1.
תסמונת התמונה היציבה
התנהלותם של הפוליטיקאים מוכיחה שהם הבינו והפנימו היטב את המצב
"אנחנו הרווווב!"
אלה היו המילים שבלטו יותר מכל ואף חזרו על עצמן בנאומו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, בהפגנה שהתקיימה במוצאי שבת האחרונה בקפלן. "אנחנו הרוב, הם המיעוט, הם יודעים שיש לנו רוב מוחלט בכל סקר", פסק הלפיד בנחרצות לקול תשואות הקהל.
מי שהקשיב לנאום, מצא בו כמה טיעונים שנועדו להחזיק את התזה אותה ביקש ראש האופוזיציה להציג. הוא הזכיר את העובדה שגוש הימין עדיין לא מקבל 61 בשום סקר, הוא טען שרוב העם רוצה עסקת חטופים ורק הממשלה בולמת זאת מטעמים פוליטיים, טענה מופרכת שיש לדון בה בפני עצמה, והוא הזהיר כמובן מפני חזרתה של הרפורמה המשפטית, שלטענתו היא אבן הנגף שתגרום לעם להתנגד לממשלה ולהפיל אותה.
עד כאן פחות או יותר תמצית דברי החכמה שנשמעו שם בחלל הקפלן, ואחרי שלפיד כבר זכה ללעג, לחיקויים ולהומור המתבקשים אחרי נאום אמוציונלי כזה, כעת התפקיד שלנו הוא לקחת את הטיעונים המביכים שהושמעו שם ולנסות להפריך אותם אחד לאחד, או לפחות להבין מה המשמעות האמיתית שלהם ברובד הנסתר המכונה משום מה – מציאות. זה לא מסובך, זה ממש מונח לפנינו, רק צריך לפתוח עיניים ולראות.
כשלפיד צורח "אנחנו הרווווב" ו"יש לנו רוב מוחלט בכל סקר", הוא מתכוון כמובן לכל עשרות הסקרים המייגעים והדי מיותרים, שערוצי החדשות הגדולים עורכים לעיתים קרובות כדי לצבור ענין ורייטינג. בחירות אין באופק אבל סוקרים הזקוקים לפרנסה יש בשפע וכך אנו מקבלים שוב ושוב את אותה תמונה המעידה כי גוש הימין נמצא מתחת ל-60 מנדטים וכל יתר המפלגות משלימות כמובן למספר הגדול מ-61.
התמונה הפשטנית המוצגת על המסכים בעזרת גרפים ועמודות מעוצבות, מציגה הנדסת תודעה לפיה הימין כושל והאופוזיציה מנצחת. אבל הגרפים הללו לא נכונים משום שאף אחד עדיין לא מצא את הנוסחה, איך לוקחים את כל כמות המנדטים שמחוץ לגוש הימין ובונים מהם גוש אחד שיכול להרכיב ממשלה.
ראשית, יש את המפלגות הערביות שלא נספרות בשום קואליציה ואפילו רע"מ שכבר עשתה זאת, לא משלימה כרגע ל-61. אבל גם אם נניח שכל המפלגות שמחוץ לגוש הימין יסכימו מחר בבוקר לחתום הסכם קואליציוני עם רע"מ ולהקים איתם ממשלה, תרחיש לא מציאותי אבל נניח שכן, עדיין לא זה מה שיפתור את שלל הבעיות האחרות.
בני גנץ למשל, לא רואה את עצמו בכיס של אף אחד. ברצותו יילך עם נתניהו וברצותו יתמודד לבד. האפשרות האחרונה מבחינתו זה לעמוד מאחורי לפיד ולתמוך בו לראשות הממשלה. הוא יכול לעשות את זה, אבל רק אחרי שמיצה את כלל האפשרויות האחרות. נמשיך בליברמן, שגם הוא לא ירצה לזהות את מפלגתו הימנית כתומכת רשמית של מנהיג שמאל, ועדיין לא דיברנו על יאיר גולן, שצפוי למרר את חייו של לפיד ולדרוש ממנו במקרה הטוב רוטציה על ראשות הממשלה, התכנית של גולן היא להיות מנהיג השמאל ולא גלגל רזרבי.
ללפיד אין רוב שיתמוך בו לראשות גוש מנצח, נקודה. אין לו 61 בשום תרחיש, אם היה תרחיש כזה, הוא כבר היה מתממש לפני כמה שנים טובות. אז מה גורם לאדם אינטליגנט כמוהו לעמוד ברחובה של עיר ולצרוח אנחנו הרוב?
נשארנו אם כן וקושייתנו בידינו, לאיזה רוב מתכוון לפיד. ואם תמצי לומר שלפיד מתכוון במובן אחר, למשל שיש רוב שתומכים באירוע הזה שהוא נואם בו, בהפגנות קפלן ובתמיכה בעסקת חטופים, גם עם התירוץ הזה אי אפשר ליישב את הקושיא, משום שמפגיני קפלן הם מיעוט גם בחוגי השמאל, האלפים הבודדים שגדשו את הרחוב לא מגיעים אפילו לכדי חצי מנדט בבחירות.
ואם לפיד בשבתו כראש אופוזיציה עומד באותו מפגן בקפלן ורותם את עצמו ואת האופוזיציה שלו למאבק הזה הנחשב מיעוט שולי גם בתוך שורות השמאל, זה רק מוכיח שהוא לא מבין איזה נזק גורמת לו בדיוק ההפגנה הזאת עצמה, איזה נזק גורם הרעיון הזה לגוש השמאל כולו, הרי רק בגלל ההפגנות הללו, רוב מצביעי הימין חזרו לליכוד ולנתניהו אחרי המשבר של תחילת המלחמה.
כשלפיד עומד בקפלן וצורח בגרון ניחר "אנחנו הרווווב", הוא מציג מופע מביך של ניתוק מהמציאות וחוסר הבנה פוליטית בסיסית. גם אם הוא מצליח לספור יותר אנשים שלא אוהבים את הממשלה מאשר אנשים שרוצים את הממשלה הזאת, הרי כל מי שחי כאן בשנים האחרונות מבין שהמספר הזה מעולם לא הוכיח את עצמו, כמות המתנגדים לנתניהו מעולם לא הצליחה להתגבש בקלפי לכדי בלוק מנצח אחד, מה שמעלה גם את התהייה הפילוסופית האם הרוב הזה קיים בכלל.
אז מה בכל זאת גורם ללפיד לעמוד ולצעוק בביטחון מופלג כזה שאנחנו הרוב? הוא באמת לא מבין את המציאות? או באמת חושב שאף אחד לא יישב לעשות חשבון ולהבחין במציאות? התשובה פשוטה ומביכה כאחד: לפיד יודע שמילים לא עולות כסף, כאיש תקשורת בעברו הוא יודע היטב את כוחה של מילה שנאמרת בביטחון ובתנועות הנכונות, בדיוק כמו שנתניהו יודע את זה ומשתמש בזה.
לראש האופוזיציה יש כר נח מאוד לשחרר מילים בלי כיסוי ובלי מחשבה, ולכר הנח הזה קוראים תמונת המצב הפוליטית. תמונת המצב הפוליטית בישראל היא שוב קשיחה והיא רק מקשיחה עוד יותר, מצביעי כל צד רק מתבצרים בעמדותיהם והשינוי שהתחולל בתחילת המלחמה גרם לכך שכשאנשים חזרו לבית הפוליטי שלהם, הם חזרו מחוזקים יותר בדעתם, משני הצדדים.
כפי שזה נראה כעת, בבחירות הקרובות שוב נעמוד בפני תיקו או בפני רוב דחוק ומצומצם מאוד שיאפשר לאחד הצדדים להקים ממשלה. ואם זה המצב, הרי ששוב חזרנו לתסמונת התמונה היציבה. תסמונת התמונה היציבה היא התסמונת בה כל אחד יכול להרשות לעצמו לומר מה שהוא רוצה ולמתוח את החבל עד להיכן שאפשר, כי הרי בכל מקרה זה לא מה שיכריע את המצב.
זאת גם אחת הסיבות למשל למאבק המתמשך והמתעצם של בן גביר בתוך הקואליציה. הוא יודע שהוא יכול להצביע נגד התקציב כי יש רוב בלעדיו, אבל הוא יודע עוד יותר שהוא יכול לשחק בכיפופי ידיים מול נתניהו ומול סמוטריץ' כי בסופו של יום אותה קואליציה תצטרך אותו גם אחרי הבחירות הבאות. אף אחד לא יוכל לוותר עליו עם הכח האלקטורלי שהוא מחזיק בידיים שלו.
מאותה סיבה, גם לפיד יכול לומר "אנחנו הרוב" ולא תהיה לכך שום משמעות מלבד דרמה, כותרות ותשומת הלב שהוא זקוק לה. זה לא מה שיגרום לאנשים לערוק לגוש שלו או מהגוש שלו החוצה. הוא יודע בדיוק את המצב והוא יודע שכל צד יצטרך להיאבק על כל קול, רק כדי למנוע קודם כל מהצד השני להקים קואליציה.
אם בן גביר היה יודע שיש קואליציה בלעדיו, הוא לא היה משתולל עכשיו וצובר רייטינג למפלגה שלו. אם לפיד היה יודע שהוא עשוי לעמוד בראשות הממשלה הבאה, הוא לא היה מאבד עשתונות בקפלן מול המיקרופונים.
המצב הזה בו לפיד, בן גביר ועוד רבים וטובים במערכת הפוליטית מתנהגים כך ועושים מה שעושים, זה בדיוק תסמונת התמונה היציבה. זה רק מוכיח שהם הבינו והפנימו את המצב הפוליטי לאשורו והחליטו לפעול בהתאם. כשהמפה הפוליטית היא קשיחה ויציבה אז כך נראית התנהלותם של הפוליטיקאים. זה מה שראינו כאן בשנים האחרונות וזה מה שאנחנו ממשיכים לראות גם עכשיו, כאילו כלום לא השתנה.
2.
ושוב הכל פוליטי
אם שני הסיפורים הדרמטיים לא הסעירו את סדר היום, לא ברור מה כבר כן יסעיר
ויכוח תמוה מאוד התפתח השבוע בין חברי כנסת מהקואליציה לבין יאיר גולן שאינו מכהן כח"כ אבל עומד בראש מפלגת הדמוקרטים – ההכלאה החדשה של מרצ והעבודה. הוא מתחמם על הקווים לקראת הבחירות הבאות, אז ינסה את מזלו בהנהגת גוש השמאל או לפחות בהנהגת מפלגה שמצליחה לשרוד את אחוז החסימה, סקאלת שאיפות רחבה ומוזרה למדי.
הסיפור החל בתחקיר שהתפרסם בחדשות 12 אשר חשף לכאורה מערכת קשרים ואינטרסים בין מפכ"ל המשטרה דני לוי ללשכת ראה"מ. התחקיר טען כי בניגוד לתפיסה לפיה לוי הוא עושה דברו של בן גביר ולכן קיבל את המינוי, לוי הוא למעשה עושה דברה של משפחת נתניהו והוא קיבל את התפקיד רק בזכות העובדה שידע כיצד לנהוג ביד קשה במפגיני שמאל.
בפתח ישיבת סיעתו השבוע, תקף יאיר גולן את מפכ"ל המשטרה במילים קשות ואמר כי אחרי שהממשלה תיפול, "אנחנו נבוא איתך חשבון". הדברים עוררו זעם בימין וגרמו לחברי הכנסת טלי גוטליב מהליכוד ואלמוג כהן מעוצמה יהודית, לרמוז במילים די מפורשות שיאיר גולן מעורב בפרשת הריגול החמורה שחשף אלמוג כהן כבר לפני מספר חודשים, פרשה מושתקת שבמרכזה חשד לכאורה למישהו שהיה נוכח בחדרי הדיונים הסודיים ביותר בתחילת המלחמה והעביר את המידע לגורמים חיצוניים שזהותם לא ברורה.
גולן בתגובה הצהיר שתביעות הדיבה כבר בדרך וכל מי שהעליל אליו את העלילה ישלם מחיר. כאן אוחזת הפרשה בשלב זה כשלא ברור מי מהצדדים צודק ומי משקר או לפחות מדמיין.
מה שקיבלנו לבסוף זה שני סיפורים, אחד מהתחקיר התקשורתי שגרם לגולן לתקוף את המפכ"ל ואחד מהח"כים טלי גוטליב ואלמוג כהן, שני סיפורים שחשפו לנו טפח וכיסו טפחיים, אבל רמזו לנו שמתחת לפני הקרקע אולי מתחוללים זרמים שאנו לא מודעים להם ואשר משפיעים על חיינו, לפחות כך נראה.
המצב הוא שאנחנו מרגישים חוסר נוחות בגלל הדברים המועטים שאומרים אלה שמדברים. אבל האמת היא שאנחנו צריכים להיות מוטרדים הרבה יותר דווקא מאלה ששותקים, מהרוב שלא מדבר ולאו דווקא מהמיעוט שכן מדבר.
השתיקה הרחבה מצד רוב המערכת הפוליטית והתקשורתית, לא נובעת מחוסר ענין, אלא מהעובדה שהכל נתפס כעוד סבב של כיפופי ידיים פוליטיים. בדיוק כמו שהיה כשבכירים במשטרה ובשב"ס שנחשבו למקורבי בן גביר נלקחו לאחרונה לחקירה, ואף אחד לא שאל את עצמו האם הם באמת עשו משהו אלא רק מה רוצים מבן גביר, כך גם עכשיו אף אחד לא מתייחס לסיפורים עצמם אלא להקשר הפוליטי בגינו הם ראו אור.
הרי אם יש אמת בסיפורים הללו, המדינה צריכה לרעוד, בלי קשר לפוליטיקה. אם מפכ"ל משטרה באמת מתמנה רק בגלל קשריו האישיים עם השלטון, ואם מנהיג מפלגה באמת חשוד בפרשת ריגול שפגעה בביטחון המדינה, הרי ששני הנושאים הללו צריכים לתפוס את ראש הכותרות ואת כל תשומת הלב הציבורית באופן ענייני. התקשורת צריכה לדרוש תשובות ולא להרפות עד שהאזרחים יידעו בדיוק מה קורה.
אבל למרבה הפלא זה לא קורה. התחקיר התקשורתי עובר בשקט כי הוא לא נועד לעשות סדר במדינה מתוקנת אלא רק להכפיש את שמה של הגב' נתניהו, אז אף אחד לא שואל את עצמו האם עצם הסיפור תקין או לא. וגם כשגוטליב וכהן מאשימים את גולן באישומים חמורים עד להחריד, אף אחד לא עוצר ושואל את עצמו מה קורה כאן, כולם מושכים בכתפיהם בשעמום ואומרים: טוב, עד גחמה פוליטית.
משום כך, השתיקה סביב שני הסיפורים הללו מחרידה יותר מעצם הפרטים המעטים שאנחנו יודעים, כי זה מראה עד כמה נהיינו אפאטיים וחסרי אכפתיות למה שבאמת קורה כאן, וכמה מהר התרגלנו שכל מה שקורה פה הוא רק פוליטי ורק מאבק צר וניצחי סביב ימין ושמאל ובעיקר סביב נתניהו ומתנגדיו.
ואולי גם זה חלק מתסמונת התמונה היציבה. התרגלנו ששום דבר לא משתנה ושום דבר לא משתנה, יש לנו קבעון פוליטי והוא חזות הכל. שום תגלית מרעישה לא תסעיר אותנו כי היא נכנסת לאותו קונטקסט פוליטי קטן וצר. וכשזה המצב, לא ברור האם עוד קיים משהו שיוכל להזיז משהו ולשנות משהו במערכות המדינה, אשר מה שמתחולל בהן מסתתר היטב מאחורי המסכה הפוליטית.
3.
וחוזר חלילה
בנט תמיד היה חזק בסקרים ותמיד התרסק בקלפי. אין סיבה שהפעם זה יהיה שונה
ככל שהבחירות הבאות מתרחקות והממשלה מצליחה יותר לייצב את עצמה, כך גובר הרעש הנשמע מכיוונו של האיש שלא מתייאש ובעיקר לא מתבייש. נפתלי בנט לא מתבייש לחזור לזירה למרות כל הטעויות שעשה, הוא יכול לטעון שיש לו סיכויים ויש לו מעלות כאלה ואחרות אבל כולנו יודעים מה אין לו: אין לו בושה.
גם השבוע הפציע נפתלי בנט למרכז הסקרים ולתוככי כותרות החדשות, והפעם עם סקר מפתיע במיוחד שהתפרסם בחדשות 12, הצופה כי אם בנט יקים מפלגה, היא תקבל לא פחות מ-21 מנדטים ותהפוך למפלגה השניה בגודלה אחרי הליכוד. וכאילו לא די בכך, הסקר בדק את מידת ההתאמה לראשות הממשלה בתרחיש בו מתמודד בנט מול נתניהו והתוצאה היתה 40% תמיכה לבנט מול 32 בלבד לנתניהו.
הנתונים הללו אמנם מפתיעים במבט ראשון אבל משעממים מאוד במבט שני. כולנו מספיק זקנים כדי לזכור שבפעם האחרונה שבנט נהנה ממספר דו ספרתי בסקרים, הוא סיים בזחילה מתחת לתיבות הקלפי לחפש אלף ניירות שאולי נפלו לשם ואם רק יימצאו, יעזרו לו לעבור את אחוז החסימה.
בנט עשה הרבה שינויים בדרכו הפוליטית, הוא זיגזג, עלה, ירד, אבל היה רק דבר אחד יציב אצלו, מאפיין אחד קשיח הלך איתו לאורך כל הדרך: וזה העובדה שהוא תמיד היה חזק מאוד בסקרים, עשה הרבה רוח לאורך הדרך, אבל תמיד כשהגיע לקלפי הוא התרסק. פעם היא היתה כואבת יותר ופעם פחות, אבל התרסקות תמיד היתה. ולכן כך צריך גם להביט על הסקרים הלא ברורים שהוצגו לנו השבוע. אם זה מה שאפיין אותו תמיד, אין סיבה שזה לא יאפיין אותו הפעם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
