השבויות המשוחררות דורון שטיינברכר, רומי גונן ואמילי דמארי חשפו לראשונה את סיפורן המצמרר מתקופת השבי בעזה. בעדויות שנחשפו בחדשות 12 ואושרו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, מתארות השלוש את החיים בשבי החמאס, הכוללים שהייה במתקנים תת-קרקעיים, טיפולים רפואיים ללא הרדמה, ומעברים תכופים בין מקומות מסתור.
מהעדויות עולה כי החטופות, שהוחזקו בתחילה יחד, הופרדו בהמשך. חלקן הוחזקו במתחמים שיועדו במקור לעקורים פלסטינים, בעוד אחרות בילו את רוב זמנן במתקנים תת-קרקעיים ללא אור יום. למרות התנאים הקשים, הן תמכו זו בזו ואף בישלו יחד.
במהלך שביין, נחשפו השבויות לשידורי טלוויזיה ורדיו, דרכם עקבו אחר מאבק משפחותיהן לשחרורן. דרך אותם שידורים הן גם למדו על היקף הטבח ב-7 באוקטובר. "הבנו שהמשפחות שלנו שרדו, אבל גילינו שאיבדנו הרבה מאוד חברים וחברות," סיפרה אחת מהן.
אחת העדויות המזעזעות במיוחד חשפה כי אחת החטופות נאלצה לעבור הליך רפואי ללא הרדמה. "לא חשבתי שאחזור, הייתי בטוחה שאמות בעזה", סיפרה אחת החטופות. הן סיפרו כי רק בבוקר השחרור התבשרו על כך שהן משתחררות. "לא האמנו כשסיפרו לנו שאנחנו עוד רגע מגיעות הביתה", הן שיתפו.
במיוחד בולט סיפורן של רומי גונן ואמילי דמארי, שחלקו את תקופת השבי יחד. רומי, בעלת הכשרה כחובשת, טיפלה באמילי שסבלה מפציעות בידה וברגלה. השתיים הועברו עשרות פעמים בין מקומות מסתור שונים, הן מעל והן מתחת לפני הקרקע.
רגעי האימה האחרונים התרחשו דווקא בעת העברתן לידי הצלב האדום. "פחדנו פחד מוות בשלב המעבר," הן סיפרו, כשהן מתארות את החשש מהמחבלים החמושים וההמון העזתי שהיה במקום.
משפחתה של אמילי דמארי, בעלת האזרחות הבריטית, ניהלה מאבק שקט אך נחוש לשחרורה, שכלל פגישות עם בכירים בריטים ואמריקאים. מאמצים אלו, על פי גורמים מעורבים, תרמו משמעותית להשגת עסקת השחרור.





















כשהקב"ה רוצה לשמור על מישהו אז הוא יכול להיות 678,240 דקות עם חיות אדם ולשרוד……..
ה' יתברך היה אתם כל רגע ורגע ברוך פודה ומציל.
ההמון העזתי הפורע, שמשתף פעולות עם החמאס, זה מזכיר פוגרמים שעשו הערבים לפני קום המדינה, השנאה,
שלהם בולטת בכל מקום ובכל זמן.
אולי למחוק מהלקסיקון הישראלי את המילה 'פלסטיני'. הגיע הזמן להבין שאין חיה כזו.