1.
נאומים חסרי בסיס:
כשפוליטיקאים מדברים אלינו, הם רוצים שנקשיב לטון ולצליל ולא לתוכן הדברים
זה היה אירוע מביך למדי, אבל לא עבור האדם שכבר רגיל שכל מילה שיוצאת מפיו אמורה להביך אותו – הן מצד עצמה והן בגלל שהיא סותרת מילה אחרת שהוציא מפיו קודם לכן או שיוציא מפיו בעתיד.
יאיר לפיד עמד על בימת הכנסת בצהרי יום רביעי, והצהיר שהתקופה הקצרה בה כיהנה ממשלתו וממשלת בנט, היתה לא פחות מתקופה של פריחה ולבלוב לתושבי ארץ הקודש ובפרט לדרי אזור הדרום, שנהנו משקט מופלא ומביטחון אישי שלא היה כמוהו מימות שלמה המלך. טוב, אולי הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל תוכן דבריו ורוח נאומו לא היו רחוקים משם.
כמה פתטי צריך אדם להיות כדי להשמיע את המילים הללו בלי להתבלבל, בלי להסמיק ובלי לברוח אחר כך לחדר ולהסתגר בו מאימת התקשורת. "לפני שנתיים וחצי אזרחי ישראל הרגישו בטוחים כי הם היו בטוחים. הם ידעו שהמצב בשליטה ומנהיגי המדינה עוסקים רק בהם ובטובתם", ליהג הלפיד כשהוא פונה לנתניהו ומוסיף "לפני שנתיים וחצי, מצבנו המדיני היה בפריחה שלא היתה כמוה. עשרה ימים אחרי שמוניתי לראש ממשלה, נחת פה הנשיא האמריקאי. נסע איתי ליד ושם, סגר איתי היערכות משותפת מול האיראנים, אתה מכיר את הפרטים. עדכנתי אותך בזמן אמיתי".
השורה התחתונה בנאומו של לפיד היה המסר שניסה להעביר, לפיו אם הוא היה נשאר בשלטון, השביעי באוקטובר לא היה קורה. ולמה? כי ככה, אנשים הרגישו בטוחים, פריחה מדינית, פריחה בעור ומה לא. וזה מסר כל כך מביך עד שלא ברור איך מי שמוציא אותו מהפה, מנסה בכלל את מזלו ורץ פעם נוספת בבחירות. לא היתה מבוכה כזו מאז שנפתלי בנט עשה את אותו הדבר ממש במקביל.
ועכשיו ברצינות, הוא באמת מאמין לעצמו ולמה שהוא משמיע באוזני כל ישראל? הרי ברור שלא, ברור שבתוך תוכו הוא זוכר שבשנה וחצי של הממשלה שלו, הדרום לא היה שקט בכלל, היה ירי והיתה מתיחות, תושבי הדרום רצו למקלטים בלי סוף, במשמרת שלו התרחש האסון בו נרצח בראל שמואלי הי"ד מירי של צלף שהגיע עד לחלון גדר ההפרדה וירה בו מטווח אפס, מדינת ישראל גררה רגליים ולא הצליחה לתפוס את המחבל למרות שכל עזה ידעה את זהותו, ועל זה לפיד משום מה לא לוקח קרדיט.
באופן טכני, השביעי לאוקטובר הגיע אחרי מדיניות ישראלית ארוכת שנים שהיתה רובה ככולה בידי נתניהו. לפיד ובנט כיהנו כל כך קצת זמן עד שאפילו להזיק לא היה להם זמן, הם היו כאלה לא-יוצלחים עד שאפילו להרוס הם לא הצליחו. על אחת כמה וכמה שאין להם את היכולת להצביע על אף הישג ועל אף הצלחה. ולפיד מבין את זה טוב מאוד ובכל זאת הוא עמד בכנסת ואמר מה שאמר. מדוע?
אחריו עלה נתניהו לנאום וחזר גם הוא על הריטואל הקבוע, על ההצלחות הגדולות שהושגו בס"ד במלחמה ועל ההישגים שעוד יושגו. הוא לא התייחס לשאלות היכן ה"כפסע" ומה עוד אפשר לעשות כדי להחזיר חטופים, אבל גם הוא לא מתרגש מהנתונים, לא מתייחס לעובדות, גם הוא משמיע את ההצהרות שלו. ומדוע?
וביקום אחר, בזירה אחרת, פועלים כלי תקשורת ערביים במדינות ערב ובמדינות רבות במערב, ומפמפמים את המסרים של חמאס ואת המסרים האנטי ישראלים. אחד הנושאים המרכזיים שעמדו השבוע במרכז סדר היום, היה כמובן הסיוע ההומניטרי ומצב הרעב בעזה, עם תחילת פעילותה של חברה אמריקנית שניסתה למנוע מחמאס לבזוז את הסיוע.
בעידן הרשתות החברתיות, לא קשה לדעת מה באמת קורה בעזה והמציאות די משתקפת למי שקצת עוקב. בעזה יש אוכל אבל הוא יקר מאוד בגלל שחמאס בוזז את הסיוע ומוכר אותו במחיר מופקע לאזרחים האומללים. הרשתות מלאות גם בתיעודים מתוך מסעדות ומאפיות בתוך עזה אשר משדרות עסקים כרגיל ומציעות שפע של מזון. מצד שני יש גם תיעודים קשים של רעב מחסור ודוחק, כך שתמונת המצב די ברורה.
ובכל זאת, כשכלי התקשורת הרשמיים הערביים עוסקים בנושא העזתי, הם משדרים לצד הדיווחים את התמונות הקשות דווקא, אלה של המצוקה, מתוך כוונה ברורה. את הראיונות והדיווחים מלוות תמונות רקע מתוך הרשתות, תמונות שלא ברור מי צילם, מה בחר לצלם ומה היתה מטרתו, העיקר שהמסר משקף את האג'נדה שהם רוצים להעביר.
גם הם מבינים שהתמונות הללו לא בהכרח משקפות את האמת, זה מאוד אפקטיבי לדבר על עזה כאילו בניטרליות, אבל הצופה בבית רואה תוך כדי תמונות קשות ומזעזעות של אזרחי עזה, והמסר עובר לו גם בלי מילים. כך עובדת התעמולה המודרנית, יש לזה מטרה – אפילו שאינה מתכתבת עם המציאות. ומדוע?
להבדיל אא"ה, גם בתקשורת הישראלית, בכל פעם שעוסקים בנושא חוק מעמד בני הישיבות, נוהגים להריץ על המסך תמונות ותיעודים מאותו קומץ שנוהג להגיע לצמתים ולפתחי לשכות הגיוס בלי לקבל לכך היתר מגדולי ישראל, ועוד לחולל שם אלימות ולהשמיע צעקות קשות. מדובר בקומץ שדרכו לילך ולהזיק לכל מאמץ אמיתי שנעשה בנושא וגם כלי התקשורת יודעים זאת היטב, אבל כשהם מדברים על המהלכים האמיתיים הנעשים בחדרים הנכונים, עדין התמונות שרצות על המסך הן אותן תמונות פרובוקטיביות. ומדוע?
התשובה לכל ה"מדוע"ים הללו היא אחת: מילים לא צריכות לקפל בתוכן מסר אמיתי, מילים נועדו לשרת נרטיב, וזה הסוד הגדול, זה בריח התיכון העובר בכל המתרחש במזרח התיכון.
כשלפיד עומד על במת הכנסת הוא יודע היטב שהמסרים שלו מביכים, אבל הם ערבים מספיק לאוזניים הנכונות ובעיקר הם יוצרים את הנרטיב: אנחנו הטובים, נתניהו הרע, תסמכו עלינו, תפסיקו לסמוך עליו.
נתניהו יודע היטב שהעם מחכה להכרעות ברורות יותר מאשר הנאומים המהוקצעים שלו, אבל הנאומים שלו דרמטיים מספיק ומעוררים תחושת ביטחון בלב המאזין הימני ולכן התוכן פחות חשוב, העיקר לשמור על הנרטיב.
כשהתקשורת הערבית מדברת על עזה היא לא צריכה להיות אובייקטיבית, סרטונים מבושלים ו"נכונים" מהשטח עושים את העבודה בלי מילים, בשירות הנרטיב.
כשהתקשורת מדברת על מעמד לומדי התורה, היא לא מתאמצת להיצמד לאמת. אם הדיווחים ייצמדו רק לעובדות, אנשים עלולים לגלות את האמת. אז עדיף לשמור באופן פורמלי על דיווח נייטרלי כביכול, אבל התמונות שישודרו ברקע יעשו כבר את העבודה ויעוררו את השנאה הדרושה של אזרחי מדינת ישראל כלפי הציבור החרדי.
מדינת ישראל נמצאת בכניסה לתקופת בחירות, בתקופה כזאת מה שחשוב לנתניהו, ללפיד ולתקשורת זה הנרטיב, לא האמת. עזה נמצאת במלחמה והעולם הערבי מגויס לעזור לה, לכן כולם בונים את המסרים בהתאם לנרטיב.
וזה לא רק כאן. טראמפ והמערב דוהרים להסכמים שיניבו להם רווחים כלכליים ופוליטיים בהיקפי ענק היסטוריים, ולכן הפרטים נדחקים הצידה, אף אחד לא בודק שם את המסוכנות של חמאס, את היכולות שיהיו לאיראן ומה השתנה במרתפי העשרת האורניום. לטראמפ יש נרטיב, למדינות ערב יש אינטרס לשתף עם זה פעלה, המילים נדחקות הצידה, האמת יורדת לשוליים, היא פחות רלוונטית בשעה כזאת.
נאומו של לפיד בכנסת, התשובה של נתניהו, הרוח הנושבת מכלי התקשורת והדהירה חסרת המעצורים של טראמפ למזרח התיכון, כולם נועדו לשרת אג'נדה, לבנות נרטיב ולמי בכלל אכפת מהמציאות. אמור לי מי האיש ואמור לך מה הוא עומד להשמיע. זה כל כך פשוט ומובן עד שגם האישים הנ"ל עצמם מקבלים זאת כאמת ברורה ונוהגים על פיה, בלי להתבייש.
2.
ישוב שלא מדעת:
אי אפשר שלא לקשור בין החלטת הקבינט לעסקה הנרקמת בלשכת ויטקוף
אתמול בבוקר התבשרו אזרחי מדינת ישראל, שהקבינט התכנס באישון לילה ואישר מהלך היסטורי של הקמת 22 יישובים חדשים ברחבי יהודה ושומרון, בהם חזרה לחומש ולשא-נור שפונו בהתנתקות וכן הקמת ארבע יישובים חדשים לאורך הגבול עם ירדן.
במקביל התבשרנו על התקדמות לכאורה במתווה שמקדם השליח האמריקני ויטקוף, מווה לעסקת חטופים לא ברורה. חלק מהעיתונאים ידעו לספר על מחיר כבד שתשלם ישראל בדמות שחרור מחבלים כבדים עם דם על הידיים, בהם כאלה שנעצרו אחרי הטבח ושואת יהודי הדרום, וכל זה תמורת שחרור חלק מהחטופים בלבד והשארת חלקם בעזה, תוך כדי חתירה לסיום המלחמה.
רק יומיים קודם לכן, ידעו לספר לנו שהלחץ על חמאס כל כך חזק עד שאפשר כבר לשמוע את ה'קנאק' של השבירה שלו, כשהאזרחים שם השתלטו ללא מורא על מחסני הסיוע ומחסום הפחד נשבר. במצב כזה, לא ברור למה דווקא עכשיו מדינת ישראל מוכנה לשמוע על עצירת המלחמה ועוד עבור חטופים ספורים בלבד, הרי עוד קצת וחמאס יישבר, לא? ככה לפחות מספרים לנו.
משום כך, קשה מאוד שלא לקשור בין הדיווחים השונים ולהבין את התמונה המלאה, כפי שכבר הוצגה רבות, בין היתר מעל במה צנועה זו. טראמפ דוהר קדימה ולא סופר את מדינת ישראל, הוא עושה לבד הסכמים עם סעודיה בלי לכלול את מדינת ישראל, הוא מדבר לבד עם חמאס וממשיך לכיוון איראן, הוא אומר במפורש שהוא חותר לסיום המלחמה במזרח התיכון, בלשכת ראה"מ מזיעים בהלם ובלחץ מהמהלכים הללו.
סביר מאוד להניח שבעוד טראמפ עשה את דרכו במזרח התיכון לפני כשבועיים, כבר אז הוא קיבל טלפון מנתניהו שאמר לו: תשמע מיסטר פריזדנט, הבנתי שהביזנס חשובים לך יותר מקשרי החברות שלנו, אבל גם בראיה של ביזנס מן, בוא אל תזרוק אותי תחת גלגלי האוטובוס, זרוק לי איזו עצם שאוכל לשקם את הקלף שלי כחזק ויעיל מול אמריקה.
טראמפ מן הסתם נענה לבקשה באדיבות של מנצחים ולכן כבר אז היה צפוי שנקבל איזו מחווה משמעותית עבור הימין הישראלי, אולי משהו בגיזרת ההתיישבות ביו"ש או הניצחון בעזה, משהו שנתניהו יוכל לנופף בו ולומר: אתם רואים? השמחה לאיד היתה מוקדמת מידי, הנה תראו איזה מהלך בניתי עם טראמפ ואיזה הישגים הבאתי לכם בזכות הידידות שלי איתו.
ואכן – קיבלנו. קיבלנו את חיסול מוחמד סינוואר שהחזיק לכאורה בחטוף עידן אלכסנדר בעל האזרחות האמריקנית ששוחרר ללא מגע יד ישראלית, והנה השבוע קיבלנו החלטה היסטורית בקבינט על בניה ביו"ש ועוד בהיקף כזה.
בימים כתיקונים, אם הקבינט היה מאשר יישוב אחד ביו"ש, לא 22 אלא אחד, כל הצמרת האמריקנית היתה יוצאת בקריאות דאגה מקביעת עובדות בשטח ומהפרעה למדינה פלשתינית עתידית. מסרים כאלה אמורים לצאת גם מצד ממשל רפובליקני, והנה הדממה השוררת כעת צורמת באוזן יותר מכל הגינויים האמריקניים גם יחד.
החשבון כאן פשוט, אחד ועוד אחד. כל כך צפוי וכל כך מתבקש. גם הימין לא ממהר לצאת בריקודים על אישור היישובים כי גם שם מבינים את גובה החשבונית, גם שם קולטים היטב שמישהו מנסה לסתום להם את הפה לקראת מה שהולך לקרות בעזה בפקודת הטראמפ.
לאמריקה אין סבלנות לחכות שה'קנאק' יושלם, אמריקה לא לחוצה מידי מכך שחמאס יישאר על כנו ואולי, רק אולי, יש איזו בעלת ברית חדשה במזרח התיכון שמבקשת מטראמפ את טובת חמאס תמורת השלמונים הרבים הצפויים להתגלגל כאן, והלחץ הזה עובר ישירות למדינת ישראל. אולי.
ההסכם שויטקוף מקדם כעת ייתפס בימין כהסכם כניעה מסוכן, נתניהו צפוי להשתמש בהרבה מאוד מילים כדי לצחצח אותו, לשפץ אותו ולנסות להציג אותו באור חיובי בעיני הישראלים, כי פשוט אין לו ברירה אחרת. ולכן הוא חייב גם איזה גזר לצד המקל, ואת זה כנראה טראמפ סיפק לו ברוחב לב. מבחינת אמריקה אין בעיה, תבנו בשומרון, תקימו גדרות צאן בגבעות המוריקות בואכה שכם, העיקר אל תפריעו למהלכים החשובים באמת. ואת זה, ספק גדול אם נתניהו יוכל לתקן בעתיד מול המצביעים שלו בימין.
3.
בלתי אם לא נועדו:
ריצה של לפיד וגולן לא יכולה לקרות, משתי סיבות עיקריות
יאיר גולן שעדיין לא ירד מהכותרות אחרי האמירות המזעזעות שהשמיע ומאז עדיין מסרב לחזור בו, השמיע השבוע אמירה נוספת שהרגיזה הפעם את חבריו בשמאל, כשקרא ליאיר לפיד להתאחד איתו למפלגת שמאל אחת גדולה.
גולן טען שלפי הסקרים שבידיו, מפלגה כזאת תצליח להחזיר את השלטון לידי השמאל. מנגד, לפיד סירב ונופף בסקר הפוך לפיו מפלגה כזאת דווקא תחזיר מצביעים לנתניהו. לפיד אף הוסיף שגולן מכיר היטב את הסקרים הללו ובכל זאת בחר להשמיע את האמירה חסרת האחריות לטעמו.
התשובה של יאיר גולן לדברים הללו היתה ש"צריך להפסיק להתייחס לסקרים" ולהתלכד סביב הרעיון, הערכים והאג'נדה. ובאמירה הזאת כבר יש שני כשלים לוגיים מובנים שמר גולן כנראה לא שם לב אליהם.
הכשל הראשון הוא, שגולן עצמו נופף בסקר מלכתחילה כשקרא לאיחוד כזה, ורק כשהוצג לו סקר הפוך הוא פתאום הפסיק להתייחס לסקרים. הכשל השני הוא שהוא קורא ללפיד להתאחד עמו תחת אידאולוגיה אחת, ואמירה כזאת מוכיחה שהוא עצמו לא מבין את מקומו.
אין אף פוליטיקאי שפוי מחוץ לגבולות השמאל הקיצוני, שיסכים להזדהות היום עם יאיר גולן ועם האמירות הקשות שלו שהוא לא חוזר בו מהן. לפיד עדיין מנסה לשרוד פוליטית ודווקא משום כך אסור לו להזדהות עם צד קיצוני כזה כמו של יאיר גולן, ואם גולן לא מבין את זה, זה מוכיח שהוא לא מבין בכלל את מצבו ואת המקום אליו הביאו אותו האמירות שלו עצמו.
מעבר לכך, יש אירוניה מסויימת לקרוא ללפיד להתלכד סביב אידאולוגיה. לפיד ואידאולוגיה אלו שני מונחים שלא בהכרח הולכים יחד, אז אולי בסך הכל יאיר גולן למרות הכל, לא איבד את חוש ההומור שלו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
