שורדי השבי אביבה וקית' סיגל, שנחטפו מכפר עזה ב-7 באוקטובר, העידו בפני האו"ם במסגרת הוועדה נגד עינויים, יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים של האו"ם בז'נבה (UNCAT). השניים העידו כחלק ממשלחת ישראלית בהובלת מנכ״ל משרד המשפטים איתמר דוננפלד.
קית' סיגל תיאר בפירוט את רגעי החטיפה: "ב-7 באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, נכנסנו לממ"ד. שמענו יריות, רקטות, ואז את המחבלים בבית. הם ירו לעבר החדר שבו הסתתרנו וגררו אותנו החוצה – אביבה ואני בפיג'מות, מוקפים בכ-15 מחבלים חמושים. הם צעקו, ירו, והכריחו אותנו להיכנס לרכב. אחת היריות פגעה בי בפרק היד, הם שברו את הצלעות שלי וקרעו את המניסקוס בברך של אביבה. דחפו אותנו למכונית וחצו את הגבול לעזה".
בהמשך תיאר סיגל כיצד הובא אל חדר שבו אישה חטופה הוכתה ונענתה לעיניו: "מחבל אמר שעליי לשכנע אותה להודות שהיא קצינה בצה"ל. ראיתי אותה שוכבת על הרצפה, ידיה ורגליה קשורות, פיה חסום. שני מחבלים היכו אותה במוט, מחבל שלישי לחץ מוט חד למצחה ואחר הצמיד אקדח לראשה. אמרו שאם לא תודה – יהרגו אותה. בדיעבד אני מבין עד כמה שלטו בי, עד כמה פחדתי".
"במשך 50 ימים הייתי עם אביבה עד לשחרורה. אחר כך הוחזקתי לעיתים עם שבויים אחרים, לעיתים בבידוד מוחלט. בסך הכול, הצטברו כשישה חודשים שבהם הייתי לבד לגמרי – בן 66, מנותק מהעולם, מפוחד, בלי לדעת מה עלה בגורל אהוביי", המשיך סיגל בסיפורו המצמרר. "מנעו מאיתנו ללכת לשירותים עד שלא יכולנו להתאפק יותר. נשללה ממני כל זכות אנושית בסיסית. הורעבתי ואף נמנע ממני לשתות מים".
"בכל תקופת השבי בעזה דמיינתי את הרגע שבו אשוב הביתה ואלך לבקר את אמי הקשישה", הוסיף שורד השבי. "הדבר הראשון ששאלתי את אשתי כשחזרתי במסוק בדרכי לבית החולים היה על מצבה של אימי. היא נפטרה חודשיים לפני שחרורי. היא לא זכתה לדעת שחזרתי. אני לא זכיתי להיפרד ממנה".
אביבה סיגל, אשתו של קית', העידה אף היא בפני הוועדה ואמרה: "כשנלקחנו מתחת לאדמה בעזה, היה שם ילד מהקהילה שלי. הטרוריסטים של חמאס קשרו את הידיים שלו באזיקונים. הוא היה מלא בדם. בהמשך, כשאחד המחבלים הגיע להוריד לו את האזיקונים עם קאטר – הוא חתך לו את היד. רציתי פשוט לצרוח, וראיתי את המחבל מחייך תוך כדי שהוא עושה את זה".
"במשך 51 יום הייתי בטוחה שאני אמות כל הזמן", המשיכה סיגל. "איימו עליי, הרעיבו אותי, לא קיבלתי מספיק מים, איבדתי 10 קילו ב- 51 יום. הייתי מחביאה אוכל לקית'. ראיתי אותו, הוא איבד משקל. אנחנו איבדנו משקל בזמן שהמחבלים העלו משקל. הם אכלו ולעסו מולנו, בזמן שהם לא נתנו לנו שום דבר לאכול".
"הכריחו אותנו לשכב מ- 17:00 עד 9:00 למחרת, נאסר עלינו לזוז. הגוף שלי כאב. רציתי למתוח את עצמי. רציתי לשבת. רציתי לצרוח 'רק תנו לי לשבת 5 דקות'. לא הרשו לי, איימו עליי שיהרגו אותי. באחד הלילות, הוצאתי את הרגל שלי מהשמיכה, מחבל של חמאס הגיע וצרח עליי שאסור לי לעשות את זה. זה נשמע כמו משהו קטן, אבל זו רמת השליטה שהייתה להם עלינו כל הזמן".
במהלך הדיון, הציג דוננפלד בפני הוועדה את מחויבותה של מדינת ישראל לאמנה נגד עינויים, קרא לחברי הוועדה להיצמד לעובדות ולחוק – וביקש מהם להימנע מלהדהד תעמולה אנטישמית.
לדבריו, "העדויות ששמענו כאן היום אינן רק סיפורים אישיים, הן כתב אישום מוסרי ומשפטי נגד שתיקת העולם. מדינת ישראל מחויבת באופן מלא לעקרונות האמנה למניעת עינויים ולהבטחת כבוד האדם באשר הוא, המחויבות הזו אינה יכולה להיות חד צדדית. שתיקת הקהילה הבינלאומית לנוכח עינויים, חטיפות והתעללות היא פגיעה בעצם רוח האמנה. אסור שהאמנה תישאר מסמך בלבד, עליה להיות מצפן מוסרי המחייב פעולה".
ועוד חושבים לשחרר את הרוצחים הכלואים במנהרות…יש לחסלם מיד באכזריות…