כדי שמחאה באיראן תהפוך למהפכה אמיתית ולא תסתיים כגל מחאה נוסף, חייבים להתקיים שני תנאים במקביל: לחץ משמעותי מבחוץ על המשטר, ועריקות מתוך מנגנוני הכוח שבתוכו. בהיעדר אחד מהמרכיבים הללו – המשטר האיראני הוכיח שוב ושוב שהוא מסוגל לשרוד גם זעזועים עמוקים. כך כותר פרשן איראן בחדשות 14 דרור בלאזדה.
כדי להבין היכן עלול להיווצר השבר, צריך להבין את מבנה הכוח של הרפובליקה האסלאמית. בראש הפירמידה ניצב המנהיג העליון, עלי חאמינאי. תחתיו פועלים שני גופים מרכזיים: המטכ"ל של הכוחות המזוינים ומשמרות המהפכה.
המטכ"ל, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינו הגוף שמקבל את ההחלטות האסטרטגיות. הוא משמש בעיקר כגוף מתאם בין הזרועות השונות, מעביר הנחיות ומוודא ביצוע. מוקד הכוח האמיתי נמצא במקום אחר לחלוטין.
משמרות המהפכה הם הליבה של המשטר. הם אינם רק כוח צבאי – אלא מערכת שלטונית שלמה: מודיעין, כלכלה, תשתיות, מנגנוני דיכוי, כוחות ביטחון הפנים ויחידות הבסיג' שמובילות את דיכוי ההפגנות. זהו מנגנון אידאולוגי, נאמן, ומבוצר היטב.
לעומתם, הצבא הסדיר הוא גוף אחר לגמרי. זהו צבא קלאסי, שקדם למהפכה, שתפקידו העיקרי הוא הגנה על גבולות המדינה. אין לו משקל פוליטי משמעותי, והוא כפוף בפועל למשמרות המהפכה. דווקא משום שאינו אידאולוגי במהותו – ממנו עשויים להגיע סימני העריקה הראשונים.
וכאן טמון הפוטנציאל לשינוי: לא בדרגים הבכירים, אלא בשכבות הנמוכות – חיילי חובה, קצינים זוטרים, כוחות ביטחון פנים וחלקים מהצבא הסדיר. אלו אנשים שמגיעים מאותם שכונות שבהן מתרחשות המחאות, סובלים מאותן בעיות כלכליות, ומחויבותם לאידאולוגיה הדתית חלשה בהרבה.
ככל שמטפסים במעלה הפיקוד – הסיכוי לעריקה יורד. לקציני משמרות המהפכה הבכירים יש הרבה מה להפסיד: כוח, כסף, מעמד וחסינות. לכן, השאלה המרכזית בגל המחאה הנוכחי אינה רק כמה מפגינים יוצאים לרחובות – אלא האם יופיעו סדקים בתוך מנגנוני האכיפה הפחות נאמנים למשטר.
מעל כל זה מרחפת השאלה החיצונית: האם ארצות הברית, בהובלת הנשיא טראמפ, תבחר להפעיל לחץ צבאי או אסטרטגי שיערער את תחושת הביטחון של ההנהגה בטהרן. רק שילוב של לחץ כזה מבחוץ, יחד עם סדקים מבפנים, עשוי לשנות באמת את מאזן הכוחות באיראן.
