בישראל עוקבים מקרוב אחר המגעים להסדרה עם לבנון, אך נמנעים בשלב זה מלהגדיר אותם כפריצת דרך. גורמים בירושלים מציינים כי לצד נכונות לבחון מסלול מדיני, קיימת ספקנות עמוקה לגבי היכולת לממש הסכם בשטח.
לפי ההערכה הישראלית, הרצון להסדרה אכן קיים בצד הלבנוני, אך השאלה המרכזית אינה עצם קיום השיחות – אלא מי בלבנון מסוגל לאכוף החלטות מול חיזבאללה. במערכת המדינית מצביעים על פער בין הנהגת המדינה הרשמית לבין מוקדי הכוח בפועל.
גורמים בישראל מזהים את יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, כדמות מפתח שעשויה להכריע האם יוזמה מדינית תהפוך להסכם ממשי. לדבריהם, ללא גיבוי פוליטי-שיעי רחב, כל הבנות שיגובשו עלולות להישאר על הנייר בלבד.
גם ביחס לנשיא לבנון, ג'וזף עאון, ההערכה היא כי למרות רצונו לקדם הסדרה, יכולתו להוציא אותה לפועל מוגבלת. בישראל סבורים כי המבחן האמיתי יהיה היכולת של ההנהגה הלבנונית לעמוד מול חיזבאללה – ולא רק להצהיר על כוונות.
גורם נוסף שמשפיע על הסיכויים להסכם הוא המערכה מול איראן. בירושלים מעריכים כי כל עוד הלחימה נמשכת, חיזבאללה יתקשה להתנתק מהקשר האזורי ולא ימהר להסכים להסדר נפרד.
לכן, בישראל מציבים שני תנאים מרכזיים להתקדמות: שינוי במצב האזורי מול איראן, ותמיכה פוליטית פנימית בלבנון שתאפשר לכפות הסכם גם על חיזבאללה.
במקביל, בתוך ישראל עצמה קיימת מחלוקת לגבי הדרך הנכונה: יש הרואים בהזדמנות המדינית פתח להחלשת חיזבאללה, ואחרים סבורים כי בסיום המערכה מול איראן יש למקד מאמץ צבאי ישיר נגד הארגון.
בשלב זה, המסקנה בירושלים ברורה: הדלת להסדרה פתוחה – אך הדרך אליה עדיין רחוקה ותלויה בגורמים שלא כולם נמצאים בשליטת ישראל.
