1.
טובעים השניים: התגובה הראשונה של נתניהו לאיחוד, יכולה להיות דווקא ניסיון לחזק את איזנקוט
כמעט שבוע שלם חלף מאז שבנט ולפיד החליטו להפתיע את עצמם ואת הציבור והודיעו על איחוד לא מובן מאליו, כמעט שבוע חלף מאז שהחליטו השניים שעל בדיחה כן חוזרים פעמיים ואפילו שלוש.
מאז, כבר די ברור לכולם שהם עשו טעות של טירונים פוליטיים, שמדובר בצעד שכולו היסטריה, צעד שהוא כל כולו תוצאה של אנשים שמבינים שהם לא חוששים רק איך הם יעברו את הבחירות, אלא לא ברור להם בכלל איך הם עוברים את החודשים שנותרו עד הבחירות. הצעד שהם עשו נועד להעניק להם הישרדות עד הקלפיות. מה יקרה בקלפי עצמה? זה כבר נעלם יותר גדול שאין להם כרגע איך לענות עליו.
מבחינה פוליטית מדובר בהימור על כל הקופה. בדרך כלל, אחרי איחוד כזה קיימת עלייה בסקרים ואז עם הזמן, ככל שהם לא יביאו איזו שהיא בשורה חדשה, נתניהו ינגוס בהם, יעשה להם רצח אופי וקמפיין נגטיבי וכוחם ילך וידעך. ולכן אחת מהשתיים: או שהם יצליחו לצבור תאוצה ולהיות הפתעת הבחירות, או שאלמנט החיבור והאופוריה שאחזה בהם במסיבת העיתונאים ילכו וידעכו עד שהם ייעלמו כמעט לחלוטין.
נעלם נוסף וקריטי מאוד בסיפור הזה הוא כמובן איזנקוט. העובדה שאיזנקוט לא ממהר להצטרף אליהם ולא נותן להם להבין שהוא בכיס שלהם, כבר מעידה על איזשהו היגיון פוליטי שאוחז את האיש. כחבר כנסת אלמוני יחסית, הוא נמצא עדיין בראשית דרכו הפוליטית והחלום שלו זה כמובן להגיע רחוק. שני הצדדים מבינים שהוא רוצה להתקדם, גם בנט ולפיד מבינים שהוא יכול להיות נכס אדיר לצד שלהם וגם נתניהו יודע שהוא יכול להיות כוח רענן בממשלה שלו. סתם לשם הדוגמה, סביר להניח שנתניהו מעדיף לראות את איזנקוט יושב במשרד הביטחון ולא את ישראל כץ, וזה כבר מכל מיני סיבות פנימיות וחיצוניות גם יחד.
הטעות הראשונה והקריטית ביותר שיכול אייזנקוט לעשות לעצמו, היא להכריז על הצטרפות רשמית לבנט ולפיד. הרי עצם החיבור של בנט ולפיד נועד לקחת אנשים שאומרים לעצמם: מאסנו בשמאל הקפלניסטי ומאסנו בימין שתחת נתניהו, אנחנו רוצים משהו אחר. מדובר בקהל לא מידי גדול, יש מלאי של 20 עד 25 מנדטים לכל היותר שנודדים בכל פעם בין המפלגות המסתובבות הללו, פעם הם אצל יש עתיד, פעם אצל גנץ, ואלה גם המנדטים שעונים היום על הסקרים ומזדהים כמצביעי בנט, מה שגורם לבנט לקבל בסקרים את מה שהוא מקבל. והמנדטים האלה די יציבים, הם לא יכולים מדי לגדול ולא יכולים מדי להצטמצם.
אם איזנקוט יכריז על הצטרפות רשמית לבנט ולפיד, הוא בעצם מכריז: אני לא מביא שום דבר חדש משלי, אני מכוון לאותו קהל של בנט ולפיד. דבר כזה לא יגדיל לאף אחד מהצדדים את הסיכויים שלו לזכות, בנט ולפיד ימשיכו לדבר לקהל שלהם ואיזנקוט פשוט יתמזג איתם וייעלם בתוכם. מנגד, אם הוא ישמור על עמימות ויגיד שהוא לא בכיס של אף אחד, הוא יגרום לשני הצדדים לריב עליו וזה יתן לו את הייחודיות שיכולה להביא לו עלייה במנדטים על חשבון בנט ולפיד ועל חשבון נתניהו גם יחד.
תרחיש לא מופרך בכלל, אומר שיתכן וכבר בימים אלה נתניהו שולח אנשים בדרג זוטר להעביר מסרים מרומזים לאנשים בדרג זוטר בסביבתו של איזנקוט. מבחינת נתניהו, עדיף שאיזנקוט יצבור כוח על פני בנט ולפיד משתי סיבות מרכזיות.
הסיבה הראשונה היא, שאיזנקוט יכול להיות שותף פוטנציאלי עתידי בממשלה שתחת נתניהו. במידה מסוימת עדיף לנתניהו שאיזנקוט יגיד: אני לא בנט, אני לא לפיד, אני גם לא ביבי, אני משהו אחר. כך הוא ימשוך אליו קולות ממה שמכונה ימין רך, למרות שימין רך כבר כמעט ולא קיים בישראל של אחרי השביעי לאוקטובר, אבל עדיין יש קהל מצומצם של מתלבטים שלא רוצה ללכת לבנט ולפיד וכן עשוי להצביע לאיזנקוט. מבחינת נתניהו, גם אם זה ינגוס קצת בכוחו של הליכוד – זה שווה. כי איזנקוט יכול להיות שותף פוטנציאלי, איזנקוט רוצה לקבל תפקיד שר, הוא רוצה להוכיח את עצמו, הוא רוצה להיות חלק מממשלה, הוא רוצה להיות בצמרת ולנתניהו יש מה להציע לו.
הסיבה השניה היא, שגם אם איזנקוט לא יצטרף בעתיד לשום ממשלה בראשות נתניהו, עדיין לנתניהו עדיף שאיזנקוט יתחזק על חשבון בנט ולפיד. כי מה שבנט ולפיד בעצם מנסים בעצם לעשות כעת זה לבנות את הגוש החוסם שיעמוד מול נתניהו במוצאי הבחירות.
אם ניקח תרחיש שבמוצאי הבחירות בנט ולפיד מקבלים לצורך העניין 15 מנדטים, איזנקוט עוד חמש או שבע, ליברמן את השש המסורתיים שלו או אפילו שמונה, בנט ולפיד ינסו וגם יצליחו לאגד את כולם לגוש חוסם תחת ההובלה שלהם. לעומת זאת, אם איזנקוט הוא זה שיקבל את 15 המנדטים ובנט ולפיד יסיימו באזור ה-7 עד 10, אז איזנקוט הוא זה שידרוש את ההובלה, הם יתחילו כמובן לריב איתו ואז אפילו גוש חוסם לא יהיה. כך יהיה הרבה יותר קל על נתניהו לזנב במאוכזבים, למשוך אותם אליו ולו רק כדי לפורר אותם.
לא לחינם בנט ולפיד מאוד לחוצים וכמעט מתחננים לאיזנקוט שיבוא אליהם. הם מבינים שאם יש להם סיכוי לשמור על הגוש זה רק אם איזנקוט יהיה מתחתם ולא יצבור כח בפני עצמו. וזה הסדק שלתוכו נתניהו מנסה כבר עכשיו להיכנס. הוא ינסה לבדל כל הזמן את איזנקוט מבנט ולפיד, וגם אם הוא ימצב את איזנקוט כאויב זה עדיף מאשר לתת כח לבנט ולפיד.
בבחירות הללו נתניהו מבין שהדבר הכי קריטי בשבילו הוא שמירה על הגוש. המושג בלוק ימין זה המושג שהציל את נתניהו ממוות פוליטי, הוא שרד את הבלתי אפשרי רק בזכות הדבר הזה, הוא גרר את מדינת ישראל לעוד בחירות ועוד בחירות רק על בסיס המושג גוש ימין, עד שבסוף הצליח. כעת מדינת ישראל הרבה יותר ימנית, כעת לנתניהו יש הרבה יותר תמיכה, בין היתר בזכות מפגיני קפלן שהחזירו הרבה קולות מאוכזבים מאחרי השביעי לאוקטובר בחזרה לחיקו, ודווקא עכשיו יותר מתמיד – נתניהו מבין עד כמה הוא יצטרך גוש חזק מאוד.
הוא יצטרך לשמור על כולם, הוא יתאמץ להבהיר שכל השותפות הטבעיות יקבלו את מה שהן רוצות, רק שיישארו וירוצו כגוש אחד, המאמץ יתמקד לכיוון המפלגות וגם לתוך הליכוד פנימה, לכיוון נושרים פוטנציאלים כמו אדלשטיין, סעדה ואנשים נוספים שמזדהים מאוד עם מסרים שלא תואמים את רוח המפלגות השותפות כמו בנושא הגיוס וכדומה.
החיבור המצחיק והבלתי אפשרי בין בנט ולפיד, לא מכיל בעצמו שום תוכן אבל הוא מבשר בשורה אחת: גוש. ברגע שהם מוכיחים אחדות והם הולכים ביחד, הם בעצם מתחילים לגבש את הגוש שיחסום את נתניהו.
זה יקרה כמובן גם בתמיכת המפלגות הערביות, כמו שבנט אמר כמעט במפורש בבליץ הראיונות השבוע – שם הסביר בארשת חשיבות שהוא לוקח אחריות על הצעד שעשה כשהקים את הממשלה שלו ושהוא הציל את ישראל מכאוס. ואז הוא נשאל את השאלה הפשוטה: אם הפרת הבטחה פעם אחת, למה שלא תפר אותה שוב? בנט גמגם, ניסה להסיט את השיחה, ניסה להשיב תשובות אחרות בהתאם לדף המסרים שהכין, אבל בתכלס הוא לא ידע לענות על השאלה המאוד פשוטה. ולכן ברור שבנט ילך עם השמאל, ילך עם הימין, ילך עם הערבים, ילך עם מי שיבוא לו. אין אידיאולוגיה, אין תוכן ואין כלום, רק שמירה על גוש וניסיון להיכנס לתוך ממשלה.
החיבור הזה של בנט ולפיד מחדד אם כן לנתניהו את הצורך בגוש ימין חזק, יציב וכמה שיותר רחב. גם אם לא להקמת ממשלה, לפחות כדי להביא לתיקו כפי שהיה בפעמים הקודמות. ולכן הוא ינסה להפריד עד כמה שניתן בין איזנקוט לבנט ולפיד, להגביר את כוחו ולנסות לגרום לו להיות יותר גדול מהאיחוד המחודש של שני הליצנים הישנים. סביר להניח שהוא מנסה כבר עכשיו לגרום לאיזנקוט להבין שזה משתלם לשניהם.
2.
וגר זאב: הצמאון הלאומי לאחדות ושקט, יכול לטרוף את הקלפים רגע אחרי סגירת הקלפיות
אתגר נוסף ולא פחות חשוב, מציבים בנט ולפיד בחיבור שלהם מול נתניהו. בנט ולפיד חזרו שוב ושוב על המסרים שהדעות שלהם הפוכות זה מזה, ובכל זאת הם מתאחדים אחד עם השני. היה שקוף שזה דף המסרים שהוכתב להם, מה שמשקף גם את האסטרטגיה שהם קיבלו מהיועצים שלהם. החיבור מציב את בנט כשמאל מובהק ולכן הוא חייב כל הזמן לחזור על המילים "אני ימין, אני איש ימין, אני שונה מלפיד, אני לא אותו דבר".
מעל הכל, הם מדברים על כמה מילים קסומות שרוב אזרחי מדינת ישראל – גם המסורתיים וגם הימניים שבהם – אוהבים לשמוע: אחדות, פיוס, חיבור וכמובן שוויון בנטל, שירות צבאי לכולם. המסר הזה מתחדד מאוד בעיקר אחרי הכאוס בכבישים אותו זורעים שוב ושוב קומץ חסרי אחריות, שכבר כמה שנים מחוללים נזק אדיר לציבור החרדי כולו בכך שממאיסים את עצמם וגורמים לציבור לשנוא את כל החרדים כחרדים בלי להבין את ההבדלים.
העם מסוגל בהחלט לאהוב את המסרים שבנט ולפיד משמיעים, העם רוצה לשמוע אחדות, העם רוצה שקט, העם לא רוצה בלגן, העם לא רוצה לראות "השתמטות" והעם גם לא רוצה בחירות נוספות. ככל שבנט ולפיד ימשיכו עם המסר הזה, נתניהו יבין שהעם הולך לשם והוא ינסה להקדים אותם במסרים האלה ולנכס אותם לעצמו.
נתניהו עצמו גם לא מתלהב מעוד ארבע שנים שבהן הוא עומד בראשות ממשלה ממשלת ימין על מלא, כי הימין דורש ממנו מדיניות ימנית ובינתיים התקשורת עושה לו רצח אופי, מציבה אותו כאויב העם, ההפגנות נגדו יימשכו ויתעצמו והוא יצטרך לספק להם הסברים למה הוא חוקק חוק גיוס שנראה כעזרה ל"משתמטים".
ולכן לא מופרך בכלל, כפי שנכתב בעבר בין היתר מעל במה צנועה זו, שנתניהו רוצה לחלק את הזירה לשתיים: הזירה עד סגירת הקלפיות, והזירה החל מרגע סגירת הקלפיות והלאה. עד סגירת הקלפיות – נתניהו רוצה ומשתוקק להציג את כל מפלגות השותפות הטבעיות כגוש ימין חזק, הוא רוצה שבנט לפיד ימשיכו להלום בו וייצרו את הבידול הברור בין ימין לשמאל.
אבל רגע אחרי סגירת הקלפיות הכל יכול להשתנות. בהנחה שיקרה התרחיש הסביר שבו גוש הימין יזכה ב-61 מנדטים, נתניהו יכול לעצור רגע ולעשות חושבים. אנחנו זוכרים הרי שהממשלה הנוכחית הוקמה כמעט חודשיים אחרי הניצחון הכל כך ברור בבחירות. גם הפעם הוא יכול למשוך את הזמן, הוא יתחיל לשלוח מסרים לבנט, לפיד ואיזנקוט ולומר להם: תקשיבו, אתם הולכים להתייבש ארבע שנים באופוזיציה, כל המאמץ שלכם, כל הקאמבק שעשיתם וכל מה שהשקעתם יביא אתכם לספסלי אופוזיציה משמימה, שבה אני אטפל בכם ואתעלל בכם כמו שצריך. אז תחשבו, מה לכם ולצרה הזאת? בואו תגידו לציבור שלכם שאתם מצטרפים לממשלת אחדות תחת נתניהו, ממשלה שתביא אחדות, תביא פיוס, תביא שוויון בנטל בלי חוק גיוס, אתם תצטיירו כגיבורים שהמשכתם לשים את האגו בצד רק בשביל להציל את מדינת ישראל מכאוס, תיכנסו לממשלה תמורת משרות מכובדות ושפע תופיני שלטון מפנקים, לא מן הנמנע בכלל שהם ירוצו על ארבע ויעשו את זה.
אז ברור שעד הבחירות אף אחד לא ידבר על תרחיש כזה ואף אחד לא יעז להעלות זאת על דעתו, הם ימשיכו להגיד "רק לא ביבי, רק לא ביבי" כי זה הכוח שלהם וזה גם מה שנתניהו צריך שהם יעשו כדי להגיע לקלפי ולצבור כוח. אבל רגע אחרי זה, נתניהו יהיה הראשון שירצה לחלץ את עצמו ממלכודת הימינעלמלא שסגרה עליו בממשלה הנוכחית, הוא יעדיף להיות מוביל האחדות והוא מעדיף שמאלנים בממשלה שלו, עליהם הוא יטיל את האשמה במדיניות שלו שאינה בהכרח ימנית.
בפולקלור הערבי המוסלמי העתיק נהוג, שכששני ראשי חמולות עושים סולחה, הם שוחטים כבש. בנט ולפיד עשו השבוע סולחה מתוך הנחה שבתפקיד הכבש יהיה נתניהו. אבל מהר מאוד נתניהו עשוי להצטרף לסולחה הזאת ואז בתפקיד הכבש יהיו דווקא המפלגות החרדיות לצד בן גביר ואפילו סמוטריץ'. הכל יכול לקרות.
3.
אש בלי כיסוי: המצב בלבנון ממחיש עד כמה פתטיים דבריו של בנט
המצב בצפון הארץ כרגע, הוא התממשות ההלצה החבוטה האומרת שאם בהפסקת אוכל אוכלים ובהפסקת עישון מעשנים, אז בהפסקת אש כמובן יורים.
נתניהו הודה במילים כמעט מפורשות, שהפסקת האש הרשמית השוררת בלבנון היא תוצאה של לחץ אמריקני. לאף אחד אין הסבר מדוע לא נותר דבר מההבטחות הגרנדיוזיות של נתניהו ומערכת הביטחון על כך שהמטרה היא לרסק את חיזבאללה ושיש להפריד בין המתרחש באיראן למתרחש בלבנון, זולת ההסבר הפשוט שטראמפ פשוט דרש זאת.
מבחינת ישראל, מדובר בטעות אסטרטגית קשה לקשור בין הזירות. ברגע שיש הפסקת אש בלבנון רק בגלל שטראמפ הבטיח את זה לאיראן, הרי שמדובר בניצחון איראני ראשון. בינתיים מדינת ישראל ספגה גם השבוע מהלומות קשות בעומק השטח הלבנוני ואף בצפון הארץ עצמה, וגם ספגה ביקורת בינלאומית על כך שהיא לא מקיימת כנדרש את הפסקת האש.
הצד הנלעג יותר של כל זה הוא הניסיון של פוליטיקאים בישראל לתקוף את נתניהו. הראשון שבהם הוא נפתלי בנט שאמר בבליץ הראיונות השבוע שהוא איש ימין יותר מנתניהו, משום שהוא מתכוון לנקוט יד קשה ונחרצת יותר מול הטרור ולא להפסיק מלחמות לפני שיש ניצחון מוחלט.
בנט מקריא דף מסרים שהוכן לו מראש, בלי להבין כמה הוא יוצא פתטי. הרי נתניהו הוכיח לאורך המלחמה שהוא עושה צעדים מרחיקי לכת, כאלה שבנט עצמו מעולם לא העז ולעולם לא יעז לעשות. לא קשה לנחש מה היה עושה בנט, לו היה טראמפ דורש ממנו לקפל את הכוחות ולסגת מלבנון. אז על מי הוא מנסה לעבוד? על עצמו או עלינו?
בנט יכול לספר לעצמו סיפורים שהוא איש ימין, כי אין שום סיכוי בעולם שהמילים הללו יעמדו מול מבחן המציאות. גם אם הוא יהיה ראש ממשלה באופן כלשהו בעתיד, הרי שזו תהיה ממשלה המורכבת מלפיד ואנשיו ואף שמאלה מהם. בנט לא יהיה אמיץ מספיק כדי לנקוט מהלכים נחרצים וגם אם כן, לא יהיו שותפים שיאפשרו לו את זה. אז מה אכפת לו לדבר היום? שום דבר, מילים לא עולות כסף.
נתניהו אולי מצטייר כחלש כשהוא מודה שטראמפ כפה את הפסקת האש, אבל דווקא זה מחדד את ההבנה שאם במשמרת שלו זה ככה, לא יהיה אף אחד שיעשה אחרת, בוודאי שלא בנט.
הטור פורסם במוסף יתד השבוע מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
