שתיקה ארוכה ומתוחה של חודשים ארוכים, הסתיימה לפני שלוש שנים בתקופה זו כשהרמטכ"ל לשעבר בני גנץ עלה לראשונה לבמה, באירוע שערכה המפלגה הטריה חוסן לישראל, ופתח לראשונה את פיו. מאז, עשה האיש כברת דרך מרתקת עד שהיום הוא נחשב ללשון המאזניים שתכניותיו לעתיד יכריעו את גורל הממשלה הבאה.
במשך כמה חודשים, מאז שאושר רשמית כי גנץ אכן מתכוון להצטרף לפוליטיקה הוא שמר באדיקות על שתיקה מוחלטת. הוא סירב להתראיין ולא פרסם שום אמירה רשמית בשמו, איש לא ידע האם מדובר באיש ימין, באיש שמאל, למי הוא מתכוון לחבור ומול מי הוא מתכוון להיאבק, מה האג'נדה הפוליטית, המדינית או החברתית שלו – אם בכלל יש לו כזו, הבחור הגבוה עם השיער הלבן שמר על תדמית חידתית גדולה.
כבר אז היה ברור שלחץ גדול הופעל עליו כדי שרק יואיל בטובו להיכנס לפוליטיקה. גוש המרכז שמאל נשאר ללא שום דמות שיכולה ומסוגלת להתמודד מול נתניהו, וגנץ היה התקווה הגדולה. היו לו לכאורה את כל הנתונים הנדרשים: ניסיון ביטחוני וצבאי עשיר ובכיר וגם נראות טובה, כזו שמזכירה את בכירי הממשל האמריקני הגבוהים והמצודדים בעלי ארשת החשיבות הידועה, נראה היה שאחרי אובמה, גנץ יכול בהחלט להיות הצעקה התקשורתית והבימתית הבאה.
השתיקה המסקרנת העניקה לו מצד אחד הילה יוקרתית של מסתורין אבל מצד שני עוררה גם דאגה. קשה מאוד לנהל מערכת פוליטית מבלי שידוע מי השחקנים ולאן הולכת מערכת הבחירות. אבל אז סוף סוף הגיעה השעה, באירוע נוצץ ומושקע עלה גנץ לבמה לקול תשואות הקהל המצומצם שנכח באולם ומספרו היה קטן יותר ממספר צלמי התקשורת שניצבו במתח מול הבמה.
הדקות שאחר כך היו די מביכות. גנץ התגלה כנואם – איך לומר – לא מוצלח במיוחד והמסר שהציג היה פושר ולא מסקרן: אין יותר ימין ושמאל, ישראל לפני הכל. בגוש המרכז שמאל התאכזבו מכך שהוא לא תקף במפורש את נתניהו ובגוש הימין הבינו שידיד ושותף כבר לא יהיה כאן.
בתקופה שלאחר מכן הפך גנץ למושא ללעג בגלל ההופעות התקשורתיות המגומגמות שלו. הוא קרס מול המיקרופונים והמצלמות ובליכוד מיהרו לנצל זאת כדי לכסח אותו ולהציג אותו כחלש, כרופס וכלא מתאים. הסיסמה "גנץ, שמאל, חלש" השתלבה יפה עם התיעודים המביכים שפורסמו מתוך הראיונות והנאומים שלו וההרגשה היתה כי האיש מאוד לא רצה להיכנס לפוליטיקה ומישהו ממש הכריח אותו, כאשר אם זה היה תלוי בו הוא היה נשאר באזור הנוחות הבטוח שלו הרחק מאור הזרקורים.
בהמשך, אחרי שנכשלה היומרה לכבוש את ראשות הממשלה מבלי לכהן קודם בכנסת או בממשלה, נכנס גנץ לאופוזיציה ואחרי הבחירות השניות החל החיבור עם לפיד ועם יעלון, חיבור שיצר את מפלגת כחול לבן. המפלגה שנבנתה, תוכננה והונדסה על ידי יועצים אסטרטגיים ומשרדי פרסום, שבנו אותה כמו שבונים מיתוג לחומוס בטעם חדש או לאבקת כביסה ריחנית בארומה ביתית.
לקראת הבחירות השלישיות, צפו הסקרים קרב צמוד והיתה תקווה גדולה שהפעם יהיה מהפך שלטוני בישראל. אולם התיקו המאכזב שהתקבל במוצאי הבחירות הבהיר שהקמפיין התקשורתי לא הניב תוצאות. ואז בפעם הראשונה בחייו גילה גנץ חושים פוליטיים כשהחליט לשבור את השותפות ולעשות את הבלתי ייאמן. בניגוד לכל הבטחת בחירות מוקדמת הוא הגיע לבלפור והפיק שם את התמונות המחויכות שלו ושל נתניהו, חותמים על הסכם חסר תקדים של ממשלה מוזרה, אזרחי ישראל למדו להכיר מושגים חדשים כמו ממשלה פריטטית וראש ממשלה רזרבי.
גנץ היה בטוח שהוא עושה את עסקת חייו ובעוד שנה וחצי הוא נכנס לכס ראשות הממשלה, אבל אז הוא למד להכיר על בשרו את אכזריות הג'ונגל הפוליטי, כשנתניהו הפר את ההבטחות וזרק אותו שוב לשולי הדרך, משם הוא היה חייב לחשב מסלול מחדש.
גלגל רזרבי
לממשלה הנוכחית שהוקמה אחרי הבחירות הרביעיות נכנס גנץ מוכה, חבול ואף מושפל. הוא הצליח לשמור על מעמדו עם שמונה מנדטים למרות הסכסוך עם לפיד ובכך הוא הפתיע אפילו את עצמו, אבל לממשלה הוא צורף רק מכורח האילוץ האלקטורלי. כלפי חוץ הוא ערך סולחה עם לפיד אבל את האיבה ביניהם קשה לשניהם להסתיר.
ברוב התמונות היוצאות משולחן הממשלה שבמליאת הכנסת, נראים בנט, סער ולפיד מסתודדים ומתבדחים זה עם זה בעוד שגנץ יושב לצידם בארשת קפואה כמו הילד הדחוי בכיתה שנשאר מחוץ לעניינים. בהחלטות חשובות רבות הוא בכלל לא נמצא כמו למשל במכתב ההיסטורי שפרסמו בנט ולפיד נגד ביידן לאחר שהחליט להסיר את משמרות המפכה האיראניות מרשימת ארגוני הטרור. היה אך מתבקש ששר ביטחון יהיה גם הוא שותף למהלך משמעותי כל כך אבל זה לא קרה.
בסיטואציה הזאת, החל גנץ לנער מהמדף את חושיו הפוליטיים שהחלו להעלות אבק וחזר לעשות בהם שימוש. הוא יזם שתי פגישות עם אבו מאזן מעל לראש של בנט, שנאלץ מחוסר ברירה ליישר קו ולספר לתקשורת שהוא עודכן מראש בפגישות הללו. לאחר מכן הוא יזם את המשבר הקואליציוני המשמעותי ביותר שהיה עד כה כשהפסיק להצביע עם הקואליציה בגלל אי קידום חוק הפנסיות הצבאיות שהיה חשוב לו.
לאורך החודשים האחרונים, מאותת גנץ לכולם שהוא כבר לא חייב כלום לאף אחד וכי הוא מתכוון לעשות רק מה שטוב לו. שלוש השנים הללו הספיקו לו כדי להידבק בחיידק הפוליטי ולא לרצות לעזוב, הוא כבר לא קורס מול המצלמות והביטחון התקשורתי שלו השתפר פלאים, עד שהיום הוא כבר מודה בפה מלא שהחלום שלו היה ונשאר להגיע לכס ראשות הממשלה.
שר הביטחון המכהן יודע היטב שבליכוד לא מפסיקים ללטוש עיניים לעברו, הוא יודע שבכל רגע נתון הוא יכול לרקוח איתם עסקה להפלת הממשלה הנוכחית והקמת ממשלה בראשותו בכנסת הנוכחית ללא בחירות, כשנתניהו שני ברוטציה. בניגוד ללפני כמה חודשים, היום הסיטואציה שונה לחלוטין. פעם נתניהו לא היה מוכן לוותר מרצונו על הכסא אבל היום כשהוא כבר בכל מקרה בחוץ, הוא יהיה מוכן להמליך את גנץ אם המשמעות היא שאחרי שנה וחצי הוא חוזר לשלטון וגם בשנה וחצי הראשונות יש לו שליטה על הנעשה בממשלת הימין הזאת.
זאת ועוד: אם גנץ היה יוצא למהלך כזה לפני מספר חודשים הוא היה נשאר לבד, אף אחד מחברי מפלגתו לא היה בא איתו. אבל היום חברי המפלגה בעצמם מתוסכלים מהחרם הבלתי רשמי שהממשלה עושה עליהם, אף אחד מהם לא מצליח לקדם חוקים משלו וגם הסקרים צופים שאם יהיו בחירות, בכלל לא בטוח שהם יחזרו לממשלה ולקואליציה כך שהיום כבר יש שם יותר קשב לשמוע על רעיונות מהפכניים כאלה.
כברת הדרך המעניינת הזאת, הפכה את האירוע שהתקיים השבוע ביום שני למסקרן עוד יותר. גנץ כינס את פעילי מפלגתו לאירוע לציון שלוש שנים להקמת 'חוסן לישראל' שהפכה ל'כחול לבן', שם נשא נאום ובו שלוש כותרות עיקריות. האחת היא העקיצה הברורה ששיגר לעבר שותפו בעבר ובהווה יאיר לפיד, כשאמר כי כניסתו לממשלת נתניהו היתה גילוי אחריות בזמן מגיפה בעוד שאחרים לא עשו זאת וחשבו בעיקר על עצמם, השניה היא ההכרזה הרשמית שהוא לא ויתר על חלום ראשות הממשלה והשלישית היא שהוא לא מתכוון לתת למאן דהו לפרק את הממשלה הנוכחית.
אם ננסה לדייק בלשונו של כותב הנאומים של גנץ, האמירה האחרונה היא לא בהכרח חד משמעית. גנץ אמר כי "נחזק את הממשלה ונפעל נגד כל מי שמנסה לפרק את הממשלה מהקצוות – בחופש הצבעה, בהתבטאויות קיצוניות ובמעשים לא אחראים חברתית ומדינית. כחול לבן נכנסה לממשלה הזו מתוך בחירה, רוצה ופועלת להצלחתה, ותישאר בה כל עוד שהיא משרתת את אזרחי ישראל נאמנה וכל עוד שהיא שומרת על קו ממלכתי, מאוזן ואחראי".
בשורות הללו אין הבטחה שהוא עצמו לא יחליט בבוא הזמן לפרוש מהממשלה ולפרק אותה, בתואנה שהיא כבר לא משרתת את אזרחי ישראל כפי שהבטיח או שבכך מנע מגורמים "לא אחראיים" לעשות זאת. אחרי נאום כזה, עדיין יש לבנט ולפיד סיבה טובה לשמור על דריכות ולא להירדם בשמירה. שלוש שנות גנץ הוכיחו שהוא מבחינתו נמצא רק בתחילת הדרך.
החולמים והשואפים
לצד האיתותים המסקרנים של גנץ, מתרחש בימים אלה מה שמתרחש בכל פגרת בחירות, כשלחברי כנסת רבים יש את הזמן לרקוח חלומות חדשים ולנסות ליצור חיבורים חדשים, זו עונת הפריחה של ניסיונות הנפל להקים מפלגות חדשות או לנסות ליצור ספינים על חיבורים בין חולמי חלומות ובעלי שאיפות גרנדיוזיות, ולמהלכים של גנץ יכולה להיות השפעה גם עליהם.
הראשון שכבר הכריז כי בכוונתו לפתוח מפלגה הוא אלי אבידר, השר בלי תיק שהפך לתיק ללא שר. אבידר מוכר בעיקר כאחד שמייצר הרבה רעש ואווירה, הוא היה אחד ממובילי מחאת בלפור אבל ברגע שהוקמה הממשלה הנוכחית הוא הפך מיד לאופוזיציה גם שלה, מבפנים. לא ברור על איזה אלקטורט הוא בונה ומי הוא חושב שיהיה הקהל שיבוא איתו, הדאגה צריכה להיות בעיקר של גוש המרכז שמאל שעלול לאבד כמות גדולה של קולות שאבידר יקח איתו אל מתחת לאחוז החסימה.
החולמים הבאים הם ח"כ עמיחי שיקלי, שצובר אהדה רבה בימין בגלל עמדותיו ולאור העובדה שהוא לא עזב את מפלגת ימינה אלא נשאר בתוכה כמו עצם בגרון כדי להכביד על מהלכיה. הוא מרבה לתקוף את בנט ואת הממשלה בכל הזדמנות אפשרית והוא עובד קשה כדי להשאיר את עצמו רלוונטי ובמרכז השיח.
לפני מספר שבועות, הודיע עורך ישראל היום בועז ביסמוט על התפטרותו מתפקידו. ביסמוט נחשב לביביסט בולט והוא הוביל את הקו הזה כעורך ראשי בזמן שישראל היום זכה לכינוי ביביתון. בחודשים האחרונים הסתמן שינוי מגמה בעיתון החינמי והוא החל ליישר קו עם בנט, מגמה שהלכה והקצינה עד שביסמוט מצא את עצמו בחוץ.
בימים האחרונים החלה חרושת שמועות לפיה ביסמוט החליט לשים פעמיו לפוליטיקה והרכילויות מדברות על חיבור אפשרי שלו עם שיקלי. לא ברור האם הם מתכוונים לייצר פלטפורמה חדשה או להצטרף לאחת קיימת, אבל כאן זו כבר דאגה של גוש הימין שצריך גם כן לשים לב, שלא יילכו לאיבוד מאות או אלפי קולות במפלגות חסרות סיכוי.
אולם בשונה מאבידר, לשיקלי וביסמוט יש תרחיש ריאלי מהיכן הם הולכים להביא מצביעים, כשהם בונים על קריסתה של ימינה. מפלגת השלטון בעלת ששת המנדטים שומרת על כוחה בסקרים אולם ההיגיון אומר שבזמן אמת, לא יהיו ששה מנדטים של ימין שיתמכו במפלגה הזאת. הימין שמימין לליכוד יצטרך לחשב מסלול מחדש בצורה מאוד מוקפדת כדי לנצל את ההזדמנות ולחזור לגוש ימני גדול ובעל כח, אך כרגע היחידים שמזהים זאת ומנסים את מזלם הם השניים הללו.
גם מפלגת הבית היהודי ערכה השבוע כנס פעילים כדי לנסות להעריך מחדש את מצבה האמיתי, לקראת פריימריז אפשריים שיתקיימו בהמשך. הכינוס עורר גיחוך בימין עצמו והיו כאלה שלעגו למהלך וכינו אותו כניסיון שווא להתניע מפלגה שכבר לא באמת קיימת, אבל למעשה אסור לזלזל במהלך הזה משום שאם הימין באמת חפץ חיים, עליו להמציא מחדש את מפלגת הבית היהודי ולהציב אותה כאלנטרנטיבה המרכזית לבנט ושקד.
יותר קל להשמיש מפלגה קיימת ולרענן אותה מאשר לבנות על חיבור מאולתר בין שני כוכבים חדשים ואלמוניים יחסית, חיבור שישאיר מחוץ למשחק דמויות ותיקות וחזקות כמו שולי מועלם, מוטי יוגב ועוד. לימין יש חלון הזדמנויות צר מאוד וקצר מאוד ואם הוא לא ינצל זאת ויפול שוב למלחמות אגו קטנות, מנדטים רבים שוב ילכו לפח האשפה וישאירו את הימין באופוזיציה. מנגד, אם יהיו רק שתי מפלגות חזקות כמו הבית היהודי לצד הציונות הדתית של סמוטריץ', זה יהיה מיקסום כח הימין כולו עם סיכוי טוב להחזיר הביתה כמעט שני מנדטים שחונים כעת בתקווה חדשה ואפילו בכחול לבן.
לכל התהליך הזה תהיה השפעה גם מהמהלכים של גנץ. אם הוא יחליט היום לפרק את הממשלה ולהקים חדשה עם נתניהו, הרי שהציונות הדתית של סמוטריץ' תהיה חלק מהממשלה ואילו בנט, שקד ושאר חברי ימינה כולל שיקלי יישארו בחוץ כמו גם אבידר וחלומותיו. אחרי שיממון אופוזיציוני של שנתיים או אפילו שלוש, סביר להניח שהם יאבדו מכוחם עד כדי היעלמות סופית מהזירה הפוליטית. מדובר בתרחיש לא ממש מעשי בנקודת הזמן הנוכחית אולם ברור שגנץ משתעשע בו מעת לעת כי המשמעות היא שהוא נשאר חזק בזירה ובנט לא.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
ארוך מידי
ליצן החצר