כשהנוער מתמודד / מלי רפפורט

בסייעתא דשמייא

יש להם מאפיינים זהים רבים המאחדים אותם, ואפשר לזהות אותם בקלות רבה.

עיניים המביעות עצב תהומי מהול בחיפוש בלתי נלאה, מאמצים נואשים להסיח דעת באינסוף אפשרויות שמציע עולם הזה ועטייה עליהן כמוצאי שלל רב, מראה חצוף (שלא לומר פרובוקטיבי) ברמה כזו או אחרת, וכל ישותם משדרת חוסר שייכות לשום מקום ולשום דבר יציב.

נוער יקר ומתמודד.

כמה אנחנו צריכים להעריך אותם!

השבוע זכיתי להשתתף בסמינריון מרתק וגדוש בתוכן בנושא הזה, במסגרת קורס מאלף של הגב' פנינה לשם, ביתו של הרה"ג הרב זמיר כהן שליט"א.

אישה יקרה שזכתה לפעול רבות ולבנות ולהקים בתחום החשוב והכ"כ נצרך הזה, בין היתר מנהלת מועדונית "אתגר" בביתר לנערות בסיכון ואף פתחה תיכון בשם "נועם" המיועד לבנות במצב כזה. זכיתי להכיר מקרוב והתרגשתי מאד לראות את האהבה השופעת והחום העוטף לכל אחת ואחת, התעניינות אמיתית וליווי של ממש גם רגשי וגם טכני, דאגה כנה כאילו כל אחת היא בת יחידה. כמה זכויות יש לעוסקים נאמנים במלאכה הקדושה הזו, הנותנים את ליבם ובכך מצילים נפשות יקרות בישראל.

באחת ההרצאות נאמר נתון מזעזע לאחר שנבדק ונחקר (אני לא בדקתי את זה אישית רק מעבירה מה ששמעתי), בתקשורת דווקא מנסים למזער את המספרים – בצדק – כדי למנוע גל מטורף אבל זו מכת מדינה נוראית, והנתון הוא: בכל יום בישראל יש שני מתאבדים בממוצע.

נתון נוסף קשה וכואב מאד הוא, שקבוצת הסיכון המובילה באובדנות הם חרדיים היוצאים ועוזבים את הדרך!

כאשר היחס לנער/ה כזה/ו מצד הבית, ההורים הוא אי-קבלה של הילד, כעס, השפלה, הרחקה, "תראה מה יצא ממך! אתה כישלון! אתה הורס את המשפחה! אתה מחריב לנו את הבית! אתה נקרא רשע!" ושאר פנינים מן הסוג המזעזע הזה…

וכאשר היחס מצד הסביבה הוא התעלמות מקיומו, נידוי, ביזוי ועוד כהנה וכהנה נסיונות להוקיע אותו מהחברה החרדית, לאן אנחנו מצפים שהוא ישתייך??

מחנכים אותו מאז שהוא קטן שהוא שייך לחברה שהיא ליגה, כמה רמות מעל כל חברה אחרת, הכי קדושה והכי שווה, אבל כרגע שוללים ממנו כל זכות השתייכות אליה, מה יעשה הנער ולא יחטא??

איזה טעם יש לו בחייו?? לאן ילך?? מי ישמע, יקבל ויכיל את נפשו הפצועה, המדממת??

ומי יתן לו תשובת משקל כנגד??

את הכאב היומיומי ואת החוויות המרות שהוא סובל ונושא על גבו רגע-רגע ושעה-שעה, אין לו אפשרות להפסיק, אבל את החיים… מי ומה מונע ממנו לגדוע אותם??

ילדים כאלה שאינם חשים את השייכות להורים, למשפחה, לקהילה, לעם, לבורא עולם… הסיכון שיאבדו הכל הוא גבוה מאד עד מכור מראש.

אני רוצה להעביר רעיון מתוך דבריו של הרב דן טיומקין שיחי', מזכה הרבים ומציל נפשות יהודיות רבות מתהומות נשייה.

אחד הגורמים המשמעותיים לנפילה כזאת, כידוע, היא אירוע טראומתי שהילד / נער חווה בחייו הצעירים.

גורם משמעותי נוסף נקרא ”טראומה מורכבת” – רצף של הרבה אירועים קטנים, שכל אחד בפני עצמו לא היה בעייתי, אבל הרצף מייצר בנפש טראומה כמו אירוע אחד גדול ואף יותר, כי הוא מלווה את אותו אדם לאורך זמן. לדוג’ ילד עם הפרעת קשב, חווה המון כשלונות במהלך חייו, על לא עוול בכפו, הן במוסד הלימודי והן בביתו – בתפקוד הניהולי והארגוני (בהרצאה מרתקת קיבלתי מידע מדהים בנושא הפרעת קשב ומה משמעותה והשלכותיה הקשות של ההתמודדות הזו. רמז: זה ממש לא רק עניין לימודי, של קשב. אחכה להזדמנות לספר על זה).

בכל מקרה ילד כזה מן הסתם סופג המון המון המון בקורת מכל הסביבה, ובעוד אין לו שום אופציה אחרת הוא נפגע ונפשו חווה את זה כטראומה מתמשכת.

ניתן דוגמא. יוסי – ילד חמד עם לקות למידה מסוימת, דיסלקציה. מגיל אפס הוא שומע כמה חשוב ללמוד תורה, כמה שעות ראוי להשקיע בלימוד, והגית בו יומם ולילה וכו, שומע סיפורים מסמרי שיער על גדולים המשקיעים את כל חייהם בתורה ומוסרים נפשם בשביל הלימוד…. יוסי מנסה ללמוד, מנסה לקרוא אבל לא מצליח… הוא לא מסוגל להתמיד ולהשקיע כמו שהוא באמת רוצה. בכיתה הילדים קוראים בקול ובשטף לפי הסדר, וכשמגיע תורו מתחיל יוסי לגמגם ולהיתקע… מרגיש שלא קשור אליו כל מה שהוא יודע ושמע על רבותיו… עם הזמן הרבי בטוב ליבו מדלג על תורו של יוסי כדי לא לבייש אותו כמובן, אבל מה מרגיש יוסי? מרגיש פחות ופחות שייך…

דוג’ נוספת – יפהלה המתוקה נחשפה בגיל צעיר מאד למידע שאינו תואם את גילה ובסיטואציה לא הולמת. כך הסתובבה כשהמידע מעיק על ליבה. יום אחד פנתה אליה מנהלת ביה”ס בחביבות והעירה לה על דבר מה קטן בנושא צניעות. יפהלה ילדה טובה וממושמעת בד”כ, אבל כאן, למרות שההערה היתה במקומה ובאוירה טובה, חשבה יפהלה: פחחח על זה המנהלת מעירה לי?! על זה?! אם רק היתה יודעת איזה מחשבות יש לי בראש, מה תופס אותי ומה אני רוצה…. הייתה בועטת אותי החוצה! וכך מרגישה גם יפהלה שהיא בכלל לא שייכת ולא קשורה למוסד החינוכי, לא ברמה של חברותיה ואף לא של אחיותיה….

כך בשתי הדוגמאות – כשהבעיה לא מטופלת נכון, תחושת הניתוק רק תגדל, גם תחושת הכישלון הצורבת והאכזבה המרה של ההורים, הכל יתעצם.. גערות עונשים והמצב מידרדר כ”כ בקלות, כמו כדור שלג מתגלגל…

אם כך, אנחנו מבינים כמה אחריות יש לנו, כהורים וכציבור אכפתי הרוצה בטובת ילדינו.

אנחנו יכולים לשנות את הנתונים המצערים הקיימים היום, אם רק נזכור ונתאמץ לשייך את הילדים אלינו ולא חלילה להיפך. לאהוב אותם אהבת אמת, להרעיף עליהם חום וחיבה ומילים טובות, לחבקם ולאמצם אלינו ולא לתת להם לחמוק ככה, מהדלת האחורית…

כמה כאב וצער היינו חוסכים אם היינו יותר ערניים לבעיות שיש (ולא חסר בכלל!), ויותר קשובים לצרכים של ילדינו, גם ובמיוחד כשהם שונים משלנו…

חובה עלינו לדאוג לטובתם האמיתית, להרבות בחוויות משותפות ולהעמיק איתם את הקשר בכל מחיר!

וכשאנחנו נתקלים בנערים / ות כאלה נזכור, שהם רק צמאים וכמהים לשייכות ולאדם אחד שיאמין בהם ויראה בהם את הטוב!

אולי נוכל להיות האחד הזה… הלוואי

במדור 'עזרת נשים', הפונה אל נשות החיל היקרות והמסורות, נעסוק בעז"ה ב"ענייני דיומא" שלנו – הנשים. מאפייני הדור הזה שאנו חיים בו, נסיונות המיוחדים לו, ענייני חינוך ומשפחה ותובנות העולות מתוך העיסוק המהותי שלנו – כנשים ואמהות המבקשות להיטיב, לצמוח ולהתקדם.

קוראות יקרות! נשמח לקבל תגובות / בקשות / הערות / הארות וכן מי שיש בידה חומרים אישיים – מאמר / שיר / דעה / סיפורי אמונה או כל רעיון אחר שתרצו לעלות על במה זו (בהתאם לשיקול דעת הצוות מקצועי) – אני מזמינה אותך לשלוח למייל [email protected]