לג בעומר עבר בתחושות מעורבות מאד. מצד אחד השמחה העצומה של היום הזה, שמחתו של רשב"י, השמחה בתורת הנסתר והסודות העמוקים שהעניק לנו, תחושות של קדושה והתעלות ביום הענק הזה, בסגוליותו המיוחדת, לבקש ולהתחנן ולפעול ישועות לכלל ולפרט… בע"ה שיתקבלו התפילות כולן ויפעלו לטובה!
מנגד, התעוררו רגשות קשים מאד של שכול ואבדן, כאב וזעזוע קשים מנשוא, כשביום השמח הזה, לפני שנתיים, נהפך לאבל מחולנו באופן בלתי נתפס, ועם ישראל כולו לוקח חלק בצער הזה.
מי ינחם באמת? היש נחמה להציע ללב השותת, הכואב, המתגעגע??
נוכל לתת מילים טובות, להציע כתף ולב, להתחזק ולחזק, להתקרב, להתחבר, להתאחד.
אבל נחמה??
הנחמה היחידה, בעיניי, היא שנזכור ונחיה וננשום את הידיעה, שכל מה שקורה הוא מושגח ומדויק עבורנו לפרטי פרטים, תכנית מדויקת להפליא שטווה לנו אבא אוהב בלי די. וזאת הדרך הבלעדית שהוכנה לכל אחד ואחת מאיתנו בדיוק רב, במחשבה על כל פרט ובתכנון מפעים שאוסף ומאחד לנו את כל הקצוות. בכך יוצר את התמונה המלאה, ייחודית ויפהפיה. מושלמת.
ונזכור שכל חלק וחלק בדרך הזו, הוא חשוב והוא קריטי, מלא משמעות עבורנו. יש לנו המון מה ללמוד ממנו, הוא מקדם אותנו אל הצעד הבא, חושף בפנינו פיסת פאזל נוספת בתמונה השלימה.
השבוע חברה שלי ערכה צילומי חלאקה לבנה המתוק, צילומים שהסתיימו כמעט באסון.
הכל התחיל לפי התכנון המדויק והמפורט שחברתי (נכנה אותה "רות") הכינה בשקידה ובקפידה, חשבה על כל פרט כמובן, הגיעה עם לו"ז מדויק מתי יהיו בכל לוקיישן ומה ילבש כל אחד מכף רגל ועד ראש, דאגה לאקססוריז ואבזור יפהפה. הכל כדי שהרגעים הללו יונצחו לזכרונות בצורה הכי מושלמת שניתן. היא טובה בהפקות כאלה. ואכן הגיע היום, רות והמשפחה יצאו בחדוה והכל התחיל לדפוק כמו שעון שווייצרי.
בין היתר, לרות היה מאד חשוב שהם יצלמו גם כמה תמונות עם סוס. אמנם הפעוט חתן האירוע פוחד מאד מסוסים והוא עצמו לא יצטלם עם סוס, אבל הבנות הגדולות יותר דווקא יכולות לזרום עם אחד כזה… אז היא חיפשה ובדקה ובררה ותאמה עם חווה בסביבה, סגרו על מחיר עבור כמה דקות צילום ובתחושת סיפוק המשיכה הלאה.
מתישהוא בתחילת יום הצילומים, פגש בהם אדם עם סוסה נאה ואצילית, הציע להם להצטלם איתה, ככה, מתוך גאוותו בזו האחרונה וללא תשלום כלל. הם נענו והצטלמו, יצרו כמה מזכרות נהדרות עם הסוסה להנאתם ולשביעות רצונו של האדון הנחמד.
רות רצתה לוותר על סט הצילומים בחווה, אחרי הכל הוא כבר בהחלט מיותר, אבל חוסר נוחות ואי נעימות מהבעלים גרמו לה לא לבטל את המפגש הקצר, והם הגיעו בשעה היעודה כפי שסוכם. בעוד הם מתארגנים לתמונה הראשונה, פתאום משומקום ובלי שום התרעה, החלה אחת הסוסות לדהור בטירוף לכיוון הילדה בת ה5 של רות חברתי, בעטה בה והדפה אותה אל הקרקע בלי רחמים, ועוד הוסיפה להשתולל תוך שהיא דורכת על הילדה חסרת הישע ודוהרת הלאה… המקרה המזעזע הזה לקח שניות בודדות בלבד. רות המבוהלת רצה באימה לעבר ביתה הקטנה ששכבה שם פצועה ומדממת, והכרתה שבה אליה כעבור כמה רגעים.
הילדה טופלה והיתה במעקב, ב"ה בניסים גדולים ובחסדים מרובים היא בסדר! פניה עדיין נפוחים ופצועים אבל בע"ה היא תהיה בסדר.
סיפור הזוי ומטלטל, אבל לא הייתי מספרת לכם אותו, אילולי התובנות המדהימות של רות היקרה, וכמובן באישורה מעניקה לכם את הדברים.
"במשך שעות ארוכות מאז שזה קרה לא הצלחתי להרגע, להסדיר נשימה אחת עמוקה", היא סיפרה לי. "דאגתי כל כך, האם הילדה בסדר? הייתי במעקב כל הזמן עם פרמדיק ידיד המשפחה והוא לא ראה צורך לפנות בינתיים, אבל זה קרה לקראת ערב והילדה היתה תשושה ועייפה ופשוט ישנה כל השעות האלה, כך שלא יכולנו לקבל אינדיקציה האם היא ערנית, אוכלת ולא מקיאה וכו'.. רק מדי פעם התלוננה על מחושים קטנים כאלה ואחרים… השעות התאחרו ונשארתי לבד ערה, לצידי הילדה מנמנמת. אור השחר החל לעלות ואז פשוט התחננתי לה' שיראה לי שחור או לבן, חד משמעי ולא ברמיזה: האם צריך לפנות לבית חולים או שהיא בסדר?? דקה אחת אחרי הבקשה הקטנה שלי, הילדונת פוקחת עיניים ומביטה בי, מחייכת (כמה שאפשרו לה השפתיים הנפוחות שאיבדו מעט את צורתן). אמרתי לה: 'מתוקה שלי, תראי כבר כמעט בוקר ואני לא יכולה לישון, אני דואגת לך ומתפללת עלייך שתרגישי טוב, שתהיי בריאה ושלימה!' הקטנה, עיניה מאירות פתאום, והיא אומרת לי: 'אז הנה, אני בריאה ושלימה!!!' שאלתי: 'כואב לך משהו?' והיא השיבה: 'לא!'. הצעתי לה מים לשתות והבובה הזאת אומרת לי: 'אמא, את צריכה מים, השפתיים שלך יבשות!' כך, בחן מיוחד השמור לה, בביטחון גמור ומופלא, נסכה בי עצמי את הביטחון והשלוה. הנה ה' איתי יד ביד ממש, מקשיב וגם עונה לי, והילדה בריאה ושלימה ומחייכת, ואני יכולה ללכת לישון!"
התרגשתי מאד. צמרמורת עמוקה עברה בי כשסיפרה לי רות את דבריה האחרונים, על הנס, על הבקשה האישית, הישירה שלה ממלך מלכי המלכים, ועל ההענות המיידית והכל כך מתוקה שלו אליה, נסיכה יקרה שלו.
היא המשיכה: "אחרי שנרגעתי מעט יכולתי להתבונן: מה הקב"ה רוצה ללמד אותי פה? איזה שיעור ממתין לי, מחכה שאגלה מהו?" כזאת היא, רות. כל חייה סובבים סביב תפקידה בעולם, מה התכלית ומה העבודה, מה מסמן לה ה' בכל רגע ומה הוא מבקש ממנה…
היא עדיין מעבדת את הנתונים, אבל בינתיים יש כמה תובנות:)
כשתכננה את צילומי החלאקה ומאד רצתה שיהיה גם סוס בתמונה, הרגישה קונפליקט מסוים, בגלל הפחד הגדול שיש לחתן החלאקה מסוסים. למרות זאת היא נכנעה לרצון החיצוני שלה, הפחות אמיתי ביחס לרצון להיות קשובה לבנה בכל מצב, וקבעה עם החווה בטענות למיניהן שרק הילדים האחרים יצטלמו וכו' וכו'…
בהמשך, כשהקב"ה זימן לה סוסה על הדרך ואף הנציחו אותה בכמה תמונות ספונטניות, יכלה לעצור ולא להמשיך כמתוכנן לחווה, לאירוע יותר ממושך עם סוסים, אבל אי נעימות קטנה ולא באמת מוצדקת הכריעה את הכף לטובת הסוסים… שוב חוזר על עצמו אותו קונפליקט עקשן.
"אז הבנתי שזו היתה הרמיזה הפעם, אולי אחת מהרמיזות, ועלי להתרכז ברצון הפנימי, העמוק והאמיתי שלי, וכמה שהוא יותר נסתר ויותר קשה לביצוע, יותר חשוב שאקשיב ואמלא אותו.
רק דבר אחד לא ברור לי, למה תמיד ה' מזמן לי את השיעורים שלי רק ברמזים? למה הוא לא מראה לי ברור ימינה / שמאלה / שחור / לבן??"
תשובה מישהו…?
