לספור עד 3: אמן על הילדים / מלי רפפורט

לאחרונה, מתוך תשישות ועייפות החומר וחסר עמוק בדעת מה ניתן לעשות וכיצד לחנך את ילדיי באופן הכי יעיל, שמעתי את עצמי כמה וכמה פעמים מונה וסופרת עד 3, ממתינה ומאמינה באמונה שלימה שעוד לפני שאגיע ל3 ההוראה תתבצע בשלמות ובשמחה כמצופה מילדי חמד שכאלה.

בד"כ זה עובד😊

מה שקרה זה שהיום הוריתי משהו לבת ה3, והיא בוהה בי ולא זזה. אמרתי לה "נו!" והיא מחזירה לי בשלווה ובמתיקות כתגובה: "נו, אני מחכה שתספרי…!"

כן, זה נחמד מאד, אני יודעת.

שמתם לב פעם לעובדה שאנחנו הציבור היחיד בעולם כולו, המשקיע את מיטב שנותיו וימיו היפים והחיוניים, וכביכול ”מבזבז” אותם על גידול ילדים? על הקמת שבט בע"ה, לרצון ה' ולתפארתו? כמה אנרגיות, משאבים, זמן, כסף, מח ולב אנחנו מקדישים למשימה הזו??

הלוואי שיזכו כולם, וכל מי שיש לו עכבות בעניין, בע"ה שיוושע במהירות, בשמחה ובאופן הכי קל. אנחנו איתכם, מתפללים!!

נתאר לעצמנו בנאדם ממוצע מהציבור הכללי או שאינו יהודי, סביב גיל ה30, או אישה בגיל הזה.

מה הסטטוס?

כרגע באמצע לימודי התואר או לקראת סיומם, אולי אפילו כבר בשיא פריחת הקריירה.

בשנים הקרובות מן הסתם ת/ימצא שותף/ה לחיים ויקימו בית. גדול ורחב ידיים והמון ריק.

בעשור הקרוב יהיו להם שניים – שלושה ילדים, הכי הרבה ארבעה.

יהיו להם כמה שנים של השקעה אינטנסיבית בילדים, בחינוך, בבישול, בקניות… בתחזוקה של הילדים ושל הבית (בכ”ז מסתובבים שם ילדים כמה שעות ביממה…)…

כך עד שהילדים מעט גדלים. או-אז, בזמן שאין חוג או מסגרת אחרת, הם מעסיקים את עצמם יופי בשלל גווני העוה”ז… ובעוד כמה שנים בודדות חוזרים ההורים (האם הם זוכים לחיות עדיין ביחד? ממש לא מובן מאליו!) להיות עצמאיים לגמרי, פנויים לעסקיהם, לחייהם ולזמנם החופשי כשחשבון הבנק התפוח (לאחר ביסוס הקריירה ומיעוט ההוצאות לעומתנו) משמש כר מתוק, נינוח ומשכר לראשם…

ואצלנו?? בלי עין הרע….

בגיל 30 אנחנו עם 5 ילדים בממוצע (ועוד היד לגמרי נטויה), ב”ה הם מספקים מטלות וטרדות בשפע, כולם ביחד וכל אחד לחוד, כמובן נדרשות הוצאות למכביר ויש גם משכנתא כבדה… מנסים את מזלנו בעסק כזה או אחר, קמים ונופלים ושוב קמים, מתאמצים לצמוח מקשיים ואתגרים שמזמנת זוגיות עקשנית, פה מוסיפים ושם מקצצים, העיקר בע”ה לצלוח את החודש בצורה חיובית בכל החזיתות:)

חושבים קדימה איך נחתן אותם, חוסכים ומשתדלים ובעיקר מאמינים.

למה אנחנו עושים את זה?? כי זה רצון ה'. בדרך הזו הוא מנחה אותנו.

ומה חושב עלינו העולם, הציבור האחר?

שאנחנו מסכנים, חשוכים, ממש פרימיטיביים, גלותיים….

ואיזה פראיירים…

אבל אנחנו יודעים מה האמת! חברה, אנחנו מקדישים את חיינו לעסק הכי מניב!! אנחנו משקיעים את תמצית לבנו בעסק הכי משתלם!!

יבוא יום, בעוד כמה עשרות שנים, ואותו "ג'ון" מסכן, קשיש עם דמנציה לא עלינו, יהיה שכוח במוסד אפל ודכאוני עד מוות, זנוח כמו כלב עם כלבת על ערש דווי. ימות מפחד. מבדידות. מה יש לו בעולם הזה??

ילדיו עסוקים בלמלא את הכספות שלהם, ואולי עוד בחייו יירשו את ההשקעות שהוא טרח עבורן בנפש צעירה וחפצה. הולכים בדרכו סה"כ. אז למה אין לו נחת??

ואיך זה שהוא כך, עזוב ומושלך, והם מתנהגים כמו זרים קרים ומנוכרים???

ואילו אם נחשוב על "ר' יענקל", גם הוא בא בימים ואפילו בלילות, מבלבל בין זהותם של ילדיו המסורים העוטפים אותו בחום, גם כשלא פשוט להם בכלל. אינו זוכר את שמותיהם אבל כמה הוא מתענג לראות את צאצאיו כשתילי זיתים סביבו, לשמוע את הנחת, לספוג את התחושות, לחוש באהבתם ובכבוד הגדול שהם רוחשים לו… ואיך תערוג נפשו כשיצטרף אליהם ויזמזם חרישית ניגוני שבת עתיקים…?

אז אני שואלת אתכם, איפה החושך ואיפה הגלות המרה?? איפה הנחת, איה הפירות והשלוה?

נכון, אני מושקעת כרגע חזק בתוך האימהות, עמוק בנבכי משימות ודאגות והכל. לפעמים כשמציף או מציק או מעיק, מזכירה לי לקחת נשימה טובה, לספור עד 3, להיזכר כמה שווה לי ההשקעה הזאת וכמה אני רוצה אותה. וכמה היא מדוייקת מאבא, בדיוק עבורי.