מנהיגים על חוטים בנתב"ג: תאונת לפיד-בנט נלמדה מיוצרי ביידן / יעקב בנדה

פוליטיקאי שנושק לשנת השמונים לחייו, עייף ומתפקד חלקית בתפקיד אותו הוא אמור למלא, יורד ממדרגות מטוס ה'אייר פורס 1' ולוחץ את ידיו – במקרה שלנו אגרופו – של פוליטיקאי נוסף, נטול אינטלגנציה וראייה מדינית המאפיינת מנהיגי מדינות שנבחרים על ידי העם. באופן מוזר הוא ממשיך ללחוץ יד של פוליטיקאי נוסף, מנהיג מפלגה קטנה שבדרך כלל נכנסת לפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה זמנית, הסיבה שהוא הגיע לפה זאת הסמיכות לנפילת ממשלה שלא החזיקה את עצמה בגלל שישבו בה מתנגדי שהות היהודים בארץ ישראל לצד יהודים משיחיים שבטוחים ששליטה מדינית בארץ זאת התגשמות הגאולה.

את כל הטירוף הזה עוטפת הצגה מושלמת של גינוני מלוכה. הכול רגיל, הטקסים, אנשי הצבא שינסו להוכיח את היכולות החדשות של המדינה המארחת, הדרישות המדיניות, הכול. חוץ מהעובדה שאין משמעות אמיתית לדמויות שסביבם הפסטיבל מתקיים – המון צבע שפוך פה כדי שייראה יפה.

הצבעים הם מגזר האינטלקטואלים מהסוג שאוהב להסתבך עם דעות עצמם, מגזר ששלט על העולם במשך אלפי שנים בהם השמידו עמים את שכניהם ואת עצמם. מיום שהם ירדו מהשלטון הטוטליטרי, בנו להם מנגנונים שהמון העם, החי את החיים עצמם, ירגיש שהוא בוחר בהם מרצונו – עד שהעסק הסתבך, תוצאת המנגנונים לפתרון ההסתבכות זה המנהיגים על חוטים שראינו אתמול בנתב"ג.

מנהיגים מונהגים

סיבכנו? נעשה סדר: נשיא ארצות הברית הנוכחי היה פוליטיקאי מוצלח רוב ימיו, כמו רבים מחבריו המוצלחים, הוא לא היה אמור לסיים את הקריירה שלו בחדר הסגלגל. אלא שמנהיג חזק ועוצמתי בשם דונלד טראמפ, איים למוטט את התרבות הליברלית שנכפית על המון העם על ידי אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים במשך עשרות שנים. לצורך הורדת טראמפ הכול היה כשר, בניית תדמית של מנהיג למעצמה הגדולה בעולם עבור אדם שכבר בקמפיין הבחירות היה בתפקוד חסר, בהחלט באה בחשבון.

עמיתי, העיתונאי שמואל קרמרסקי פרסם השבוע השוואה שמחדדת עד כמה לא הגיוני שביידן מכהן בתפקידו. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ היה בישראל בביקור שארך כ-24 שעות והספיק: 1. טקס בנתב"ג, 2. ביקור בבית הנשיא, 3. ביקור בעיר העתיקה, 4. פגישה עם רה"מ במלון המלך דוד, 5. הצהרות וארוחת ערב במעון רה"מ, 6. ביקור בבית לחם, 7. ביקור ביד ושם, 8. נאום במוזיאון ישראל.

הנשיא הנוכחי ביידן מבקר בישראל כ-48 שעות ואמור להספיק 1. טקס בנתב"ג, 2. ביקור ביד ושם, 3. פגיש עם רה"מ במלון וולדורף אסטוריה 4. ביקור בבית הנשיא, 5. פתיחת אירוע ספורט, 6. ביקור בבית לחם, 7. בית חולים פלסטיני. קרמרסקי חתם בחדות: "תנחומי לאמריקאים שיש להם נשיא ברבע משרה".

ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו היה פוליטיקאי שללא ספק התאים לתפקידו. הקואליציה השמרנית שנוצרה סביבו איימה על אותה תרבות – שקידשה מלחמה כוללת להפלתו. גם כאן הכל היה כשר, כולל עיוות משפטי ותקשורתי. בדרך להורדת המנהיג לא עצרו תאבי השלטון, גם כשוויתרו על אידיאלים בהם החזיקו שנים. כך השטחים הכבושים כבר לא היו בעיה וארץ ישראל השלמה לא הייתה דרישה. גם המחשבה הסוציאלית על החלשים שנרמסים לא העירה לרגע את הנאורים במלחמתם נגד השמרנות. השיא הגיע בהמלכת שני פוליטיקאים שלא נבחרו על ידי העם להנהיג את המדינה – נפתלי בנט ויאיר לפיד – לראשי המדינה. אותם נאורים הפכו את הסיטואציה הנוראית הזאת ללגיטימית.

שלטון תרבותי

לא מדובר פה בממשלת צללים שמכוונת את העולם. אף פעם לא ישבו אינטלקטואלים, בכירי האקדמיה, אנשי התקשורת המרכזית ופעילי התנועות הליברליות כדי להחליט איזה מנהיג להמליך ואת מי להוריד. זאת תרבות של אנשים שבאמת חושבים שרק דעותיהם יקדמו את העולם – בעוד הדעות השמרניות "יחזירו אותנו אחורה" לעולם אפל. צורת החשיבה הזאת מובילה עיתונאי לסלף עובדות באולפן מתוך דאגה שמנהיג חשוך לא ישתלט על העולם. משפטן בעמדה בכירה יידע להעלים עין למען עולם נאור. איש אקדמיה יחקור או יתעלם מעובדות כדי להצדיק את הדרך.

בשנים האחרונות מנסים לתת לכוחות האלה שם – "שמאל פרוגרסיבי", אבל הפעילות והשיטות שלהם ממש לא חדשות. היו אלה מנהיגי מעצמות אירופה בימי הביניים שנהגו כך כלפי אומות אחרות. היו אלה ה'נאורים' שפיתחו את השיטה הדמוקרטית כך שהכוח יישאר אצל חבריהם באקדמיה, במשפט ובתקשורת. היו אלה מנהיגי אירופה בשנות הטירוף שהרגו עשרות מיליונים מתוך מחשבה שהעולם שייך להם, ותלמידיהם ממשיכים את דרכם, בהתאמה לתרבות החדשה, על ידי שליטה על דעות ההמון.

האנשים והשיטות דומים, אבל גל שמרני שעדיין שומר על ליברליות בריאה, מתקומם בשנים האחרונות נגדם. לא השמרנים השתנו, זאת הקיצוניות שהפרוגרסיבים ירדו עליה בתחרות מי יציג דעה יותר חדשה שתמחק עוד יותר את מה שהכרנו, שהובילה את מי שהעתיד חשוב לו לעצור את הטירוף.

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לא מייצג את הפרוגרסיביות הקיצונית, סך הכול מדובר במנהיג שבמשך עשרות שנים פעל, לפי תפיסת עולמו, למען העם היהודי. הוא ללא ספק היה ראוי במהלך חייו גם לכהן כנשיא. הצירוף שלו כמנהיג חלקי, עם לפיד כפוליטיקאי רדוד ובנט כמנהיג שלא נבחר, מציגים לנו את תמונת התוצאה – אלה מנהיגים על חוט הנאורות.