"אז למה לא קמה ממשלה?" / יוסף טיקוצ'ינסקי מסביר מי יודע את התשובה

1.
תוגת ההצלחה:
כשהציבור דורש תשובות, הן נמצאות בכתובת אחת. מישהו שם עדיין לא בשל לימי-נל-מלא

קצת קשה לעכל שהסתיים לו עוד שבוע מלא וגדוש בדיונים, פגישות, דיווחים, ספינים ושוב הגענו לאותה נקודה בדיוק, בה עמדנו בתקופה המקבילה לפני שבוע בדיוק. "מתי תקום ממשלה", זו השאלה שנשאלת כל יום כמה פעמים ביום והיא ממשיכה להישאל כבר שבוע שלישי ברציפות.

הציבור דורש תשובות ובצדק. אנשים מנסים להבין מה הולך כאן ולא באמת מצליחים לתפוס, ואם נאמר את האמת זה באמת קצת בלתי נתפס. כמעט ארבע שנות כאוס פוליטי עברו עלינו ובמהלכן שמענו את אותן זמירות מהפוליטיקאים שלנו, נתניהו שרטט לנו חלום מתוק ושמו ממשלת ימי-נל-מלא, על החלום הזה הוא גרר אותנו לחמשה מערכות בחירות עד שהאחרונה שבהן היתה לוהטת במיוחד, אנשים יצאו מגדרם וצרחו את הצבעתם בהמוניהם בקול גדול, אנשים לקחו מטוסים מחו"ל על חשבונם ובאו להצביע, העיקר שתקום כבר ממשלת החלומות ימי-נל-מלא שהבטיחו לנו וכשזה סוף סוף התגשם, פתאום זה לא קורה.

עכשיו הציבור דורש תשובות ובצדק, כי השיח הציבורי נעשה מאוד חד משמעי ומאוד בצדק. הבטיחו ממשלה שתביא ביטחון ובינתיים הטרור משתולל, הבטיחו ממשלה שתטפל ביוקר המחיה והנה רק השבוע זינקו שוב מחירי הדלק. הציבור מתבונן שוב על שלטי המחירים בסופרמרקט ומגלה שמחירי החד פעמי והשתיה המתוקה משום מה עוד לא ירדו, יש כאלה שאף מקפידים מאז הבחירות לקנות בכל פעם רק חבילת צלחות אחת או בקבוק שתיה אחד ולא כמות גדולה, או לתקף את הרב קו רק בסכום קטן כי הרי המחירים יירדו עוד מעט וחבל, לא ככה?

אז מתי כבר תקום הממשלה הזאת וכל מה שהבטיחו לנו יקרה? וכך עם כל יום שעובר, האסימון מתחיל ליפול אצל עוד כמה אנשים, אנשים מתחילים להבין ולהתפכח.

דווקא מעריצי נתניהו הם אלה שצריכים להבין שהכל תלוי בו. אי אפשר לטעון שאלו אנשים אחרים שמפריעים לו, זה פשוט לא נכון ומי שאומר כך הרי שהוא ממעיט בכוחו של הפוליטיקאי המוכשר ביותר שיש כיום בישראל. אם נתניהו היה רוצה שתקום ממשלה ימי-נל-מלא, היה קמה אחת כזאת למרות ועל אף פי ואף על גב כל הסמוטריצ'ים, הבנגבירים והחרדים גם יחד. זה קטן עליו, הוא צריך רק לרצות.

ההיסטוריה של ביבי מלאה באנשים שכנראה ממש הפריעו לו להקים ולנהל ממשלת ימי-נל-מלא. עוד מימי דן מרידור, בוגי יעלון, דוד לוי, ציפי לבני, משה כחלון, איווט ליברמן, לימור לבנת, גדעון סער, זאב אלקין, כל מיני שמאלנים רדיקליים ומופרעים מהסוג הזה שאם הם רק לא היו קיימים, נתניהו היה יכול להיות ימני באין מפריע. עכשיו כנראה זה הסמוטריץ' והחרדים, כעת התור שלהם להיות השמאלנים הרדיקליים והמופרעים שממש מפריעים לו. וזה כבר מתחיל לעורר רחמים, מה הם רוצים מהחיים שלו, נעבך, תנו לו כבר להיות ראש ממשלת ימי-נל-מלא סוף סוף, מה יש לכם.

הגיע הזמן שנפנים: אין עדיין ממשלה בישראל כי נתניהו עדיין לא רוצה. נקודה. הוא לא יכול למכור לנו תירוצים בזמן שממשלת החלומות שלו נמצאת לא במרחק פסיעה אחת אלא בתוך ידיו ממש. ומדוע הוא לא רוצה? זה כבר נתון לפרשנות. אבל הוא פשוט לא רוצה ימי-נל-מלא ונראה שהוא עדיין מחפש את המוצא מהברוך הזה, מהחלום שהתגשם לו בלי שהתכוון.

כך למשל, לאורך מערכת הבחירות דרשו כל מפלגות הימין והמפלגות החרדיות להציב את פסקת ההתגברות כהבטחת בחירות מרכזית עליה יתחייב נתניהו בהקמת המשלה. הדיבור על כך התחזק עוד יותר מיד לאחר הבחירות כשהסתמן שעומדת לקום כאן במהירות ממשלת ימין שאכן תקדם זאת. לציבור החרדי פסקת ההתגברות חשובה מאוד בנקודת הזמן הנוכחית בגלל חוק הדיחוי ומעמד לומדי התורה, שעדיין מונח על הכף ועליו נפלו כאן הממשלות הקודמות. גם הציונות הדתית דורשת את פסקת ההתגברות לצורך מעמד יו"ש ולצורך הרפורמה שהם מתיימרים לחולל במערכת המשפט כפי שהבטיחו. היחיד שחושש מזה הוא נתניהו שלא ממהר לפגוע במערכת המשפט ולא אוהב את ההתגרות הזאת לטעמו.

בשלושת השבועות שחלפו מהטלת המנדט על נתניהו, נושא פסקת ההתגברות ירד מעט מסדר היום וכרגע פחות מדברים עליו. אפשר רק להעריך ולשער, שנתניהו הגביה את ההר בינו לבין סמוטריץ' ובינו לבין המפלגות החרדית, הפך אותם לסחטנים וקטנוניים ובכישרון רב הסיט את הדיון הציבורי והתקשורתי לשיח על תפקידים, ג'ובים ודרישות כספיות כדי שאנחנו נעסוק פחות במהות ונניח לו עם הנושאים שפחות נוחים לו. במפלגות החרדיות לא מניחים לו ועדיין מציבים את הנושאים הללו בחדרי הדיונים, ונכון לשעה זו המגעים עם סמוטריץ' החלו להתקדם פתאום לעומת המגעים עם החרדים שמדשדשים עדיין.

נתניהו כנראה עדיין חושש מפני ממשלה בה נושאי היהדות נתונים בידי החרדים באין מפריע, נושאי הביטחון וההתיישבות נתונים בידי הציונות הדתית באין מפריע ובכלל – כל שאר נושאי ניהול המדינה מונחים על כתפיו מבלי שיהיה מי שיעמוד בדרכו ומבלי שיהיה מי שיפריע לו לפרוע את כל התחייבויותיו למצביעיו. החלום שהוא מכר למצביעיו מתוק מידי מכדי להתגשם וכל זמן שאין מישהו להאשים אותו בכך שהחלום לא מתגשם, נתניהו עוד לא מוכן נפשית לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת.

2.
יציאת חירום:
מבחינת נתניהו, כל מי שייקרא להיכנס לממשלה אכן יעשה זאת. לכן הכל רק שאלה של מחיר

למרות הקשיים והספינים ועל אף החששות וכיפופי הידיים, סביר להניח שבמצב הנוכחי אכן תוקם ממשלה לבסוף, אותה ממשלה שנתניהו הבטיח ודיבר עליה והיא אכן תצא לדרך. לפי שעה שום תרחיש אחר לא נראה סביר, אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה ובפרט בפוליטיקה כמו זו שהיתה כאן בשלוש וחצי השנים האחרונות, שום תרחיש אינו הזוי ושום הזיה אינה פסולה לבוא בקהל.

כרגע נתניהו עסוק בסידור הקלפים בדרך לממשלה הזאת, כשהוא במצב של ניהול סיכונים מחושב, כל תרחיש יהיה טוב מבחינתו. האקסיומה על פיה הוא פועל היא שכולם יעשו הכל כדי להימנע מבחירות שישיות, ומשכך כולם למעשה נמצאים על המדף, כלומר כל מי שיוצע לו להיכנס לממשלה אכן ייכנס לממשלה למרות כל הדיבורים וההצהרות אם האלטרנטיבה היחידה תהיה בחירות. מבחינתו של נתניהו, כל מה שנותר זה לו זה רק לבחור ולשחק איך שנח לו.

נתניהו לא מרגיש מחויב לאף אחד, גם לא לאלה שהלכו איתו בנאמנות ושילמו מחירים. הוא פועל מנקודת הנחה לפיה כל מפלגה וכל פוליטיקאי מועמדים למכירה, הוא יכול לרכוש כאוות נפשו והכל רק שאלה של מחיר. זה יכול להיות אחד ההסברים לגרירת הרגליים שלו ושל אנשיו בחדרי הדיונים.

בליכוד מציבים תנאים משלהם במשא ומתן ולא ממהרים להיענות לאף דרישה וזה קורה מסיבה אחת: כי הם יכולים. המפלגות השותפות יהיו חייבות ליישר קו ולהסכים, כי לאן כבר יש להן ללכת? נתניהו מרגיש שכרגע המשחק כבר לא שוויוני אלא מעניק לו יתרון משמעותי.

תרחיש לא סביר בעליל אבל לא מופרך, אומר שנתניהו מרגיש שהוא יכול לגרום למפלגות החרדיות להיכנס לממשלה בכל מחיר, גם תמורת פירורים שיזרוק להן אל מתחת לשולחן וגם בלי שיתעקשו על הנושאים העקרוניים. מבחינתו אם החרדים יתעקשו ולא ייכנסו למשלה, הוא יוכל להאשים אותם בכך שהם אלה שמסכלים ממשלת ימין ולא הוא. מבחינתו מדובר בחלום מתוק והוא מאוד רוצה שזה יקרה כי אז הוא יכול לפנות לגנץ, לקרוא לו להציל את המצב ולהציל את ישראל מבחירות שישיות.

גנץ, סער, איזנקוט ובמיוחד אלקין נמצאים היום במצב נפשי קשה, הם רואים לפניהם תהום פעורה של ארבע ואפילו חמש שנות שממון אופוזיציוני, הם לא תכננו את זה והם לא בנויים לזה. והאמת שגם נתניהו לא תכנן את זה. כולם איכשהו חשבו שיהיה צורך בממשלה פריטטית או בכל פתרון אחר שיבוא מול התיקו האכזרי. אף אחד לא באמת התכונן לתרחיש הנוכחי. אבל במצב שנוצר, כבר מתחיל להיווצר קצת קשב במחנה הממלכתי ואפשר רק לשער מה עובר בראשו של אלקין או בראשו של גנץ.

אם יגיע רמז כלשהו מכיוון הליכוד, גנץ יקפוץ על העגלה כמוצא שלל רב ואלקין ישיג אותו. אם גנץ יבין שהחרדים בחוץ והוא יכול לקבל את תיק הביטחון, הוא יספר למצביעיו שהוא הולך להציל את המדינה מידי נתניהו והוא הולך לשמור על בן גביר מבפנים, הוא יספר לכולם שרק בזכותו אין פסקת התגברות ולמעשה הוא מוכן להקריב מעצמו ולהיכנס לממשלה רק עבור עתידה של מדינת ישראל.

נתניהו יהיה המאושר באדם, הוא יוכל לספר לאמריקנים שהוא הקים ממשלה מתונה, הוא יוכל לספר למתנחלים שרק בגלל גנץ אין להם החלת ריבונות והוא יספר לאנשים בתור לקופה שרק בגלל המדיניות של המחנה הממלכתי אין אפשרות להעלים את יוקר המחיה, אבל לא היתה ברירה, מה הרי לא עושים כדי להציל אותם מבחירות שישיות.

זאת היתה הגישה של נתניהו גם כלפי סמוטריץ', גם כלפי בן גביר וגם כלפי חבריו בליכוד שמתמודדים עם התסכול המציף אותם. מי שלא רוצה להיות בפנים בתנאים שיציבו לו – לא צריך, לכל אחד יש תחליף, יש בחוץ מספיק כאלה שמחכים רק לרמז כדי להיכנס פנימה. לנאמנות אין כל משמעות, ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של הליכוד הוכיחה שהנאמנות לנתניהו זוכה להערכה ולתמורה מוגבלת בלבד, בלשון המעטה.

מדובר כאמור בתרחיש רחוק ועדיין הסיכויים הגבוהים והסבירים הם שיושגו הסכמות ותקום ממשלה של הליכוד, מפלגות הימין והמפלגות החרדיות. אבל בליכוד נוטלים סיכון מחושב ונותנים למפלגות החרדיות להחליט: או להיכנס לממשלה בשן ועין או להישאר בחוץ ולשלם את המחיר. מבחינת נתניהו שתי האפשרויות טובות ושתיהן מאפשרות לו דרך כלשהי להימלט מאחריות.

אחרי שממשלה כזאת תקום ונתניהו ימצא את עצמו בימי-נל-מלא, הוא כבר ימצא את הדרך להתמודד עם התוצאות. הרי ברור שהוא לא יתן לכל החלומות להתגשם ולכל הבטחות הבחירות להתקיים ולכן קיימת סבירות שככל שיחלוף הזמן והעם ידרוש תשובות, כך יגדל הסיכוי שיצוץ פתאום המשבר שיקצר את ימיה של הממשלה, כמובן בלי שנתניהו יהיה אשם בכך חלילה.

ממשלה של 64 חברים היא עדיין ממשלה צרה שתתקשה להתנהל, בכל הצבעה חשובה יצטרכו מנהלי הסיעות לעבוד קשה כדי לקבץ את כולם להצבעות והחיים של ממשלה כזאת לא יהיו קלים. אם נתניהו יבין שהוא מתקשה להתנהל ולספק את עבודת ממשלת הימין שהבטיח, יש לו הרבה מאוד הזדמנויות ליצור משברים ולנצל אותם כדי לברוח.

הוא יכול שוב להערים קשיים בפני סמוטריץ' או בפני החרדים, לגרום להם להחרים הצבעות במליאה כאות מחאה, הוא יכול לשסות את מתוסכלי הליכוד בחבריהם למפלגה ולגרום גם להם להבריז מעבודת הכנסת, ככל שמצב כזה יימשך יהיו לו הרבה הזדמנויות לשבור את הכלים ולומר: ככה אי אפשר למשול, חייבים ללכת לבחירות ולהשיג הליכוד חזק, כי אם לא, לא יהיה כאן ימין על מלא…

הרבה דרכים יש לנתניהו ורובן עדיין פתוחות בפניו, וזה מה שמסביר את ההתנהלות התמוהה והבלתי מובנת הזאת שהרוח הנודפת ממנה פורצת את דלתות חדרי הדיונים וטופחת על פנינו. שלום ולהתראות ימי בחירות, ברוכים הבאים ימי המציאות.

3.
השנאה מקלקלת:
מכונת התעמולה שהופעלה משמאל שקופה מידי, אולי כדאי לעדכן קצת את השיטה

כשמפלגת הליכוד הלכה לפני שנה וחצי לאופוזיציה, תשומת הלב הציבורית הופנתה להתנהלות המרתקת של האופוזיציה החדשה, שקידשה מלחמה על הממשלה והתאחדה לגוש אחד של אופוזיציה לוחמת.

היו גם כאלה שמתחו ביקורת על כך שהאופוזיציה לא משתפת פעולה עם הממשלה למרות שהממשלה התנהלה אז בדורסנות ובפרט בכל הקשור להרכב ועדות הכנסת, אבל כל אזרח בישראל הבין אז שיש כאן אופוזיציה שמנהלת מלחמה ואולי אף מלחמה לא לגיטימית.

זה הביא לכך שהשבוע, כשבנט פרסם טור באנגלית ב'ניו יורק טיימס' הוא כתב שם שהממשלה נפלה בגלל "קמפיין תעמולה" אגרסיבי שניהלו נגדו מימין, זאת לאחר שכבר בזמן כהונתו הוא התייחס להתנהלות האופוזיציה כמכונת רעל.

היום מסתבר שהאופוזיציה החדשה מתעלה בהרבה על זו הקודמת ומשדרגת את השיטה. כבר לא מדובר במלחמה בכנסת ובוועדות אלא בתעמולה משומנת שרק משתפרת משבוע לשבוע. רק בשבוע האחרון קיבלנו מלבד הטור של בנט, גם את פרשת החיילים בחברון שתקפו פעילי שמאל אבל כל מה ששודר שוב ושוב היה הקטע בו נשמע החייל אומר "בן גביר יעשה כאן סדר".

למעשה, בן גביר קיבל תמיכה גורפת בקרב חיילי מג"ב שמתמודדים כבר שנים ארוכות עם כאוס ועם המצב הבלתי אפשרי במוקדי החיכוך עם הפלשתינים, כמו גם בקרב תושבים בנגב הסובלים מאוזלת היד המשטרתית נוכח הפשיעה הערבית המאיימת. בן גביר זכה להצלחה המסחררת שלו רק מתוקף ההפקרות השוררת כאן כבר שנים ארוכות בחסות כל הממשלות הקודמות, הוא מתיימר לתקן את הכשלים של נתניהו ובכל זאת כשהוא נמצא כבר בדרכו למוקדי קבלת ההחלטות, התעמולה משמאל מופנית בעיקר לנתניהו.

גנץ האשים השבוע את נתניהו במילים מפורשות בכל מה שנעשה בחברון ובכך שחיילי צה"ל תוקפים פעילי שמאל ומהללים את בן גביר. אבל חייבים לשים לב שגנץ לא האשים את נתניהו בתסכול של החיילים אלא בכך שהוא חיבר אליהם את בן גביר, זה הכל. בתסכול של החיילים גנץ עצמו אשם לא פחות.

וזה המשיך עם איזנקוט שאמר רק אתמול כי אם נתניהו יפגע במערכת המשפט, צריך להוציא מיליון איש לרחובות כדי להפגין, ונמשך גם כשהמחנה הממלכתי הזמין עיתונאים לכנס עיון וחשיבה בו ינותח המצב המשפטי של נתניהו ושל דרעי ועד כמה זה לגיטימי שהם יקימו ממשלה. אם בנט דיבר פעם על מכונת רעל ואחר כך על מכונת תעמולה, הרי שמה שמתנהל כעת זו מכונת רעל ותעמולה ברמה כפולה ומכופלת בכמה וכמה חזקות.

וכשזה קורה מול עינינו עולה רק שאלה אחת. האם הם חושבים שאזרחי ישראל שוטים? הרי הצורה בה זה נעשה כל כך שקופה עד שלא נותר אחד שלא מבין באמת מה הולך פה. וכשמבינים מה הולך כאן זה רק יוצר אנטגוניזם ומחזק את תחושת הקורבנות והנרדפות שהימין כל כך זקוק לה כדי לפרוח. כך שבאמת לא מובן איך מנהיגי המרכז שמאל כאילו לא למדו כלום וממשיכים להשתמש באותם גימיקים לעוסים שמזיקים רק להם. כנראה שהשנאה והייאוש מסמאת קצת את עיני ההיגיון.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן