רבי גבריאל וחנה רבקה אשתו, היו אנשים עשירים מהעיר ויטבסק. ר' גבריאל היה מראשי התורמים לפעולות הצדקה שניהל רבינו הזקן בעבור תלמידי-חכמים בארץ-ישראל, פדיון שבויים או סתם נזקקים. כלפי חוץ היה להם הכול, אבל כאבם הפנימי היה עמוק. עשרים וחמש שנים היו נשואים ולא זכו לפרי בטן.
ויהי היום וכתוצאה מרדיפות המתנגדים אחרי החסידים, הוא איבד את רוב רכושו. באחד מביקוריו אצל האדמו"ר הזקן, הטיל עליו הרבי סכום הגון לפדיון שבויים, אבל הוא לא ידע כיצד להשיגו. גבריאל חזר במצב-רוח מדוכדך לביתו ובשפה רפה סיפר לאשתו על העובדה שאינו יכול למלא רצון הרבי.
רעייתו לא נשארה אדישה לכאבו. היא אספה את תכשיטיה היקרים, בהם שובצו יהלומים ואבנים טובות, ומכרה אותם. היא ארזה את הכסף בצרור סגור ומסרה לבעלה להביא אל הרבי. רבי גבריאל העדיף לא לשאול מהיכן הכסף והודה לה מעומק לבו.
הוא נסע לליאוזנה והניח את הצרור על שולחנו של רבינו הזקן. הרבי פתח את הצרור, והמטבעות נצצו והבריקו את החדר, כאילו יצאו עתה מבית היציקה. זה היה מוזר ורבי גבריאל לא ידע להסביר את סוד ברק המטבעות. הרבי נשען על זרועותיו כפי שהיה עושה בעת דבקותו, ולאחר מכן הגביה את ראשו ואמר: "בתרומת המשכן היו זהב, כסף ונחושת. אבל לא היה דבר שהבריק, אלא המראות הצובאות שנתנו הנשים במסירות ליבן, ומהן נעשה הכיור וכנו. אמנם הכיור מופיע בתורה אחרון ברשימת כלי המשכן – אבל הוא הראשון בעבודות המשכן בתחילת היום". אחר כך בירכו הרבי בברכות מפליגות לעושר, בנים ואריכות ימים.
שמח חזר לביתו ושאל את אשתו כיצד הבריקו המטבעות?. "רציתי שהנתינה תהיה שלמה ולכן לאחר שקיבלתי את הכסף ממכירת התכשיטים, שפשפתי והברקתי את המטבעות בחול, מטבע-מטבע, עד שהבריקו ונצצו כמו חדשים. בליבי התפללתי שהרבי יברך אותנו שגם מזלנו יתהפך, יתנוצץ, יבריק ויזרח". כעבור שנה נולד בנם בכורם ורבי גבריאל התעשר מאוד. שמו התפרסם בין עמי הארץ, עד שקיבל את הכינוי שהפך לשם משפחתו: "ר' גבריאל נושא-חן".
***
הסיפור המיוחד הזה המופיע בכתבי הרבי הריי"צ מוביל אותנו אל אחת הסוגיות המרתקות בבניית המשכן המופיעה בפרשתנו: התורה רומזת על עימות נוקב שהתפתח סביבו. נדפדף לפרשת פקודי ונשים לב לעובדה בולטת: משה מתעלם מכמויות הנחושת שיצאו לצורך הכנת הכיור. בסוף תהליך הקמת הבית, משה מגיש 'דף סיכום הכנסות והוצאות בהקמת הבית'. הוא מפרט את כמות הנחושת שנתרמה למשכן ואת הוצאות הנחושת להכנת הכלים, אבל מתעלם מהנחושת להקמת הכיור.
רש"י מסביר (לח,ח) כי משה מאס בנחושת הזו ולא רצה להתייחס אליה ספציפית. הסיפור היה כזה: כאשר התנהל מרוץ התרומות להקמת המשכן וכל אחד העניק בהתלהבות את כל האוצרות שהיו לו, נשות ישראל תרמו את החפץ האישי היקר להן: מראות הנחושת בהן היו מתקשטות לקראת בעליהם. משה מאס בתרומה הזו, משום שהיא עשויה ליצר הרע ולא הייתה מתאימה למוקד השראת השכינה.
אבל הקב"ה הפתיע והגיב בקוטב הנגדי: 'תקבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל. שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך [ומתייאשים מהולדת ילדים], היו נשות ישראל מוליכות מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. זהו שנאמר בפרשת ויקהל: 'ויעש את הכיור נחושת במראות הצובאות', שכן פנים הכיור היה מצופה מראות-מראות זכוכית, מאלו שהביאו נשות ישראל'.
וכאן עולה השאלה: כיצד נוצר עימות קוטבי כזה? איך דבר שמאוס בעיני משה, הוא היפה והנעלה בעיני ה'? כיצד דבר שבעיני משה היה אנטיתזה וניגוד גמור לקדושת המשכן, אצל הקב"ה – לא רק שהיה מותר לקבל אותן, אלא – טען שהן חביבות מהכול – יותר מתרומת הזהב והאבנים הטובות?
***
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות ו/197) מוצא כאן את סוד ההיפוך, שהוא מהות חיינו. אי אפשר לקבל חשק והתלהבות לעבודת ה', בלי להטמיע בנפשותינו את התפיסה מעוררת ההשראה הזו.
העימות סביב הכיור מייצג את השאלה הבסיסית: מהי קדושה? מהו שיאו של התהליך הדתי?
האם לחיות בעולם מרומם של נקיות וטהרה, מקום שכולו טוב והאלוקות היא הדבר הברור ביותר? או להביא קדושה למקום שאין בו קדושה? לחוות קדושה או לייצר אותה?
זה כמו שנשאל, מהו יופי? לעמוד מול גאון ההרים של שווייץ עם המשטחים הירוקים האינסופיים ולהרגיש כלום מול הטבע או לפגוש פיסת קרקע מוזנחת, שאנשים זרוקים מאבדים בה את זמנם ואת חייהם ולהקים בה פארק משרה רוגע? ובקיצור: האם אתם אנשים שלווים ששואפים לעולם של שקט או טיפוסים יזמים ומהפכנים שכמהים לחדשנות?
אלו שתי גישות הפוכות: מי ששואף לאלוקות זכה וקרבת ה' נעלית, אינו יכול להעריך את ההתעסקות עם החושך. כי יופי טבעי הוא הרבה יותר גבוה מיופי מחודש. מקום מוזנח שעשו בו את הבלתי יאומן והפכוהו לטוב – לעולם לא ישיג את העדינות של היופי הקלאסי. אבל מי שהוא יזם ומעריך את ההיפוך, אינו מודד ערך לפי הישג טבעי, אלא רק לפי מדד היצירתיות: כמה זה בלתי צפוי.
משה הוא "איש האלוקים". הוא קרוב למעלה יותר משהוא קרוב למטה. ולכן תכלית המשכן בעיניו היא לייצר תיבת נוח, שגרירות של קדושה בעולם, שאדם נכנס לשם ושוכח את המקום ממנו בא. הוא רואה אלוקות, חווה אלוקות ורואה את העולם העליון יותר בבירור ממה שרואה את העולם הזה. ולכן משה מאס במראות הנשים. הן שייכות לתחום הפוך, שבדיוק כדי לברוח ממנו – הוקם המשכן.
ואולם הקב"ה מפתיע: "תקבל, שאלו חביבים עלי מן הכול". לא רק שהמראות יכולות להיכנס למשכן, אלא הן משקפות את עיקרו של הבית. שכן האידיאל הוא לא הבריחה מהעולם, אלא היצרנות והחידוש: היכולת להוכיח את אינסופיותו של הטוב וכיצד הוא כובש וסוחף כל פינה.
המשכן הוא לא סיפור עלי, אומר הקב"ה, הוא סיפור עליכם, כיצד אתם בונים לי בית, על ידי שלוקחים את הדברים היקרים ללבכם ומרוממים אותם. ובמובן הזה, מראות הנשים הן תמצית הסיפור. נשות ישראל הצדקניות לקחו את החפץ שמשמש בעיקרו להגברת ההנאה ולהעצמת תחושת האני, ואז בימים הנוראים ההם במצרים, הפעילו אותו כדי להקריב נפשם ולסכן חייהם כדי ללדת עוד ילד יהודי.
נכון, זה לא קדוש במובן הפשוט של המילה. זה לא נקי ומרומם כמו ספר תורה ומזוזה, אבל זה מפתיע ומחבר עולמות.
