ביום כ"ד באייר תש"ח, בעת מלחמת השחרור, היתה אמורה להתחיל הפסקת אש לפנות בוקר. התושבים סברו שהנה הם יכולים לצאת מהמקלטים, אך עד מהרה התברר התוכנית השטנית, כשהירדנים ימ"ש החלו לירות פגזים לעבר האזרחים שיצאו מהמקלטים.
בשעה שבע וחצי בבוקר נחרדו תושבי מאה שערים לשמע שריקה מוכרת של פגז ירדני שפגע פגיעה ישירה בביתו של רבי יצחק אייזיק אייזן, מחשובי חסידי קרלין.
שבעה מבני משפחתו נהרגו: בתו הכלה שעמדה לפני נישואיה ובת נוספת. בנו ר' משה, רעייתו בתיה לאה ו-3 בנותיהן הי"ד. רק בתם התינוקת בת השנה, ניצלה מהתופת.
ברגע אחד איבד ר' יצחק אייזיק שבעה מבני משפחתו. למרות השבר הגדול, הלוויה שנערכה היתה מצומצמת, עם מתי מעט מלווים. סכנה היתה לצאת החוצה. פגזים עדיין התעופפו, והבריות נחבאו בבתיהם, מחפשים מקלט מפני הרעה. עם תום הלוויה שבו האבלים אל ביתם, מנסים לעכל את גודל השבר.
מפחד הפגזים, כמעט ולא באו מנחמים לנחם את משפחת אייזן הדוויה. אחד המנחמים היה כ"ק האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א (שכיהן אז כראש ישיבת סלונים).
תיאר הרב אברהם אייזן, בנו של ר' יצחק אייזיק, את אותם רגעים מרטיטים: אבא ישב בפינתו בעיניים קפואות, בודד, עטוף בצערו הנורא, והנה נכנס ראש הישיבה אל הבית, נטל כסא, התיישב ולא אמר דבר, רק שתק שתיקה ארוכה. פתאום נענה ואמר בכאב: ר' יצחק אייזיק, מה אומר לכם? במה אוכל לנחם אתכם? הלא מכאובכם דומה ליסורי ספר איוב! מזה שעה ארוכה שאני מנסה למצוא מילים בפי, במה אוכל לנחם אתכם בשברכם הנורא, אולם אינני מוצא מאומה!
אבא תלה בו עיניים מיוסרות, ושתיקה נפלה בחדר, דומיית מוות. פתאום פרץ אבא בבכי, ואמר: בודאי ידוע לכם המעשה המובא בספר 'חובת הלבבות' על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה, ואמר: אלוקי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הורתני – אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך! דומה למה שאמר איוב: הן יקטלני – לו אייחל!
(מתוך בנתיבות אבות)
