1.
מס שפתיים:
אחרי התקציב כולם יחזרו לדבר על הרפורמה המשפטית, אבל רק מעטים באמת ירצו לקדם אותה
שאיפתם של חברי הכנסת אחרי הלילה המתיש של הצבעות התקציב, היתה ללכת לישון ולהתעורר רק בכנס החורף שיתחיל אחרי סוכות, עד אז מבחינתם עדיף שיעזבו אותם בשקט.
עייפות החומר של חברי הכנסת נבעה לא רק משלושים ושש שעות הדיון וההצבעות הסיזיפיות במליאה אלא מחצי שנה של ממשלה מתישה, אמוציונלית שכולה מאבקים מול אופוזיציה, מחאות שמאל וכמובן עימותים פנימיים. העיסוק שנכפה עליהם בחודש האחרון בתקציב המדינה היה אפילו סוג של הרפיה, תרפיה, פסק זמן מהבעיות האמיתיות שהוסטו הצידה וכעת חוזרות לסדר היום.
לאף אחד אין חשק לחזור למלחמה על הרפורמה המשפטית, לאיש מהם אין רצון להחזיר את הנושא הביטחוני למרכז סדר היום ולספק תשובות לאזרחי ישראל שדורשים פתרונות, העיסוק בתקציב למרות מורכבותו והתסבוכות שבו, היה נח וקל יותר לניהול כי היה לו רוב, היה לו צידוק פוליטי והיה לו גב תומך מהמצביעים למרות יוקר המחיה. בשאר הנושאים זה כבר פחות מובן מאליו.
חברי הכנסת יצאו מהמליאה בבוקרו של יום רביעי טרוטי עיניים והבינו כי הגיע הזמן לחזור אחורה, לנקודה בה עמדה המערכת הפוליטית לפני כחודש. בקרב מצביעי הימין נשמעת דרישה להעלות מיד על השולחן את הרפורמה המשפטית ולהעביר לפחות חלקים קטנים ממנה כבר בכנס הקיץ שאמור להימשך עוד חודשיים, או לפחות לקדם את הדיונים כדי לאשר את הסעיפים במושב הבא אחרי הפגרה הארוכה שתתפרס על פני החודשים אב, אלול ותשרי.
בתוך הקואליציה, הראשונים שיחזרו וידרשו את הרפורמה הם כמובן שר המשפטים לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, אבל נתניהו לא ימהר לעודד זאת. אחרי ההצבעות על התקציב יצא נתניהו מהמליאה ונשאל ע"י העיתונאים שעמדו שם האם יקדם את הרפורמה והוא השיב בחיוב. אמנם לא היינו מצפים שהוא יענה אחרת, אבל באותה מידה אין באמת מישהו שחושב שנתניהו אכן חוזר כעת ללשכתו, מפשיל שרוולים ומתחיל לתכנן איך הוא מעביר את הרפורמה במלואה וכמה שיותר מהר. הטרמינולוגיה שלו בשבועות האחרונים הוכיחה את ההיפך.
לנתניהו יש כעת סדר עדיפויות אחר לחלוטין. בראש שמחתו עומדת ארצות הברית, העובדה שהוא עדיין לא הוזמן לביקור אצל ביידן טורדת את מנוחתו, הוא לא רגיל ליחס כזה מהבית הלבן. נתניהו היה בטוח שכהונת ביידן תחזיר אותו לימים היפים בהם היה נוהג ללחוץ ידיים מול המצלמות לנשיא המעצמה הגדולה בעולם ולחייך אליו בדיפלומטיות, ומשם להמשיך לקונגרס הידידותי כדי לדבר לעם ישראל באנגלית רהוטה ולהוכיח להם כמה הוא חזק מול אותו ידיד מלאכותי.
אבל בפועל מה שקורה כעת זה שאותו נשיא לא מתייחס אליו, וככה קשה יותר לבנות מולו את תדמית החזק והמגן על האינטרס הישראלי. יותר קל לראש ממשלה ישראלי לתקוף נשיא ששונא אותו, הרבה יותר קשה לתקוף נשיא שאדיש כלפיו, לא מבקר אותו ולא מתייחס אליו. ולכן נתניהו מעדיף להשקיע כעת מאמצים בבניית מערך יחסים מחודש מול הבית הלבן, שם דורשים ממנו בתמורה כבר עכשיו את גניזת הרפורמה, דרישה חצופה לכשעצמה, אבל זה מה שקורה במציאות בה השמאל העולמי שזורע כאוס ברחובות ישראל, שולט גם על הנרטיב בחדר הסגלגל.
האתגר הבא שנתניהו רוצה מאוד להשקיע בו הוא כמובן הסכם השלום עם סעודיה. בנימין נתניהו כבר לא יהודי צעיר, הראש שלו עובד כמו היסטוריון בן היסטוריון והוא שואף להותיר חותם שייזכר בספרי הלימוד. רפורמה משפטית לא מותירה כזה חותם, הסכם עם סעודיה דווקא כן. כשנתניהו מחשב את צעדיו קדימה הוא מבין שהתיקים המשפטיים שלו קורסים בזה אחר זה, הסכמי אברהם דווקא מוכיחים את עצמם, הסכמי שלום עולמיים גוררים מחיאות כפיים מכל העולם כולל מהאופוזיציה בישראל וכמובן גם מהבית הלבן, אז למה לו לעסוק במינוי שופטים או בעילת סבירות אם במקום זה הוא יכול לרדת מבמת ההיסטוריה אחרי טקס מרהיב של לחיצות ידיים על המדשאות בוושינגטון.
וגם כאן, לסעודיה ולמתווכים מטעמה כמו ארה"ב ובחריין יש רשימת דרישות הכוללת גם התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל, קרי הרפורמה המשפטית. גם שם שולט אותו נרטיב אנטי ישראלי עולמי ולא קשה לנחש עד כמה תהיה לנתניהו מוטיבציה לעמוד מולם, לחרוץ להם לשון ולומר להם שהרפורמה חשובה לו יותר מהדרישות שלהם.
ונתניהו לא לבד בסיטואציה הזאת. יש לו עוד שותפים בממשלה חוץ מלוין ורוטמן ולכל אחד מהם יש חלומות ותכניות לעתיד שהרפורמה המשפטית היא לא חלק מהן. לציונות הדתית למשל יותר חשוב להביא הישגים להתיישבות כמו כספים, בניה, הסדרת יישובים, שיפור רמת החיים בהתנחלויות ולכל זה הם כבר הכינו תשתית בתקציב המדינה ובכספים הקואליציוניים. גם הם יעדיפו להתמקד בעשיה שתאפיל על המריבות הפנימיות בתוכם, במקום לשבור את השיניים ולהסביר לילדי מאחז גבעת שדה יונתן למה הם צריכים להיות מאושרים בכך שהנציגים שלהם נלחמים על עילת סבירות ומה זה בכלל עילת סבירות, איזה צבע יש לזה ובאיזה טעמים זה מגיע.
גם בתוך הליכוד רוצה כל אחד מהשרים להוכיח את עצמו ולשמור על השטח, גם לצרכי פריימריז עתידיים אבל בעיקר לצורך הבחירות המוניציפליות הממשמשות ובאות ותופסות נתח נכבד מתשומת הלב של הנהגת הליכוד. השטח הליכודי המוניציפלי כרוך בעבותות להנהגה הארצית, מפת האינטרסים המורכבת והמסובכת חשובה יותר לחברי המפלגה מאשר התקוטטות על חוק יועהמ"שים מול מפגיני קפלן.
המפלגות החרדיות מלכתחילה לא קידשו את המאבק למען הרפורמה למרות שפסקת התגברות היא חלק מהדרישה הקואליציונית הבסיסית, ואי אפשר יהיה לוותר על פתרון כלשהו שיאפשר את הסדרת מעמד לומדי התורה, נושא קריטי נוסף הממתין מעבר לפינה. הפתרון לכך יימצא בעזרת ד' אבל בכל מקרה לא זה יהיה הטריגר שידרוש את החזרת הרפורמה לסדר היום.
יתרה מכך. אפילו ללוין ורוטמן עצמם יש סדר עדיפויות בינם לבין עצמם. הם אמנם מזוהים יותר מכל עם הרפורמה ויעשו הכל כדי להיאבק למענה ולמנוע את גוויעתה, אבל בסופו של דבר גם הם יעדיפו קואליציה יציבה שתחזיק מעמד כמה שיותר זמן, גם הם רוצים לשמור על הג'וב והמעמד שלהם, גם הם לא ירצו בחירות או חזרה משעממת לספסלים שמחוץ לממשלה, כך שגם המאבק שלהם יהיה מוגבל ויגיע רק עד גבול מסוים.
מעל לכל זה מרחף כמובן המצב הביטחוני, אותו מצב ביטחוני שתמיד נשלף מהמדף כשיש צורך בפתרון לפלונטר פוליטי. בשבוע האחרון טורחים ראשי מערכת הביטחון והדרג המדיני לפזר יותר מידי אמירות מרומזות על איראן, על חיזבאללה ועל האפשרות לעימות שעלול חלילה להיפתח בזירה הצפונית, ישנם גורמים מדיניים שמרגיעים ואומרים כי אין כרגע איום קונקרטי חדש אבל לכולם ברור שמדובר שם בשאלה של מתי ולא של האם. המצב הזה מוביל את כל מקבלי ההחלטות להעדיף שקט תעשייתי בתוך ישראל, לא לאתגר את כוחות הביטחון עם מאבק אזרחי ולהשאיר את האנרגיה להכנת החזית והעורף למקרה שמשהו יתפתח.
אחרי שננעלה המליאה בשעת בוקר מוקדמת של יום רביעי, יצאה המערכת הפוליטית להפוגה קלה וכבר בתחילת השבוע הבא היא תחזור למשימות הממתינות לה לחודשיים שנותרו עד סוף זמן קיץ. כפי שזה נראה כעת, הרפורמה לא תהיה בראש רשימת המשימות הללו לא בגלל שהיא לא חשובה, אלא בעיקר בגלל שהרוח כבר יצאה לכולם מהמפרשים, לרוב חברי הקואליציה יש דברים חשובים יותר לעשות ויש להם יותר מה להפסיד מהמאבק האמוציונלי שיתפתח בעקבותיה ויתפוס את סדר היום. מהשפה ולחוץ, ברור שכולם ידברו רפורמה כולל נתניהו עצמו, כולם יצהירו שצריך לקדם אותה, אף אחד לא יתקפל רשמית ויגיד שזהו זה. אבל בפועל, כנראה שמדובר יהיה במס שפתיים בלבד.
2.
קו ניצי חדש:
ככל שהרפורמה מתרחקת, מתרחק גם חלומו של בני גנץ. השינוי בטון הדיבור שלו מעיד כי הוא הפנים זאת
המבצע הצבאי שהסתיים בעזה רק לפני שבועיים, החזיר לנתניהו את הגרפים המחמיאים בסקרים שנערכו שוב ושוב למרות שאין אף מערכת בחירות באופק הקרוב. אחרי סבב הלחימה ובמהלך שבועיים עמוסים שחלפו מאז, הספקנו מעט לשכוח שרק לפני שלושה שבועות, הסתמן יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ כמי שמועמד להיות הדבר הבא בפוליטיקה וכמי שמיועד להיות ראש הממשלה המיועד.
את ההצלחה המטאורית בסקרים הרוויח גנץ בזכות שני אלמנטים. האחד הוא האכזבה בימין מול המצב הביטחוני, יוקר המחיה ושאר הנושאים שהפכו את חיי אזרחי ישראל לקשים יותר, והשני הוא הקו הממלכתי בו הקפיד לנקוט מול ההתפתחויות והדרמות שהציפו את הרחוב הישראלי.
כשלפיד, ליברמן וחבריהם השחיזו את לשונם ומקלדתם כלפי נתניהו והימין, גנץ שמר על פאסון. הוא הגיע אמנם להפגנות השמאל ונשא שם נאומים, אך גם הם נשאו באופן יחסי אופי מפויס, ממלכתי וכזה הקורא לאחדות ולא למאבק.
עם ישראל אהב לשמוע את הצלילים הללו שנשמעו ערבים ומרגיעים מול הכאוס שהציף את הרחובות הן בזירה הביטחונית והן בזירה הכלכלית. גנץ הצטייר פתאום כמנהיג שפוי, ממלכתי, מרגיע ומאחד. ההבנה היתה כי הדרך שלו לראשות הממשלה אמנם ארוכה אבל במעמדו החדש, יש לו סיכוי טוב להשיג עסקה טובה מנתניהו ולהיכנס כבר לממשלה הנוכחית.
תכנית כזאת היתה יכולה לצאת לפועל ככל שהרפורמה המשפטית היתה מתקדמת, הכאוס ברחובות היה גובר, המשברים בקואליציה היו הופכים לפערים בלתי ניתנים לאיחוי ובתוך כל זה היה גנץ נכנס לממשלה כגורם מאזן שיעצור את הדהירה לעבר התהום.
מה שקרה לבסוף בפועל זה שנתניהו התעשת והחזיר לעצמו את הילת מר ביטחון, הוא ניהל מבצע יוצא מן הכלל בעזה ובידל את עצמו מהשותפים הימניים הקיצוניים יותר בממשלתו. בד בבד, נתניהו בהתנהגות שלו פיזר יותר מידי רמזים על כך שהרפורמה המשפטית לא באמת תקודם, מה שגרם לבלימה מסוימת בהתנגדות האמוציונלית אליו.
שני הנתונים הללו גרמו לנתניהו לחזור לראש הטבלה, לעקוף בחזרה את גנץ ולהשיב לעצמו את הבכורה. גנץ מביט כעת קדימה ורואה את המצב, הוא מבין שככל שהרפורמה המשפטית מתרחקת, גם החלום שלו מתרחק. הוא הבין שהמחיר הקואליציוני שלו ירד והוא כבר לא יכול לקנות בהון העצמי שלו את הכסא הנכסף בקואליציה. אפשר היה להרגיש היטב שגנץ אכן הפנים זאת, ניתן היה לשמוע זאת באופן ברור בנאומיו האחרונים.
גנץ שנה מנגינה, שינה את הטון והחריף את המסרים. נאומיו של גנץ מהשבוע האחרון כבר נשמעים אחרת מנאומיו הקודמים בהפגנות ובכנסת. באופן רשמי רוב המסרים לא שונים בהרבה, הוא התנגד תמיד לרפורמה בפרט ולקואליציה בכלל, אבל הטקסט והלחן כבר שונים עכשיו. המסרים יותר חריפים, הניסוח יותר ניצי וההתקפות יותר קשות, הטון הפייסני והמאחד החל להתנדף מדפי הנאומים של יו"ר המחנה הממלכתי.
כך יכולנו לשמוע ממנו בסיום ההצבעות על התקציב כי "מדינת ישראל נפלה שבי בידי קואליציה קיצונית ששמה את כלכלת ישראל והחברה הישראלית על מזבח הפוליטיקה". כששמע שנתניהו אומר שהרפורמה אכן תקודם הוא הגיב ואמר ״אני מבין שנתניהו שוב שיכור כוח, אחרי שהעביר תקציב שיתפוצץ לכולנו בפנים. אני מזכיר לנתניהו, שטיפשות היא לחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאות אחרות. אם ההפיכה המשטרית תחזור לשולחן נרעיד את המדינה ונעצור אותה״.
מסרים חריפים בסגנון זה נשמעו בעבר רק מכיוונם של לפיד וליברמן וכמובן מפי מובילי מחאת השמאל. גנץ לא דיבר ככה עד היום ומהשינוי הפתאומי במוזיקה שלו, אפשר להבין כי הוא אחד הראשונים שהפנימו את המצב החדש, שתקציב המדינה מעניק כעת לממשלה יציבות שתאפשר לה להתגבר על חלק גדול מהעימותים הפנימיים, ובעיקר יציבות שתאפשר לרפורמה להתחיל לדעוך ולהיעלם. וביחד עם הרפורמה הנעלמת, הולכת ונעלמת גם תקוותו של גנץ לראות את ישיבות הממשלה מבפנים.
3.
קולות בלי מלחמה:
האם הכותרות המאיימות כלפי איראן וחיזבאללה נועדו דווקא לצרכים דיפלומטיים?
זו לא פליטת פה אקראית, לא אמירה סתמית ולא שיחה אגבית. יותר מידי בכירים בדרג המדיני ובמערכת הביטחון טרחו להשמיע השבוע אמירות שעשו את דרכן לראש הכותרות, סביב האיום האיראני, מצבו של נסראללה והצורך בכוננות לקראת התפתחות אפשרית בצפון הארץ.
זה התחיל בראש אמ"ן שאמר כי נסראללה עלול לעשות טעויות שייצאו משליטה, המשיך בנתניהו שאמר כי ישראל תמיד מקדימה את אויביה מבחינת היכולות הצבאיות – טכנולוגיות והגיע לנאום של הרמטכ"ל שהזהיר כי באיראן יש התפתחויות העלולות לגרור פעולה מצד ישראל או המערב. לצד כל זאת, דיווחו כלי תקשורת ערביים על כרוזים שפיזר צה"ל בכפר שובא בדרום לבנון, בו מוזהרים התושבים מפני שיתוף פעולה עם מחבלי חיזבאללה.
רצף אמירות כזה אינו מקרי והאפקט הצפוי היה כמובן חרושת שמועות, ניחושים וספקולציות לפיהן משהו חמור מתפתח בגבול הצפון. הרשתות התמלאו סיפורים כיד הדמיון הטובה עד שגורמי ביטחון נאלצו להתייחס לכך ולהכחיש.
ככל הנראה, מדינת ישראל מצידה לא מתכוונת ליזום מהלך צבאי מול חיזבאללה ובוודאי שלא מול איראן, בכל אופן לא בשלב הזה ולא בצורה הזאת. כשישראל מגיעה להחלטה על מהלך התקפי הוא מתרחש בלי רמזים מוקדמים כמו שנעשה בפתיחת מבצע מגן וחץ. מה שיכול להיות הגיוני הרבה יותר, זה שישראל מנהלת כעת מהלך פסיכולוגי כלשהו מול נסראללה, מול אסד או מול המערב.
בשבוע שעבר התקיים בסעודיה כינוס ראשי הליגה הערבית ובפעם הראשונה השתתף בו גם נשיא סוריה שהיה מנודה לאורך השנים בגלל מלחמת האזרחים בארצו, אבל כעת ישב סביב שולחן אחד עם ראשי המדינות ממצרים, איראן וסעודיה וכמובן עם אבו מאזן. ההתקרבות הזאת לא מוצאת חן בעיני ישראל שמנסה עדיין להחיות את הסכם השלום מול סעודיה, מהלך שנהיה קשה יותר ככל שהמדינה העשירה מחדשת את קשריה עם איראן וסוריה.
עד היום היתה סעודיה זקוקה במידה מסוימת לישראל בגלל היריבות שלה עם איראן והצורך לשלב ידיים מול איום הגרעין. אבל אחרי שהמלך סלמאן ואיברהים ראיסי כבר לא כל כך ברוגז, מישהו בירושלים מנסה לחשב מסלול מחדש.
אפשר להעריך בזהירות ממש ואולי אף לקוות, שלישראל יש אינטרס להעצים בפני העולם את העובדה שאיראן, סוריה וחיזבאללה הם עדיין ציר רשע מאוחד ומסוכן, ולא חלק לגיטימי מבריתות אזוריות עולמיות. אחרי התמונות המדאיגות מלחיצות הידיים בסעודיה, נוצר צורך להזכיר לעולם מי הם הטובים ומי הרעים, כדי לגייס תמיכה דיפלומטית בהסכם שלום בין המדינות המתונות ולחזק שוב את הציר המתון מול ציר הרשע.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
