צה"ל מתקדם בעזה בקצב ה-D9 – וזה הזמן לחזור לסיפור של "דובי כורדי"

כוחות צה"ל פועלים ברצועת עזה במלחמה מול ארגון הטרור הרצחני חמאס, והלחימה מתקדמת בקצב ה-D9 שמפנה לטובתם את השטח, מה שמקטין משמעותית את סיכויי הפגיעה בלוחמים, למעט מקרים בודדים ובלתי צפויים, שכבר גבו את חייהם של 15 לוחמים עד לשעת פרסום הידיעה, הי"ד.

דחפור משוריין די-9, המכונה בצה"ל "דובי" והגה "דִי־נַיין" בקרב הקהל הרחב, הוא אחד מכלי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) המשוריינים שבשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל. הדחפורים מופעלים על ידי יחידות הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית, על ידי לוחמים שעברו קורס ייעודי בבית הספר להנדסה צבאית, ופעילים במגוון תחומים ומשימות. צוות הדחפור מורכב משני לוחמים: מפעיל ומפקד. המפעיל נוהג בדחפור ומפעיל את הכלים, ואילו המפקד משמש כאחראי קשר ותצפית וכמקלען בעת הצורך.

זה קרה בקרב שהתחולל בג'נין, בעיצומו של מבצע חומת מגן. אחרי מארב קטלני שהוביל לנפילתם בקרב של 13 לוחמים, הבינו בישראל כי יש צורך בפעולה נחרצת על מנת להכריע את הטרור במחנה הפליטים.

בין היתר, הוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית, לקראת הריסתו.

בסיכום הקרב בויקיפדיה העברית נכתב כי טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל, ביניהם ת'אבת מרדאווי ועלי ספורי. במהלך הפעולה נהרג מחמוד טואלבה, בכיר הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים במחנה, אחרי שדחפור D9 משוריין מוטט עליו קיר.

כעבור ימים בודדים, החלה הלחימה לדעוך עקב ההפעלה המסיבית של הדחפורים. כתריסר דחפורי D9 משוריינים נכנסו לפעולה, והחלו להרוס בניינים ממולכדים ולתקוף כל בית שבוצע ממנו ירי. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם.

מי שהפך ל'כוכב' משמעותי באותם ימים, ועד היום אזכור שמו מעלה חיוך על פני אלה שנחשפו למעלליו, הוא משה ניסים, שזכה לכינוי "דובי כורדי". דובי על שם היותו נהג של D9 המכונה בצבא דובי, וכורדי, על שם מוצאו – וכפי שדרש שיכנו אותו.

הוא סיפר בראיון שהעניק לפני שנים ארוכות לעיתון 'ידיעות אחרונות' על המצב בג'נין: "שמה לא ידעת איפה המטענים. הם חפרו בורות באדמה ושמו מטענים. אתה נוסע וישר נתקל בצינורות בקוטר 10 ס"מ, מולחמים בשני הצדדים, ורק אתה נוגע בהם – אתה מתפוצץ. הכל היה ממולכד. אפילו קירות של בתים. מספיק שנגעת בהם, והם היו מתפוצצים לך. או שהיו יורים עליך ברגע שהיית נכנס. היו מטענים בכבישים, מתחת לרצפה. בין הקירות. אתה פותח פתח באיזה מקום, ומתפוצץ בפנים. אני ראיתי מול העיניים שלי כלוב ציפורים מתפוצץ בחנות שפתחנו ציר. כלו ציפורים עף. ריחמתי עליהן. הם פשוט זרעו מטענים בכל המקום".

"בשבילי, בתוך הדי-9, זה לא הזיז. אתה שומע רק פיצוצים. אפילו 80 קילו רק זיעזעו לך את הכף. שלושה וחצי טון כובד. זו חיה. טנק אוכל מכה, הבטן שלו רגישה. בדי-9 הפחד שלך הוא רק אר-פי-ג'י או 50 קילו על הגג. אבל לא חשבתי על זה אז. רק איך החיילים האלו לא יסתכנו".

וכך תיאר בראיון לידיעות אחרונות כיצד גילח את בתי המחבלים שמילכדו אותם במטרה לפגוע בלוחמי צה"ל: "מה זה פתיחת ציר? אתה מגלח בתים. משני הצדדים. אין ברירה, כי הכלי היה הרבה יותר רחב מהסמטאות שלהם. אבל אני לא מחפש תירוצים או משהו. אתה חייב לגלח. זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו. אני עברתי במקום ששחטו את החיילים שלנו. הם לא סיפרו את כל האמת על מה שהיה: עשו להם חורים בקירות, חורים של קנים. כל מי שניצל מהמטענים, טבחו אותו מזה".

"אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם הדי-9. רק שאף חייל שלנו לא יחשוף את עצמו. ככה אמרתי להם אז. פחדתי על החיילים שלנו. היית רואה אותם ישנים ביחד, 40 איש בתוך בית, צפופים כאלה. הלב שלי כאב. לכן לא הזיז לי להרוס את כל הבתים שהרסתי. והרסתי. אצטדיון טדי בניתי שמה בסוף".

הוא נשאל אם לא היה לו קשה להרוס בתים וכך הוא הגיב: "קשה? איזה קשה. אתה צוחק בטח. אני רציתי למחוק הכול. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה. שניישר קו ונרד. זה לא שרציתי להרוג. רק את הבתים. אלה שיצאו מהבתים שהתחלנו להרוס עם דגלים לבנים – לא פגענו בהם. אלה מהם שרצו להילחם – אכלו אותה".

"אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד בתים. אין דבר כזה. כשאמרו לי להרוס בית, ניצלתי את זה כדי להרוס עוד כמה בתים. לא מתוך רצון להרוס סתם, כי כשמבקשים ממך להרוס בית, עומדים בדרך עוד כמה בתים שצמודים אליו. הייתי צריך לעשות את זה גם אם לא הייתי רוצה. הם פשוט עמדו בדרך. אם הייתי צריך לגלח בית, שיתהפך העולם. אין ברירה. ותאמין לי שהרסנו מעט מדי. המחנה הזה היה כולו זרוע מטעני חבלה. מה שעשינו זה להציל חיים של הפלסטינים עצמם, כי אם הם היו חוזרים לבתים הם היו מתפוצצים".

"שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים. כל מי שהיה בשטח וראה את החיילים שלנו בביתם, היה מבין שהם היו במלכודת מוות. חשבתי איך מצילים אותם. לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה".

"הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. היתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה".

דובי כורדי הוסיף בראיון אז ל'ידיעות אחרונות': "בראש שלי היו רק החיילים שלנו. לא ריחמתי על הפלסטינים שנשארו בלי הבתים. ריחמתי רק על הילדים שלהם, שלא אשמים. היה שם ילד פצוע שערבים ירו בו. אני דובר ערבית. שאלתי אותו איך נפצע, והוא סיפר שהפלסטינים ירו בו. חובש של גולני היה יורד מדי פעם להחליף לו תחבושות, עד שפינו אותו. דאגו להם, לילדים שם. החיילים נתנו להם ממתקים, לילדים. אבל על האבות והנשים שלהם לא ריחמתי. זכרתי את התמונה בטלוויזיה של האמא שאמרה שתעשה ילדים כדי שיתפוצצו בישראל. אמרתי שם לנשים ערביות שראיתי: 'אתן לא מתביישות?'".

בעקבות כניעתם של מחבלים רבים, וחוסר יכולתם לפגוע בדחפורי צה"ל ולעוצרם – לרבות באמצעות מטעני גחון ורקטות RPG (נ"ט) – התייעצו מנהיגי המחבלים בג'נין עם חיזבאללה, מנהיגים פוליטיים של ערביי ישראל ומנהיגים ערבים אחרים והחליטו להפסיק את הלחימה ולהיכנעץ בכך הסתיים הקרב בניצחון ישראלי, כפי שמובא במסמך פלסטיני שמתעד את הקרב בג'נין ותורגם מערבית לעברית על ידי מרכז המידע למודיעין ולטרור, והובא בויקיפדיה העברית: "אחד מפעילי החמאס שלחם במחנה הפליטים ג'נין הודה, כי הדחפורים הממוגנים הישראליים היו אלה שהכריעו את המערכה שכן הלוחמים הפלסטינים לא הצליחו למצוא מענה יעיל לנטרלם. לדבריו, אפילו המטולים נגד טנקים ובהם מסוג RPG שהיו בידי הלוחמים הוכחו כלא יעילים נגד הדחפורים שהם בעלי מיגון אפקטיבי יותר אף משל הטנקים הישראליים. הוא סיפר, כי אבו ג'נדל, מראשי הלוחמים במחנה ירה פגז RPG לעבר אחד הדחפורים ואולם ללא כל השפעה".

ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין סיכם את הכרעת הקרב ככך: "השימוש בדחפורים במחנה הפליטים בג'נין גרם אולי לנזק סביבתי ניכר, אך נראה שלא תבע מחיר כבד בחיי אדם. למעשה, הוא זירז מאוד את כניעתם של המתבצרים וקירב את קץ הלחימה. המגזין טיים מתאר סצנה טיפוסית לימי הלחימה האחרונים בג'נין: "הדִי-9 הוריד קיר מבית; לוחמים המומים יצאו החוצה בידיים מורמות". ואמנם, מרבית הלוחמים הפלסטינים, שהיו חסרי אונים בפני העוצמה הדורסנית של הכלים ההנדסיים הכבדים, העדיפו למסור עצמם בידי צה"ל ולא להיקבר חיים".

כעת, כאשר צה"ל פועל עם אותם הכלים ברצועת עזה למיגור ארגון הטרור חמאס, נותר רק לקוות כי גם הפעם התוצאה תהיה זהה והמחבלים ייאלצו להיכנע או למות – אך שההשפעה תישאר קבועה, ולא כמו ג'נין, שחזרה להיות מרכז טרור פלסטיני.