לעג בעומר; פרשנות על דו"ח וועדת החקירה לאסון מירון / עו"ד נתן רוזנבלט

322 עמודים צפופים מכיל דו"ח וועדת מירון. המסקנות מרחיקות לכת, אך דווקא לא אלו המופיעות בכותרות. כל המסקנות האישיות הן חסרות תועלת וחסרות תוחלת. המלצה לסיים תפקידו של אדם אשר כבר התפטר או התכוון להתפטר ממילא בקרוב, אינה מעלה או מורידה. מי שהיה הוא שיהיה ומה שלא נעשה גם לא ייעשה, אין חדש תחת השמש.

את הזרקור יש להפנות דווקא למסקנות האחרות, אלו שלא שמעתן עליהן, כי למי יש כח לקרוא מאות עמודים?! אז הנה הן לפניכם, תמצית של מה שנוגע לכולנו, לפחות לאנשים כמוני, אשר מירון אצלם הוא לא אתר תיירות, אלא משוש כל הארץ בירכתי צפון:

קודם כל, הדו"ח מתאר את מדינת חלם במיטבה. כך למשל, למנהל הבטיחות של האירוע מונה אדם נכה מרותק לכסא גלגלים, שכתב הוראות מביתו מבלי לבקר בשטח (עמוד 56), מועצה אזורית שנהגה להנפיק אישורי בטיחות מידי שנה למחרת (!) סיום האירועים, ושוטרים שהלכו לנוח בדיוק מתי שהיו צריכים אותם, בשיא הצפיפות, מספר דקות לפני האסון.
יש גם נקודה שהם מעירים, בעניין היחס של הציבור החרדי לסדרנים ונושאי מישרה המכוונים את הציבור. מתברר כי דקות לפני האסון, עם פרישת השוטרים למנוחה, העמידו הסדרנים מחסומים וניסו למנוע את כניסת הציבור. אך ללא הועיל, ההמונים שרצו להיכנס למתחם היו חזקים מהם והם נהדפו (עמ' 73) מצמרר לחשוב מה מרגיש כל אחד מאלו ש"הצליחו" לגבור על הסדרנים.

יחד עם זאת, שכר שיחה נאה לא נקפח. הוועדה קובעת פה אחד כי הציבור החרדי התנהג למופת ואינו האשם בסיפור: "ראינו חשיבות להבהיר את הדברים ולומר מפורשות כי התנהגות הקהל לא הייתה אחד הגורמים לאסון. הקהל אינו אשם במה שקרה" (עמ' 92).

כמה סוגיות מעשיות נוגעות הלכה למעשה ועוד יהדהדו רבות. הראשונה נוגעת להצעה להפקיע את כל ההר הקדוש מידי ההקדשות לידי המדינה. כאן רואים את ההבדל בין מי שמבין מה זה רשב"י ומי שחושב שמדובר בעוד פיסת אדמה בארץ. בעוד היו"ר וינאי ממליצים להשלים את הליך ההפקעה, (בצעד תמוה גם השר דרעי מצטרף "אתה לא יכול להקים גוף סטטוטורי חדש שינהל, אם אין לו את הסמכויות גם" (96) הרי שקרליץ סבור, כי "ניתן להשיג את אותן תכליות בהצלחה רבה יותר ללא הפקעת הקרקע" (93) קרליץ משתמש עם נימוק מקורי שכדאי לשים לב אליו: "לראשונה בוצע שימוש בסדרנים חרדים ממגזר הקנאים. נשמע לסדרנים אלו ושימוש בהם מייעל את העבודה מול ציבור זה. הנושא הוכיח את עצמו כיעיל (107).

העניין השני זה ההמלצה הבלתי מובנת לחסל את כל מפעלי הכנסת האורחים על ההר, למשך כל השנה. "כדי לשמור על בטיחות הקהל בהילולה ועל קדושת המקום, אנו ממליצים כי בכל שטח האתר לא תתאפשר הכנת מזון או הסעדה לאורך כל השנה (113) לא ברור מה הקשר. בדיוק שלא ברור מה הקשר בין הקונטיינרים שהצדיק רבי מאיר קרליבך הניח מאחורי הציון לבין האסון: " חלק ממבני העמותה מנעו אפשרויות פיתוח שונות ברחבי ההר, ובכלל זה האפשרות להקים דרכי יציאה נוספות (274).

ההמלצה השלישית, אשר אין שום סיכוי כי תקוים, נוגעת לישיבת בני עקיבא על עשרות דונמיה מבניה ושטחיה. "אנו ממליצים כי שטח זה ישמש לצרכים הקשורים לאתר קבר הרשב"י במהלך השנה כולה, וכי ישיבת "בני עקיבא" תפונה לשם כך מהמקום (115). מתברר, כי הישיבה נמצאת שם על פי הסכם חכירה אשר פג תוקפו לפני עשרות שנים. בזמן הזה, היא משכירה את המקום בהיקף של לפחות שני מיליון ₪ במהלך השנה (לפי עדותם). כאשר השוכרת העיקרית, הינה מדינת ישראל, המשלמת בעצם על מה שלקחו ממנה. חלם כבר אמרנו.

ההמלצה הזו לא תקוים, אין מה לדאוג. בשביל זה סמוטריץ שם למעלה וכבר ידאג לכך. מה שכן צפוי להתפנות זה החדרים מעל הציון, הספוגים בעבודת הקודש של שרפי מעלה. "אנו ממליצים לפנות את החדרים בגג מבנה הציון המשמשים ללינה, לאירוח ולשימושים פרטיים אחרים" (117).

כל שאר ההמלצות (לסגור את וועדת החמישה והמרכז הארצי וכו') לא מעניינות, הרי המדינה תמשיך לשלוט שם בשם זה או אחר. ההמלצות האישיות וודאי שאינן מעניינות איש, אפילו לא את המומלצים עצמם, שנהגו בהם בכפפות של משי מעובד. את המשפחות השכולות וודאי ששום דבר כבר לא ינחם.

אמנם, שילמנו מחיר יקר ביותר, ויש לנו עדיין מה לשפר בנושא הבטיחות. לא שכחנו את קדושי קרלין והלוויית השבט הלוי ועוד, אך כל זה אינו קשור לשמירת הצביון של אתרא קדישא מירון. והמסקנות הללו מעמידות אותו בסכנה.

מי שרוצה לראות את ההבדל בין מקום שמנוהל על ידי המדינה כאתר תיירות לבין מקום קדוש ומקודש, מוזמן לבקר בציונו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה: החלק האשכנזי "מוזנח" קמעה אך אפוף הוד קדומים, ואילו הספרדי "מושקע" אך לא ברור אם מותר לומר שם דבר שבקדושה…

הסכנה הגדולה היא שהאסון ימונף על מנת להפוך את ציון הרשב"י זיע"א, לאתר תיירות קר וריק מתוכן. כפי שהם הצליחו להרוס את שריד בית מקדשינו רח"ל. זהו היפך רצון הקדושים זצ"ל ואסור לתת לכך לקרות.