מה יקרה אם נבחרי הציבור יסירו את המסכות ליום אחד? / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
התועלת והמכשול:
אותן סיבות שמסייעות לסער לדרוש את מבוקשו, מדגישות כמה הדרישה צינית

קצת מלחיץ היה לגלות השבוע, שגם קבינט המלחמה שאמור לקבל הכרעות הרות גורל הנוגעות לחיי אדם, הפך לכלי ניגוח פוליטי ולקרדום לחפור בו בידי פוליטיקאים שלמרבה ההפתעה עושים פוליטיקה בעיצומה של מלחמה.

על קיומה של הממשלה מרחף איום בדמות האולטימטום שהציב גדעון סער לנתניהו, עם הדרישה שלו להיות חלק מהקבינט. הדרישה הקפיצה כמובן את סמוטריץ' ובן גביר שטוענים כי אם סער כן, אז אין שום סיבה שהם יישארו בחוץ.

עד כה, מילאו השניים הללו את פיהם מים וספגו בשקט את כניסתם של גנץ ואיזנקוט לאותו קבינט יוקרתי, זה קרה כשהמלחמה עוד היתה בראשיתה והציניות הפוליטית עוד לא השתלטה סופית בחזרה על חיינו. למהלך ההוא היתה הילה של אחדות מתבקשת בימי מלחמה ולכן זה עבר יחסית בשקט. כעת, הדברים כבר נראים אחרת לגמרי.

סער מצידו מנסה לטעון, שסמוטריץ' ובן גביר מחזיקים כבר בג'ובים משביעי רצון במשרדי הממשלה ולכן בחלוקה קואליציונית הוגנת, התפקיד שהוא יכול לקבל זה שותפות בקבינט. אבל את השניים הללו זה לא מספק משום שהם מבינים שההחלטות האמיתיות על המלחמה מתקבלות שם ולהם אין שום השפעה עליהם.

נתניהו עצמו, עם כל הרצון שלו להוביל את המערכה הפוליטית ולשלוט בה, נמצא רק בחצי קשב על הסיפור הזה. הוא עסוק בימים אלה במשבר חסר תקדים עם ארה"ב ובהגברת הלחימה בעזה, שנכנסה בימים האחרונים להילוך גבוה עם חיסולים משמעותיים של בכירים במערך המשטרה והמודיעין של חמאס, רפיח תופסת נתח משמעותי יותר בסדר יומו של נתניהו מאשר המריבות הקואליציוניות. מצד שני, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהממשלה תתנדנד דווקא עכשיו כשהוא פחות שולט בסיטואציה.

את הסיוע לכך מקבל נתניהו מתוך הליכוד, שם ניצבת סוללת שרים וח"כים שדווקא מאוד מעוניינים שסער ייכנס לקבינט כדי שהממשלה תאריך ימים. וזהו עוד מחזה מנפלאות הפוליטיקה, כיצד האיש שהליכוד למד לשנוא הופך להיות קרש ההצלה של אותם אנשים שרדפו אותו בשנתיים האחרונות, בינתיים הם אלה שמנהלים עבור נתניהו את המשבר מול סער ומנסים למצוא פתרונות.

במידה וסער לא יקבל את מבוקשו ויחליט לפרוש מהקואליציה, הממשלה לא תיפול אבל היא תיקלע לזעזוע שיכול לגרום נזק בתקופה רגישה זו. לממשלה יהיה רוב לכל החלטה, גנץ ואיזנקוט ימשיכו לשבת בקבינט ולהשפיע על המהלכים אבל כשהממשלה מתנהלת כמו מטוס מקולקל בסערת מזג אוויר, אז לכל מכה קלה בכנף יש משמעות. לכן כשסער מאיים על נתניהו במהלך כזה בעיצומה של מלחמה ובעיצומו של משבר מול הבית הלבן, הוא מכוון בדיוק לשם, לפחד הכמוס בליבו של נתניהו מפני טלטלה כזאת.

ההזדמנות הנדירה של סער להציב דרישות וללחוץ על נתניהו, נוצרה בזכות מצב המלחמה ומצבה המדיני המדאיג של מדינת ישראל. מצד שני, הציניות שבמעשיו של סער מודגשת מאוד בגלל, ובכן, מצב המלחמה ומצבה המדיני המדאיג של מדינת ישראל.

2.
נקהלו האופוזיציונרים:
מלחמת הקרדיטים על מהלך ריק מתוכן, סיפקה כמה רגעים משעשעים של יצירתיות

האופוזיציה ההטרוגנית והמאותגרת, סיפקה השבוע כמה רגעים אירוניים כשכמה חברי כנסת סובבו בין כסאות המליאה וניסו להחתים כמה שיותר ח"כים על ביטול פגרת פסח והארכת כנס החורף של הכנסת. מדובר על מהלך הצהרתי בלבד משום שבכל מקרה אין רוב שיאשר דבר כזה, אבל זה חלק מסל הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותה של אופוזיציה.

אם הדבר היה תלוי בליכוד, הם היו מוציאים את הכנסת לפגרה כבר עכשיו ומשתדלים גם להאריך אותה עד אמצע הקיץ. כל זמן שהכנסת לא עובדת, האופוזיציה לא יכולה ליזום מהלך של הפלת הממשלה באי אמון או ברקיחת דילים דומים. מצד שני, בדיוק זו הסיבה שהאופוזיציה מאוד רוצה לבטל את הפגרה ולשמור על האיום הזה שימשיך לרחף בגובה נמוך בחלל המליאה, למרות שלאף אחד אין בינתיים תכניות בכיוון הזה.

ביום שני השבוע, אמר ליברמן בפתח ישיבת סיעתו כי הוא מתכוון לארגן חתימות מכמה שיותר חברי כנסת להאריך את הכנס ולבטל את הפגרה. העילה הרשמית היתה כמובן המלחמה וליברמן טען שבזמן שמתנהלים קרבות בעזה, ראוי שחברי הכנסת ימשיכו לעבוד ולנהל את המדינה בשעת משבר קשה זו.

יומיים אחר כך, פרסם דובר מפלגת יש עתיד כי "בהובלת ח"כ יואב סגלוביץ'", החלו חברי המפלגה לאסוף חתימות מחברי הכנסת לביטול הפגרה, בגלל המלחמה כמובן. בישראל ביתנו לא אהבו את ההודעה הזאת, שעלולה לגרום לאנשים לחשוב שמדובר ברעיון של לפיד ולשכוח שליברמן הוא זה שיזם את הרעיון רק יומיים קודם לכן. במפלגתו של ליברמן כנראה חיפשו את הדרך להזכיר לציבור של מי הרעיון אבל בלי להיכנס לריב פומבי עם יש עתיד על הקרדיט כדי לא לפגוע במהלך עצמו.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. הרחש בחש סביב היוזמה גרם למבוכה גם במפלגתו של גנץ, שבאופן רשמי מהווה חלק מהקואליציה אבל משתדלת להזכיר לעצמה ולציבור שהיא עושה זאת רק בגלל המלחמה ובעצם היא עדיין אופוזיציונרית לליכוד. במחנה הממלכתי רצו לתמוך ביוזמה של ליברמן כי הם הרי אופוזיציה, מצד שני מדובר במהלך הצהרתי שנועד כאילו לאיים על הממשלה ובזה הם כבר לא יכולים לתמוך.

בינתיים מפלגתו החדשה של סער הודיעה כי גם היא מצטרפת ליוזמה בצעד ניצי בולט נוסף נגד הליכוד וזה רק הגביר את המבוכה והלחץ בסביבתו של גנץ. עד שלבסוף נמצא הפתרון היצירתי: במחנה הממלכתי הודיעו כי הם יתמכו ביוזמה לביטול הפגרה, אבל בתוספת סעיף קריטי לפיו הכנסת תעסוק בימים הללו רק בנושאי המלחמה. כלומר שאם מישהו ינסה לבצע מהלכים פוליטיים, הם יוכלו להתנגד לכך.

ההודעה הרשמית שיצאה מהמחנה הממלכתי, הניחה לרגלי ישראל ביתנו את סולם הפתרון היצירתי וסללה לה את הדרך להזכיר לכולם של מי הקרדיט מבלי לריב עם לפיד. ההודעה הדיפלומטית היתה כאילו מכוונת בכלל כלפי הממשלה ונכתב בה כי ״לאחר שלפיד וגנץ התלכדו מאחורי היוזמה של יו״ר ישראל ביתנו לביטול הפגרה בכנסת, אנו מצפים שנתניהו יצטרף גם הוא ליוזמת ליברמן וינחה את יו״ר הקואליציה ויו״ר ועדת הכנסת לפעול לביטולה המיידי של הפגרה".

כך באבחת הודעה קצרה אחת, הצליח ליברמן גם להשחיל פעמיים שהיוזמה היא שלו, גם להדגיש שהיוזמה חשובה והוא ולפיד חברים, גם שגנץ חלק מהאופוזיציה וגם שכאילו נתניהו הוא זה שמוציא את הח"כים לחופש בזמן שהצבא נלחם בעזה. העובדה שמדובר כאן במהלך יחצני בלבד ולא במשהו בעל משמעות, רק הופכת את האירוע האירוני למשעשע כפליים.

3.
על הפנים, האמיתיות:
מה היינו שומעים אם הפוליטיקאים היו משתכרים ומשחררים את חרצובות לשונם

רוב נבחרי הציבור, נוהגים לא להביך את עצמם, וגם בפורים הם לא שותים לשכרה עד כדי אובדן עשתונות שעלול לגרום להם להשמיע דיבורים או לעשות מעשים שיביכו אותם אחר כך.
פוליטיקאים לא תמיד מתחפשים בפורים, הם מתחפשים למעשה כל השנה. הרבה נבחרי ציבור עוטים על עצמם מסכה שנבנתה ועוצבה לפי הצורך ולפי האינטרס, באופן שישרת אותם בדרך לכיסא ולג'וב הבא.

לכן משעשע יהיה לעצום עיניים ולדמיין, מה היה קורה לו היינו נוכחים במעמד בו שרים או חברי כנסת היו שותים לשכרה, מסירים את המסכה, מתחילים להשמיע את הזמירות האמיתיות שלהם וחושפים את מה שהם חושבים או רוצים באמת. מרתק יהיה לתאר לעצמנו איך היתה נראית הממשלה וכיצד היתה נראית הכנסת, לו היו נבחרי הציבור אומרים רק את האמת שעל ליבם כפי שהיו משחררים את חרצובות לשונם ברגעי שכרות של עד דלא ידע.

נתאר לעצמנו שהיינו נוכחים בביתו של איווט ליברמן כשהוא אחרי כמה בקבוקים של ודקה משובחת. סביר להניח שבמבטא הכבד שלו הוא היה מספר כמה הוא חפץ ומשתוקק להתנתק מהקשר למבטא הרוסי ולקהל המוגדר עדיין משום מה כעולים חדשים. הוא היה מתאר עד כמה אי אפשר להשוות את העולם של היום לעולם של לפני 30 שנה כשהחל גל העליה הגדול, הכל השתנה מאז אבל רק דבר אחד נותר משום כמו שהיה: כל בעלי המבטא המתמעטים והולכים מוגדרים עדיין כעולים חדשים ועליהם הוא עדיין בונה את הבייס הקורס שלו.

אם ליברמן היה צריך להתחפש, הוא היה מתחפש לשר בממשלתו של נתניהו ומתיישב ליד שולחן הממשלה הנוכחי, שם הוא מרגיש יותר טבעי מאשר מאחורי המסכה שהוא עוטה על עצמו היום בספסלי האופוזיציה עם לפיד וטיבי. בשעת שכרות הוא היה מתאר בדיבורו המונוטוני האופייני את ימיו הטובים בהם הוא לא היה צריך להשתלח בחרדים לצרכי פוליטיקה זמנית, וכיצד הוא היה חוזר אם היה יכול לאותם ימים בהם ראה במפלגות החרדיות שותפות לעסקים ולחכמת השוק הפוליטית.

אם היינו מזדמנים לביתו החדש של בני גנץ ביד מרדכי בשעה שהוא מפליג למחוזות השכרות, היינו מגלים שהמשימה שלו קשה ומעיקה עליו. הוא היה מתפייט ברצון שלו לברוח לאיזשהו משרד יוקרתי של חברה כלכלית עולמית, להתיישב בטבעיות על כסא יו"ר דירקטוריון או נשיא, כסא המרופד בשלוש שכבות: שכבה של פנסיה צבאית, שכבה של הילה יוקרתית של רמטכ"ל לשעבר ושכבה של משכורת עתק, כפי שרק השוק הפרטי יודע לשלם על מותג בלי לדרוש ממנו עבודה קשה מידי.

קשה לו לגנץ מאחורי התחפושת שתפרו לו לפני שנים ספורות כמה אסטרטגים ויועצי תקשורת, שעבדו קשה לשכנע אותו לבוא ולהיכנס לתוכה, רק בגלל שלא היה מועמד טוב יותר שיכול להתמודד מול נתניהו. גנץ לא הצליח להסתיר אז את חוסר שביעות רצונו מהכניעה שלו ללחץ הזה, חודשים ארוכים הוא שמר על שתיקה מוחלטת, לא התראיין, לא נאם בציבור ולא עשה שום דבר שיסגיר בטרם עת, את הרעד והאימה שהוא לא הצליח להסתיר כשכבר יצא למצלמות וסיפק לא מעט סצנות מביכות.

ברגעי שכרות, גנץ היה מודה בפה מלא כי הוא מבין היטב שמצבו הנוכחי בסקרים נובע אך ורק מהעובדה שהציבור מתוסכל ממחדלי המלחמה, ועדיין לא הגיע השלב ששאר המועמדים הצליחו למצוא תוכן אמיתי לקמפיינים שלהם. הוא היה מתוודה בצחוק מהול בבכי של שיכורים על כך שהוא הגיע לפוליטיקה על טיקט של ברירת מחדל והוא ממריא כעת בסקרים רק בגלל היותו ברירת מחדל. אז נכון שעם הזמן, התחיל גנץ להתרגל לתחפושת שלו ואפילו לחבב אותה, אבל אם תינתן לו ההזדמנות של יום אחד בשנה להוריד את התחפושת ולהיות מה שהוא באמת, הוא לא היה עושה זאת באזור החיוג של הכנסת.

בשולחן סעודת הפורים של לפיד היינו שומעים זמירות מעניינות בהחלט. בהשפעת אדי האלכוהול היה לפיד דופק על השולחן בתסכול וצועק שגם הוא רוצה יום אחד להיות פוליטיקאי אמיתי, כזה שיש לו השפעה, אג'נדה ויכולת להגיע לכס ראשות הממשלה בדרך נורמלית של בחירות ותמיכה מהעם, ולא בקומבינות עם איזה ימני שהתחפש היטב עד שלא ברור מה התחפושת שלו ומה פרצופו האמיתי.

בזמן של עד דלא ידע, היה לפיד פותח את סגור ליבו ומתאר בשפתו העשירה כמה יפים ומושלמים היו חייו מאחורי מצלמות האולפנים, כשהיה משוחרר מכל אחריות ועול, וכמה יפה היה נראה משם החלום לצאת לפוליטיקה. ביושבו על כסא העיתונאי הוא לא חלם שהמשימה תהיה קשה כל כך ומלאת תסכולים, כשלונות וגדודי עיתונאים שמידי יום שולפים לו אמירות מביכות מהארכיון.

ברגע של אמת, לפיד היה בוכה על כך שלא השכיל לבדל את עצמו מהשמאל ולהתחבר באופן כלשהו לנתניהו. הוא היה משתוקק להיות זה שחותם על ממשלת אחדות, או ממשלת חילופים או כל רעיון הזוי אחר ובלבד שיצליח לשבור סוף סוף את תקרת הזכוכית הבלתי אפשרית שהוא תקוע תחתיה לא מעט שנים.

בשולחן סעודת הפורים של בן גביר, יתכן שהיינו שומעים רגעים ארוכים של שתיקה. בקול חלש הוא היה אומר: דיברתי מספיק, זה מה שעשיתי כל החיים, רק דיברתי ופחות עשיתי. גם היום אני לא ממש מצליח לעשות את מה שהבטחתי אז אני מוצא כל מיני אשמים כמו מערכת המשפט, ראש הממשלה או כל אחד מזדמן אחר.

אם בן גביר היה מתחפש, הוא היה מתחפש לפוליטיקאי כזה מהסוג שמצליח להשפיע ולעשות מה שהוא רוצה, ולא כזה שזכה להצלחה מסחררת בבחירות בגלל גל של פיגועים, והיום שוב זוכה לעדנה בסקרים למרות שהפיגועים נמשכים, רק בגלל שהוא משמיע דיבורים יפים אחרים על מה שהיה צריך לעשות לחמאס ומשום מה נתניהו לא עושה.

"הציבור מאמין לי יותר ממה שאני מאמין לעצמי", הוא היה מתפייט בניגון תוך כדי התנודדות בהליכה כושלת סביב השולחן. "שכחו שהבטחתי ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, וכשלא הצלחתי – התחלתי לחלק עצות לקבינט על עזה. אז מי השיכור כאן, אתם או אני?".

אבל הגילויים המרתקים ביותר היו נחשפים על שולחן סעודת הפורים בקיסריה. אם ראש הממשלה היה מצליח לצאת ממעטה הדיפלומטיות שבנה סביב עצמו כל השנים ומאפשר לחרצובות לשונו להשתחרר בלי חסמים בהשפעת משתה היין, הוא היה מפליג כמה שנים אחורה ומספר כמה הוא מתגעגע לליכוד של פעם, לליכוד הממלכתי עליו גדל ואותו הכיר לפני שהמפלגה לקחה פניה בדרך וסטתה ימינה מידי, בואכה נוער הגבעות.

נתניהו היה מורט את שערותיו הסגלגלות בייאוש על מצבה של הפוליטיקה בישראל ומצבה של הליכוד, למרות שבדיוק זה בעצם סוד שרידותו הארוכה. הוא הוריד מהכביש את כל מי שעמד בדרכו עד שבאמת אין אף אחד שיכול להתמודד מולו, אבל מצד שני לא זו המערכת שהוא ציפה לראות. אם זה היה תלוי בו, הוא היה מנווט מלכתחילה את הדברים קצת אחרת, פחות מאתרג את מערכת המשפט רק מתוך מחשבה מדומיינת שהיא תנטה לטובתו בחקירות הרבות ובתיקי האלפים, פחות מתרחק מהשמאל ופחות מטשטש את גבולות המרכז.

אם היינו שואלים את נתניהו השתוי איזו ממשלה הכי אידאלית מבחינתו, הוא היה משרטט ממשלה עם גנץ, לפיד, סער, לוין, כ"ץ, קיש, אדלשטיין, אלקין ועוד כמה ימנים מתונים, ללא הציונות הדתית ועם שותפות קלה ובלתי מחייבת עם המפלגות החרדיות, ממשלה שבאמצעותה הוא היה מזרז את הסכמי אברהם, חותם על הסכם היסטורי עם סעודיה ואז לקול תשואות פעמי ההיסטוריה הוא היה יורד מהבמה הפוליטית מתוך בחירה, ברגע השיא של ההצלחה אותו היה נועץ לזיכרון לדורות. בלי הפגנות ושלטי נאצה, בלי אחריות בלעדית על מחדלי המלחמה ובלי עימות עם ארה"ב שהיתה ניצבת נלהבת לצידו במאבקו בגרעין האיראני.

עכשיו נפקח בחזרה את עינינו ונבין איזה פער יש בין מה שנבחרי הציבור היו רוצים לבין מה שהם באמת. איזו ממשלה היתה כאן אם אנשים היו אומרים את האמת. וזאת אם כן פניה של הפוליטיקה, אסופה של אנשים שמתחפשים ומחפשים, מנסים להיות מה שהם לא, כדי להמשיך להיות מה שהם לא.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]