כשר' לייבל מינצברג הסביר את ההשקפה החרדית על ה' אייר / דעה

ההתייחסות החרדית ליום ה' אייר היא דו קוטבית. בישיבה החשובה בעולם מניפים דגל בראש התורן, ובשכונה החרדית בעולם לובשים שק ומתענים. הדברים לכאורה אינם ברורים, אך כאשר מתעמקים בהם, וכאשר נוטים אוזן לדברי גדולי ישראל, רואים את הדברים בבהירות, כאספקלריה המאירה.

זכיתי להימנות על אלפי תלמידיו של רבינו רבי לייב מינצברג בעל ה"בן מלך". מספר שבועות לפני פטירתו, זכינו, תלמידיו תושבי מודיעין עילית, לשבות עימו שבת שלימה ומרוממת שלא תישכח מעולם.

לאחר הסעודה הארוכה, בעת אשר ליל שבת מפנה מקומו ליום השבת, כטוב לב בן המלך, הרהבתי עוז ושאלתי שאלה פשוטה ומורכבת ביותר: מה צריך להיות היחס שלנו למדינה?

רבינו חשב וחשב, ונראה שהוא שוקל מילותיו, מודע לגודל האחריות של העברת ההשקפה הנכונה לדור הבא. לאחר כמה דקות של שתיקה הוא הירצה בשעה ארוכה ופרס בפנינו את הכל בבהירות נפלאה, כדרכו בקודש.

פשוט וברור, אמר רבינו, שנעשה כאן נס גלוי לכל העמים. מי שלא היה כאן לא מבין את גודל הנס ומה היה כאן קודם, את ההפקרות ואת זילות חיי יהודי כפי שהיה כאן לפני ה' אייר (רבינו גדל כיתום, בן יחיד לאביו שנרצח במלחמת תש"ח). קיבוץ הגלויות המופלא וקימום שארית הפליטה, כולם באופן ניסי ממש. הוא ציטט את מרן הגרי"ז מבריסק (הוא הכירו אך איני זוכר אם אמר ששמע ממנו ישירות או בשמו) שאמר כי המדינה היא שמייכל (חיוך) של הקב"ה לאחר כל הצרות.

אין ספק, המשיך רבינו להפתעת כולם, כי מול עינינו רואים כי כל דברי הנביאים אמת, והכל מתחיל להתממש אחד לאחד, ואין כאן מקומו להאריך ולהביא הדוגמאות.

אבל, וכאן נאנח רבינו, איך אפשר לשמוח כאשר כל זה נעשה תוך כדי רמיסת הדבר הקדוש והיקר לנו ביותר, והיא התורה הקדושה. איך אפשר לרקוד כאשר אותה המדינה היא מצד שני גם הפספוס הגדול ביותר של ההיסטוריה היהודית, כאשר הם לקחו את כל השפע שהקב"ה העניק לעמו הדווי לאחר השואה הנוראה, והשתמשו נגדו, לעקור את תורתו, ולהעביר את צאנו למולך החילוני.

הבהירות הזו הולכת עמי ועם כל מי שהיה שם באותו מעמד. אין יותר ספיקות והכל ברור ונהיר: יש כזה דבר מדינה, אך איננו יכולים לשמוח ביחד איתם (יהודי קנאי אמר לי פעם שהמדינה בשבילו היא כמו כאב שיניים, הוא לא מכיר בכאב ומתעלם ממנו, אך הכאב פולח ואינו מותיר אפשרות שלא להכיר בו). פשוט וברור.

נזכרתי ב"שמועס" הזה, השבוע, כאשר משפחות החטופים דרשו שלא לקיים כלל את החגיגות השנה. כי "איך אפשר לשמוח כאשר יש לנו חטופים בעזה?". בקשתם התקבלה באופן חלקי, אך לגבי המשפחות עצמם, ברור כי אינם יכולים להשתתף באירועים ובשמחה.

קל וחומר, שאנו, בניו של הקב"ה, איננו יכולים לשמוח ביום אשר השמחה והדברים הטובים (יש הרבה דברים טובים ואי אפשר להתעלם מהם) קורים תוך כדי חילול כבוד אבינו יוצרנו, בכל רגע ובכל שעה, על ידי אותה ישות עצמה. עדי ישקיף ממרום ויגאלנו, והפעם בגאולה אמיתית ושלימה.