חובתינו המוסרית ללמוד את לקחי השואה / עו"ד ישראל ענדען

שתי ידיעות חדשותיות דווקא מגרמניה, צדו את עיניי השבוע: הידיעה הראשונה סיפרה על מכחישת השואה אורסולה האברבק שכבר נעצרה כמה פעמים בעוון המרדה והכחשת שואה, עומדת שוב למשפט. הקשישה בת ה-95 עדיין סבורה כי מחנה אושוויץ לא היה כי אם מחנה עבודה ולא מחנה השמדה.

הידיעה השניה לא פחות מרתקת: גרמניה תגדיל את המימון לניצולי השואה. תודו לי כי 80 שנה אחרי השואה הנוראה, ידיעה כזו מעודדת וגם קצת משמחת. אם כי לא נותרו מספיק אנשים שייהנו מההטבה הזו.

בהר סיני, אומרים לנו חז"ל, ירדה שנאה לעולם. היהודים הופלו לטובה כעם הנבחר המקבל הוראות ישירות מבורא עולם וספר החוקים משתמר אצלם מדור לדור. הרבה עברנו על היותינו נבחרים, הרבה דם הקזנו, המון קורבנות הקרבנו במהלך השנים, אם בגזירות ת"ח ות"ט, מסעי הצלב, ועוד.

היהדות שלנו – ובעיקר הקנאות שלנו לדת, לאלוקים ולמצוותיו – היו לצנינים בעיני כל רואינו. היינו שה פזורה ישראל בין שבעים זאבים. היינו ונותרנו. גם אם היום העולם הנוצרי התפכח ומשדר פוליטיקלי קורקט, הרי שבני ישמעאל – העולם המוסלמי, לא יכול לעצור את שנאתו לבני עם א-ל חי.

בשנת השמונים לסיום השואה, מוטלת עלינו החובה והזכות לבער את אחרוני נגעי השנאה שפשתה בעולם ולעצור את המכחישים, בכל גיל, מעמד ומקום. שיידע העולם כי לא ייתכן להכחיש את השואה ולהישאר חסין. אין חסינות לשקר ולשנאה.

ומנגד, עלינו לדאוג לשרידים ולניצולים המעטים שעוד נותרו ולדאוג להם לחיי רווחה ולכלכלה טובה יותר. לחיות את סיום חייהם בטוב ובנעימים. פעמים רבות כשאני חושב על סבא וסבתא שלי, לו היו להם תנאים טובים ונוחים יותר, ייתכן שהיו שורדים עוד קצת ורואים עוד מעט נחת ונקמה בהיטלר וגייסותיו.

ערב מתן תורה, בהם נקבל את התורה מחדש, שאבן מיסודה הוא הדיבר של "לא תרצח" – אחת מעשרות הדברות. מחובתנו להטמיע וללמד את הדורות הבאים מה שנאה יכולה לגרום ומה המשמעות של השואה לימינו אנו. ב"ה, עם ישראל – קם מאפרו ועפרו והתייצב ובנה עצמו מחדש, אבל זה לא מוריד מעוצמת הפשע והחטא של צוררי ואויבי היהודים.

ובעיקר לקח גדול: אסור לעמוד מנגד. יש לנו בטן מלאה על כל אותם עמים, לאומים ומדינות שעמדו מנגד בשעה שהקרמטוריום באושוויץ פעל במלא הקיטור ועשנו עלה עד לב השמים. הם ידעו, ראו, ולא פעלו.

ואת זה אסור לשכוח. אסור להשכיח.