כשההיסטוריה חוזרת, גם ההיסטריה חוזרת / דעה

1.
ההיסטריה חוזרת:
כשנתניהו מדבר על ריבונות, זה בגלל שהוא לא רוצה שנזכור את האתגר האמיתי שלו

רוח הניצחון והאווירה החדשה שנשבה מארה"ב, חלחלה השבוע עד למסדרונות השלטון במדינת ישראל. יחלפו עוד שבועות ארוכים עד שטראמפ ייכנס רשמית לתפקידו, אבל בכל העולם ובמיוחד בישראל, כבר התחילו להפוך דף לקראת הפרק הבא.

שוב ניצבת מדינת ישראל בפתחה של תקופה בה ישלוט בארה"ב ממשל פרו ישראלי מובהק, טראמפ מתחיל לבנות את הכוורת שלו ובינתיים השמות החדשים ששובצו בה מבשרים רק טוב, כולם בעלי אג'נדה אוהדת למדינת ישראל והמסרים שהם משמיעים נראה כאילו נכתבו במשרדי עוצמה יהודית והנהגת ההתיישבות.

ההבנה הזאת גורמת לא רק לשביעות רצון בימין הישראלי, אלא מספקת הזדמנות חדשה לתכניות עבודה חדשות. הרוח הזאת יכולה לשמש קלף נהדר לכל פוליטיקאי שיכול לעשות בה שימוש. וכך קיבלנו השבוע את הדיווח לפיו נתניהו אמר ב"שיחות סגורות" – שם קוד למסר שצריך לעבור לאוזניים הנכונות רק בלי לקחת עליו אחריות – שאחרי נצחון טראמפ, זה הזמן להחזיר את נושא הריבונות ביו"ש לסדר היום.

לא עבר הרבה זמן עד שגם בצלאל סמוטריץ' עמד בפתח ישיבת סיעתו בכנסת והציג את נושא קידום החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון כתכנית עבודה ברורה עליה הוא מתכוון לתת את הדגש עם צוות משרדו בתקופה הקרובה, דברים שגררו ביקורת גם בירושלים וגם בבית הלבן.
באשר לסמוטריץ', יתכן בהחלט שהוא מתכוון למה שהוא אומר, הגיוני שהוא מבקש להביא את נושא הריבונות לתכניות עבודה מעשיות כי על זה הוא נבחר וזה מה שהוא רוצה לעשות גם אם הוא לא היה מבטיח את זה למצביעים שלו. אבל באשר לנתניהו, כאן כבר קשה להחליט האם לצחוק או לבכות כשמשפט כזה נאמר בשמו.

אנחנו חיים בתקופה די הזויה, בה קצב האירועים מבלבל את כולנו, דרמות מדיניות מתערבבות עם דרמות פוליטיות חסרות תקדים וכל זה בנוסף לסערת קורונה וסערת מלחמה קשה שנפלה עלינו, כל יום משכיח בבעיותיו את צרות האתמול ולכן קצת קשה לנו לזכור, שחלפו בסך הכל ארבע שנים מהיום בו עמד נתניהו לצד הנשיא טראמפ על המדשאות בוושינגטון, והציע את עסקת המאה לתהליך מדיני במזרח התיכון הכולל גם ריבונות ישראלית ביו"ש.

דוברו של נתניהו מיהר לכתוב את המשפט שהפך לסיסמה "ריבונות על כל השטחים כבר ביום ראשון". עיתונאים ימניים ידועים שעמדו שם על המדשאות, בירכו שהחיינו לבטלה בשם ומלכות ואף פצחו בריקוד, משק כנפי ההיסטוריה נשמע היטב בשמים האמריקניים הריקים והצחיחים. אבל זה לא לקח יותר מעשר דקות עד שדוברו של נתניהו מחק את אותה הודעה שכבר צולמה, הופצה ונצרבה בזיכרון הלאומי, וזה לא לקח יותר מכמה ימים עד שג'ארד קושנר בעצמו, היהודי הכי פרו ישראלי בממשל דאז, נתן ברקס פתאומי ודרמטי לכל הסיפור הזה.

מאז, המילה ריבונות הפכה לפארסה. ממשל טראמפ הראשון הפתיע לטובה עם מהלכים דרמטיים כמו העברת השגרירות למרות כל איומי הערבים, הכרה בריבונות הישראלית על רמת הגולן, שחרור פולארד, שחרור הרב רובשקין ועוד ועוד. אבל רק דבר אחד לא קרה למרות הכל: ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. להיפך, גם תכנית עסקת המאה של טראמפ שכל מה שנותר ממנה זה לצור על פי צלוחיתו, כללה סעיפים מפורשים של הקמת מדינה פלשתינית בחלק משטחי יו"ש אחרי חילופי שטחים הכרחיים סביב הגושים, מה שגרם כזכור גם לאנשי עוצמה יהודית וראשי ההתיישבות לצאת במחאה נמרצת ובהפגנות סוערות נגד התכנית של הנשיא הכי ידידותי אי פעם.

והנה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בהיסטוריה שחוזרת על עצמה, שוב טראמפ נשיא, שוב כוורת פרו ישראלית, שוב נתניהו ראש ממשלה ולא זו בלבד אלא שיש לו כעת ממשלת ימין על מלא, גם גנץ ואיזנקוט שנכנסו לפרק זמן קצר – כבר לא נוכחים בה, היא מתוגברת עם סער ואנשיו המיישרים קו עם כל מה שנתניהו יגיד, הרכב פוליטי ומדיני יותר טוב מזה – פשוט לא קיים ולא יתכן במציאות.

מבחינת הימני הישראלי הקלאסי מדובר במתנה משמים, לא פחות. והוא היה מצפה שבמצב כזה, יגיד נתניהו באותן "שיחות סגורות" שעכשיו שום דבר כבר לא יפריע לנו להכביד את המלחמה נגד חמאס וחיזבאללה, לייבש את הסיוע ההומניטרי שממשל ביידן כפה עלינו להכניס לעזה ולהעניק בכך צינור חמצן מסוכן לחמאס, להשתולל עוד יותר בהפגזות על הדאחיה ובתמרון הקרקעי בלבנון עד שהאויב יתחנן להפסקת אש בתנאים שלנו, ועד שגם חמאס יחדל מלהתקיים לחלוטין וניתן יהיה לדון אם נכון להתיישב בעזה או לא.

זה מה שמצביעי הימין היו מצפים לשמוע מול ההפתעה המדינית המשמחת. אלה המסרים שלכאורה היינו מצפים לשמוע. אבל במקום זה, על מה מדבר נתניהו, במה עסוק סמוטריץ'? באותה ריבונות שחוקה שכבר הוכח שאינה מעשית? למצביעי הימין מתחשק לצרוח: תגידו, אתם אמיתיים? הרי זירת יו"ש הפכה למסוכנת בגלל התארגנויות חמאס, איראן ודאע"ש, במערכת הביטחון מסמנים אותה כזירה המאיימת ביותר עם כמויות הנשק הבלתי נתפסות שיש שם, ואתם עסוקים בריבונות? מה עם פעולות בסיסיות יותר כמו החרפת המלחמה בערים הפלשתיניות? מה עם מסר אמריקני חד וברור לאבו מאזן שאם הוא לא עושה סדר אצלו בבית הוא יעוף מכל מנעמי השלטון המושחת שלו ברמאללה?.

שום דבר מהמסרים הקריטיים הללו לשעת מלחמה כזאת – לא נשמע מירושלים למרות התמורות המדיניות הדרמטיות וההזדמנות ההיסטורית שנוצרה. רק ריבונות, שגם אם היא היתה או תהיה מעשית, לא זה מה שדחוף לנו עכשיו בימים מסוכנים אלה.

המסקנה של כל ימני בעל אונה מתפקדת במוח, היא שלא הריבונות זה הסיפור פה אלא הפוליטיקה. התאוריה אומרת שנתניהו מנסה לשמור על המשמעת הקואליציונית המתפוררת שלו ומנסה להעניק גב לסמוטריץ', הסופג ביקורת ממצביעיו על ויתורים כביכול שהוא יצטרך לעשות עבור קידום חוק הסדרת מעמד לומדי התורה. אבל גם זה לא הסיפור פה, כי גם בתור ספין זה לא מחזיק מים ולא זה מה שיחזיר לימין את האמון במצביעיו. מי שכועס על נתניהו וסמוטריץ' בגלל זה, לא יפסיק לכעוס עליהם בגלל הבטחה חלולה של ריבונות. אם כבר, אז גם הספין צריך לעסוק בנושא יותר משכנע.

התרחיש ההגיוני יותר הוא שנתניהו מנסה פשוט לפזר מסך עשן. כשההיסטוריה חוזרת על עצמה, חוזרות איתה גם החרדות שלו והחששות שלו ממצב כזה, בו הוא מקבל אשראי פתוח וכמעט בלתי מוגבל והאחריות נופלת לפתחו. כשהוא ניצח בבחירות האחרונות זה לקח לו יותר מידי הרבה זמן להקים את אותה ממשלה טבעית שהוא היה אמור להקים, כי הוא ניסה כבר אז לשתול בתוכה את הגורמים שעליהם הוא יוכל להטיל את האחריות על אי מימוש מדיניות ימין.

המלחמה טרפה את הקלפים גם במובן הזה, גנץ הצטרף לממשלה אבל השינוי המשמעותי יותר היה שנתניהו עצמו קיבל ניעור מסוים מהמכה הקשה, והוא אכן שינה גישה ובנה אסטרטגיית לחימה נכונה ויעילה שהוכחה כנכונה בחסדי שמים, למרות מחאות האופוזיציה והשמאל. אבל בשאר המובנים, נתניהו לא שינה גישה ולא שינה דיסקט, הוא עדיין לא החליט סופית שמתחשק לו להתחיל ליישם את אותה מדיניות ימין מלאה, שלא לדבר על כך שבזירה הצפונית אין שום תאוריה אחרת לסיים את הסיפור בלי הסדר מדיני כלשהו.

ואם החששות הישנים חוזרים, אז יחד איתם חוזרים גם הספינים הישנים. במובן הזה השביעי באוקטובר לא שינה אותו והוא ממשיך כדרכו לעשות את אותם צעדים שהוא עשה תמיד.

כשנתניהו מדבר היום על ריבונות, זה בגלל ששוב הוא לא רוצה שנדבר על האחריות העצומה שנופלת לפתחו. הממשל האמריקני לא צפוי להקשות עליו כמעט בכלום, העם בישראל העניק לו אשראי ותמיכה שרק הולכים ומתרחבים כל יום, והוא מוצא את עצמו בפני המצב שהכי מפחיד אותו: המצב בו האחריות מוטלת עליו ואין לו על מי לגלגל אותה.

הניצחון של טראמפ מציב בפני נתניהו אתגר שמדיר שינה מעיניו, לראשונה הוא באמת צריך לקבל החלטה האם השינוי שחל בו בניהול המלחמה, ימשיך הלאה גם להתנהלות הפוליטית והמדינית בשאר הנושאים החשובים. בינתיים, כל עוד הוא לא החליט, הפתרון הקל והנוח הוא לשלוף מהמדף את ספין הריבונות, לנער מעליו את האבק ולהציב אותו שוב על השולחן.

2.
עתיד בלי ביטחון:
היום שאחרי היום שאחרי: לאן מועדות פניו של גלנט

סערת פיטורי שר הביטחון כבר שככה ונבלעה בסערות הבאות הצצות לפתחינו כפטריות רעילות אחרי הגשם הראשון המתמהמה. ישראל כ"ץ כבר נכנס לתפקידו בקלות ובשקט יחסי, שקט שאותו ניתן לדרוש לשבח או לגנאי, ויואב גלנט החל להסתובב במסדרונות הכנסת כח"כ מן המנין.
בימים שאחרי הפיטורין, נשמעה גם הערכה שגלנט יפרוש מהחיים הפוליטיים אבל הוא לא עשה כך. הוא נפרד מכלי התקשורת בתנועת ההצדעה הסמלית שהפכה לתמונת הנושא של פיטוריו ומאז הוא חזר לאלמוניותו כחבר כנסת בליכוד.

למעשה, לגלנט אין עכשיו לאן ללכת ולכן אם הוא מחליט לפרוש מהפוליטיקה זה יהיה מהלך בלתי הפיך כי כבר לא יהיה לו לאן לחזור. כרגע הוא בחר להישאר על הגלגל ולכן הוא תופס בבטחה את מקומו על החלק התחתון, בשולי הזירה בתקווה שהגלגל ימשיך להסתובב ויקח אותו מתישהו בחזרה למעלה.

לאורך הקדנציה הקצרה ומלאת המהמורות שלו במשרד הביטחון, גלנט קיבל חיבוק ממפלגות השמאל, חיבוק שהופך כעת למעיק ואפילו מסוכן עבורו ולכן הוא מנסה להשתחרר ממנו. גם השבוע הזכירו אותו לפיד וח"כים נוספים באופוזיציה לשבח ודרשו מכ"ץ להמשיך את מורשתו. ספק גדול אם כוונתם היתה לטובה, לא אהבת גלנט היתה בדבריהם אלא שנאת נתניהו וממשלתו. אבל גם בלי כוונות הזדון שלהם, גלנט לא יכול להפקיר את עצמו לחסדי חיבוק הדוב הזה.

השר הפורש רואה את עתידו בליכוד ורק בליכוד, שום דבר לא מחכה לו מחוץ לליכוד. וגם בתוך הליכוד אין לו חיים קלים, האחיזה במרכז המפלגה ובתמיכה הפנים מפלגתית היא כמו אש שצריך לתחזק אותה ולהכניס אליה חומרי בערה כל הזמן. ואם הוא חזר להיות ח"כ אחרי אגרוף כל כך קשה מצד נתניהו, הדבר האחרון שהוא צריך כעת זה את החיבוק של השמאל שעלול לנתק אותו סופית מהסיכוי לבסס את עצמו מחדש בליכוד.
גלנט נכנס כעת לתקופת המתנה. הוא ישמור כנראה על שקט, יישאר רחוק מהרדאר וינסה שוב לחזק ולהדק את התמיכה שיש לו במרכז המפלגה, מתוך כוונה להכין את עתידו ולצפות פני עתיד. במצב שלו כיום, הוא יוכל לחזור למרכז הזירה רק ביום שאחרי נתניהו. אין לו ברירה אלא להמתין בסבלנות ליום הזה אבל עד שזה יקרה, הוא חייב להתכונן כבר עכשיו ולהכין את הבסיס החזק עליו הוא יוכל לבנות את התפקיד הבא שלו.

3.
מקום המשפט שם הנזק:
הפרקליטות עלולה לגרום למשבר פוליטי הרבה לפני שתגרום למשבר חוקתי

ישיבת הממשלה שוב סערה השבוע ושוב בגלל היועצת המשפטית לממשלה, כשהפעם על הפרק עמדה חוות דעת שהיועצת מגבשת בימים אלה נגד השר בן גביר, בתשובה לעתירות שהוגשו נגדו לבג"ץ על אופן התנהלותו בצמרת המשטרה.

על פי חוות הדעת המתגבשת, יתכן שבהרב מיארה תקרא לנתניהו לפטר את השר בן גביר בגלל הטענות נגדו, אם היא תמצא לנכון לקבוע שהן מנוגדות לחוק. הנתונים הללו שהובאו לישיבת הממשלה שוב עוררו סערה ונתניהו הזהיר כי מהלך כזה יהיה הדרך המהירה ביותר למשבר חוקתי.
למעשה, מהלך כזה יכול לגרום למשבר פוליטי עוד לפני שהוא יגרום למשבר חוקתי. לא צריך להרחיק לכת עד חידוש הרפורמה המשפטית שספק אם תקרה, ההתנהלות של היועצת המשפטית יכולה הרבה קודם לגרום להפלת הממשלה ויתכן בכלל שלשם היא חותרת.

כיום, הפרקליטות מפעילה לחץ במקביל גם על נתניהו וגם על בן גביר. לצד הפרשות הקשורות בלשכת ראה"מ, מתגבשת כאמור גם חוות דעת על בן גביר וכך נוצר לחץ כפול בתוך הממשלה. על פי החוק, נתניהו לא יכול לפטר את היועהמ"שית בגלל הסכם ניגוד עניינים שהוא חתום עליו, אבל זה לא מונע מבן גביר לדרוש מנתניהו לעשות מעשה ולמצוא את הדרך לעשות זאת, כאשר הדבר אפשרי אך הוא מורכב מתהליך ארוך.

ככל שיגבר הלחץ על בן גביר, כך יגבר הלחץ מצד בן גביר על נתניהו, שבמקביל מתמודד עם הלחץ המופנה אליו מאותו כיוון. וכך אם נתניהו יתחיל תהליך של פיטורי היועהמ"שית, הוא יקבל סערה ציבורית והפגנות ברחוב כמו שהיה בימי הרפורמה, מה שגרם לו אז להתקפל. ואם הוא לא יפתח בתהליך כזה, גם הסבלנות של בן גביר תסתיים והוא יקשה מאוד על חייה של הממשלה.

אי אפשר כמובן לייחס חלילה כוונות זדון פוליטיות לאנשי צמרת מערכת המשפט והצדק במדינת ישראל, אבל אולי רק בלי שהם שמו לב, המהלכים שלהם מחוללים את הנזק כבר היום, גם בלי שהפרשות נגד לשכת נתניהו ונגד בן גביר יבשילו לידי מסקנות ומעשים. לא צריך להגיע לפסיקה, את התסיסה הם מקבלים כבר עכשיו. ואם לחברי הממשלה יש תבונה לזהות זאת, הם צריכים לבלום את המתקפה שם ולא להיגרר אחר מהות הפרשות והעתירות, כי זה ממש לא הסיפור פה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]