האש באיילון לא תכבה. מה יהיה הנושא הבא של המחאה? בין הכיכר לעיקר

1.
הקרע כבר לא ברקע: בעבר חשבנו שנושא החטופים הפך לפוליטיקה, כעת מתברר שאפילו פוליטיקה זה כבר לא

השורות הבאות שלפניכם היו יכולות לעסוק בהרחבה בדרמה שהתרחשה במליאת הכנסת, אשר אירחה לראשונה את נשיא ארצות הברית ואת נאומו יוצא הדופן. השורות הבאות היו צריכות באופן טבעי לעסוק בכוונת האופוזיציה להחרים את פתיחת מושב החורף של הכנסת, זה נושא מספיק חשוב כדי לדון בו מעל במה פוליטית כזאת.

היינו יכולים גם לעסוק בהרחבה בהבדלים שבין גנץ ללפיד, בעוד האחרון מוביל את הכוונה להחרים את פתיחת המושב בגלל אי הזמנת נשיא בית המשפט העליון לנאום טראמפ, הרי שגנץ מתנגד לכך וזה יכול להעיד על הכוונה שלו לחבור לנתניהו.

יש די והותר אינטריגות פוליטיות המתרחשות בימים הללו ומזמינות את הכתבים והפרשנים לדוש בהן, יש את ליברמן ומסתוריו, יש את הפריימריז הקרבים בליכוד ויש עוד הרבה ירקות מהסוג הזה. בכולם יכולנו לעסוק, אבל במחשבה ראשונה ושניה גם יחד, עולה השאלה המתבקשת: למה לנו?

איזה טעם יש לעסוק בפוליטיקה, אם מה שמתרחש סביבנו זה כבר מזמן לא פוליטיקה?

בעיצומו של חול המועד, התבשר עם ישראל בבשורה הטובה בס"ד על חזרתם של החטופים. זהו רגע היסטורי לכל הדעות ולפי כל קנה מידה. מדינה שלמה מחכה ל-20 יהודים שנמקו במשך שנתיים בתופת השבי של האכזריים שבאומות, מדינה שלמה שעברה את המתקפה הקשה בתולדותיה עומדת לקבל כמה רגעים של אושר ושמחה, מה היה אמור לקרות ברגע כזה?

ובכן, היה נושא אחד שהציף מיד את הרשתות החברתיות ומשם זרם גם לאולפנים: מי הביא את ההצלחה ולמי יש לומר או לא לומר תודה.

כשהחדשות סיפרו על ההסכם המתגבש, כבר באותה נשימה החלו השאלות והספקולציות: איזה פוליטיקאי בירך את נתניהו, איזה פוליטיקאי התעלם מנתניהו, הרשתות געשו סביב השאלה איזה ערוץ הציג את החדשות עם נימת ביקורת ומי בחר להודות רק לנתניהו. איזו אישיות בחרה להודות רק לטראמפ ואיזה ערוץ הקפיד לציין שטראמפ הוא היחיד שהצליח למרות הקשיים שהערים נתניהו, לשיטתו.

אחר כך זה המשיך למשפחות החטופים עצמן. כולם תלו עיניהם בציפייה לראות איזו משפחה אומרת תודה לראש הממשלה ואיזו משפחה מתעלמת ממנו, איזה הודעות יוצאות מכל מטה חטופים מימין ומשמאל ועד כמה מבינות המשפחות האומללות את גודל השעה ואת גודל הצורך להוקיר טובה לראש הממשלה או להיפך, לנשיא האמריקני שכופף אותו, הכל לפי המבייש והמתבייש.

השאלה הבאה שכולם שאלו את עצמם היא לאן מועדות פניה של תנועת המחאה. כלומר, עצם השאלה מעידה כבר על ההבנה הכוללת. אף אחד לא מעלה בדעתו שאולי כיכר החטופים תחזור להיות כיכר מוזיאון ת"א, אף אחד לא חושב שקפלן יחזור להיות סתם כך שם של עורק תנועה מרכזי בת"א, איש לא מעלה בדעתו שמהיום והלאה לא נראה את השלטים המוכרים ואת הקריאות הקצובות הנשמעות מידי מוצאי שבת בת"א וירושלים.

השאלה היחידה שנשאלת בהקשר הזה היא רק מה הם יעשו ולא האם הם יעשו. כי מחאת משפחות החטופים שראינו כאן בשנתיים האחרונות היא לא מחאת חטופים כמשמעה הפשוט, אלא רק עוד פרק, חוליה נוספת בשרשרת המחאה הפוליטית שהחלה כבר לפני כמה שנים והיא אמורה להימשך גם הלאה.

כל מה שנותר לנו לתהות זה איזה תוכן יימצא עכשיו למחאה הזאת המורכבת ברובה מכמה עשרות פנסיונרים המזוהים עם חלק קיצוני בצד מאוד מסויים במפה הפוליטית, איזה סיסמאות ייכתבו מעכשיו בפונט המוכר עם הצבעים הידועים ואיזה קריאות ישמיעו המשתתפים, איזה מסרים הם ישמיעו למצלמות התקשורת שיתעדו אותם מקרוב ויעבירו את התמונות תוך יצירת מצג לפיו מדובר בלא פחות מהפיכה חברתית כלל ישראלית.

יתכן והם ימשיכו להפגין למען השבת גופות שאר החטופים החללים שטרם הושבו, הם אולי יפגינו בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, הם יכולים גם לשוב ולדבר על הרפורמה המשפטית ועל הסכנה שבמפלגות הימין הקיצוני, חלקם כבר הציגו השבוע מצג מביך ורדוד על ראש השב"כ דוד זיני, אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב באמת זה שדבר אחד בוודאי יהיה שם: תמונה של נתניהו.

תמונתו של נתניהו תמשיך להתנוסס שם על השלטים והמסר שייבחר, מה שלא יהיה, יהיה מכוון נגדו ובקריאה להדחתו ואף לפגוע בו פיזית. משום שזו היתה מטרת המחאה מלכתחילה, כבר ממחאת בלפור ההיסטורית, דרך מחאת הרפורמה, עבור דרך מחאת משפחות החטופים והמשך במסר הבא שייבחר.

מחאת קפלן תימשך בכל מקרה, במיוחד לאור התחזקותו של נתניהו בסקרים. האש באיילון לא תכבה והרעש בכיכר לא ידעך, האנשים הם אותם אנשים והמסר הוא אותו מסר, רק המעטפת אמורה להשתנות ולכן זה לא ממש מענין על מה הם יחליטו להפגין מעכשיו, מה שחשוב זה שהם לא מתכוונים להיעלם לשום מקום.

אבל הבעיה היותר קשה היא שלא מדובר בגחמה שמתחילה ונגמרת בקפלן, הרוח הזאת היא הרוח השוטפת כל חלקה טובה בשיח הישראלי כולו. ולכן כל עוד נבחרי הציבור וקודקודי התקשורת לא מתנערים, מתאפסים על עצמם ואומרים אוקי, בואו נעזוב הכל ונחזור לעשות פוליטיקה, אין פה באמת פוליטיקה. יש רק שאלה אחת, דיון אחד, וכל השאר לא משמעותי.

תמיד ידענו שהפוליטיקה בישראל מתחלקת לשני חלקים פשוטים של כן נתניהו או לא נתניהו, אבל מה שקרה בשבוע האחרון עם עסקת החטופים מוכיח שכבר לא מדובר פה בפוליטיקה, מדובר פה במשהו עמוק יותר, חזק יותר ומהותי יותר. העם פשוט מחולק לשניים ומכאן יש השפעה גם על הפוליטיקה.

אפשר לדון מה יעשה גנץ ומה יעשה לפיד, אבל זה לא פוליטיקה. זה כבר הפך להיות התרחשות משנית שנגזרת מהחלוקה שנהייתה בעם. ימין מול שמאל שמשמעותו מי עם נתניהו ומי נגדו. על זה יקום ויפול כאן כל דבר ולא רק הכרעות פוליטיות.
אם ביום היסטורי כזה של חזרת חטופים זה היה הנושא לעסוק בו, זה מוכיח שהכל אולי היה פה פוליטי בעבר, אבל היום זה כבר התקדם שלב אחד הלאה.

במערכת הבחירות הקרובה עלולים לקרות הרבה דברים, אבל מעטים מהם יהיו פוליטיקה נטו. אנחנו נמצא את עצמנו דנים בכובד ראש במהלכים, תככים ובריתות, אבל כולם יהיו סובבים סביב אותו קרע שכבר נוצר פה, זה כבר מזמן לא ביביסטים מול רל"ביסטים, זה כבר משהו עמוק יותר שמנהל עבורנו את המצב.

קשה מאוד להגדיר את זה מחדש, קשה לשים את האצבע על ההגדרה המדוייקת למה שקורה לנו, אבל דבר אחד כבר ברור: מה שהתרחש פה סביב עסקת החטופים זה כבר לא פוליטיקה.

2.
שעה ורבע של קורת רוח: נאומו של טראמפ במליאה סחף את כולם ולא רק בגלל מה שנאמר בו

חלק מאותו שיח תקשורתי, המשיך כמובן גם לנאומו הדרמטי של טראמפ בכנסת. המצלמות התמקדו בחברי הקואליציה ובחברי האופוזיציה כדי לבחון מי מוחא כפיים בכל שלב ומי לא, מי עומד כמחוות כבוד ומי לא, אבל למרות הכל, באולם עצמו שררה משום מה אווירה קצת אחרת.

במשך כשעה ורבע עמד נשיא ארצות הברית במליאת הכנסת ונשא נאום ממלכתי שהיה ברובו פייסני, הוא היה עמוס כותרות אבל שידר בעיקר נינוחות, שקט ואפילו קצת שלווה.

זה לא רק טון הדיבור הנמוך והחדגוני של הנשיא האמריקני, זה גם המסר שהוא שזר בדבריו. היה ניכר שטראמפ עצמו נהנה מאוד מהמעמד, הוא עמד מחוייך ונינוח כמו לפני קהל ביתי אוהד. הוא דיבר על השלום הממשמש ובא ובשלב מסויים אף קרא לנתניהו להיות נחמד ללפיד כי "הוא איש מאוד נחמד".

חלק מחברי האופוזיציה מצאו את עצמם מאוחר יותר מתמודדים עם ביקורת מצד הקהל שלהם, מדוע הם מחאו כפיים לטראמפ ומדוע הם נראה מפרגנים לנתניהו. אבל מי שהיה נוכח באולם לא הרגיש זאת קודם לכן ולא ראה כך את הדברים.

מה שטראמפ הצליח לעשות במליאה, זה לספק לחברי הכנסת שעה קלה של קורת רוח, שעה קלה של שפיות, כן שפיות, אותה מילה נדירה שכבר לא מצויה במחוזותינו. הוא הגיע מרחוק כעומד מהצד כאילו הוא לא קשור לתהליכים הפנים-ישראליים, והתחיל לדבר פשוט וענייני. הוא דיבר ישר ללב ולכן הצליח להשרות עליהם רוגע.

גם מי שלא הסכים עם תוכן דבריו, נסחף בהרגשה הכל כך פשוטה של שפיות, של מישהו שעדיין לא נדבק בחיידק הישראלי אלא פשוט מדבר ענייני ולענין. וזה מה שגרם לכולם למחוא לו כפיים ולעמוד שוב ושוב על הרגליים כדי להחמיא לו.

נאומו של טראמפ בכנסת היה שעה של חוויה, חוויה מעניינת של קצת אסקפיזם לשני הצדדים ולכן הנאום הזה ייזכר בדברי הימים של ההיסטוריה, לא רק בגלל התוכן שלו ולא רק בגלל העיתוי שהיה מקביל להגעת החטופים לישראל, אלא גם בגלל האווירה שלו, נימת הדיבור והרוח הכללית שסיפקה מעט שלווה נדירה.

3.
הרש וכבשתו: רגע לפני שמבול השקר מציף אותנו, יש אמת אחת שכדאי לנו להזכיר לעצמנו

ועכשיו כשרעשי המלחמה שככו מעט והדי התותחים והאזעקות מתחלפים לפחות למשך תקופה בהדי חצוצרות ההפגנות ורעשי הקריאות הקצובות בשלל נושאים מזדמנים, חוזרת לסדר היום גם השאלה האם ומתי יתקיימו בחירות.

בליכוד כבר נשמעו השבוע הקולות הקוראים לצאת מיד לבחירות ובהתאם לכך כבר הוחלט לקבוע מועד לבחירות הפנימיות, כדי להיות מוכנים למקרה שתפרוץ לפתע מערכת בחירות כללית. לליכוד יש אינטרס לצאת מיד לבחירות כדי לנצל את המומנטום, את ההתרגשות הלאומית מחזרתם של החטופים ואת אפקט נאום טראמפ בכנסת, כדי לתרגם את כל זה לקולות בקלפי.

מצד שני, מהלך של פירוק הממשלה ויציאה לבחירות בנקודת הזמן הזאת, צריך לבוא בגלל סיבה רשמית כלשהי, משבר כלשהו שיש לנצל אותו ולהפוך אותו לטריגר שבגללו מפרקים והולכים לבחירות. וזה כבר דורש יותר מחשבה ושימת לב.
אחד הנושאים המובילים ברשימת המועמדים לסיבה שבגללה אפשר לפרק וללכת לבחירות, הוא כמובן נושא חוק מעמד לומדי התורה, נושא שבוודאי יעמוד לצערנו בראש הכותרות ויככב בכל הקמפיינים של כלל המפלגות, מימין ומשמאל. גם בליכוד עלולים להתפתות ולהשתמש בנושא הזה ככלי להליכה לבחירות ואף לצרכי קמפיין, אם הדבר יסתדר להם במערכת האינטרסים הכללית.

הציבור החרדי במדינת ישראל צריך כבר עכשיו להתחיל להתכונן לימים הללו, שעומדים להיות לא קלים בכלל. אם ישראל חוששת מהיפוך קנים ברש"פ שתפנה את הנשק נגד ישראל, הרי שבאופן מסויים גם הציבור החרדי צריך להתכונן נפשית לתרחיש של היפוך קנים תקשורתי נגדו גם מצד מי שהיה נחשב שותף וידיד עד היום.

ההתמודדות לא תהיה קלה, ההסתה נגד החרדים צפויה רק להתחזק ולהתעצם ככל שמועד הבחירות יתקרב. זה גם חלק מהצורך הפסיכולוגי הלאומי להפנות את הזעם והכאב לכיוון כלשהו. המטרה הכי קלה והכי זמינה תהיה הציבור החרדי והדרישה לגיוס "שוויוני" תוך התעלמות מהתמונה הכוללת והרחבה יותר.

השנתיים האחרונות היו קרוסלה ריגשית אחת גדולה עבור כל מי שחי בארץ ישראל, מכל הבחינות וזה עלול גם להשפיע על המערכת הפוליטית, אין לדעת איזו מפלגה תחליט לעשות בכך שימוש. זה יכול לבוא מימין ומשמאל, מצד מפלגות קיצוניות בשני הצדדים ומצד מפלגות מתונות יותר. כל מפלגה עשויה לעשות שימוש בנושא הרגיש והכל כך נפיץ הזה כדי לדבר אל העם, לתת לאזרחי ישראל את מה שהם רוצים לשמוע. ואזרחי ישראל רוצים לשמוע את מה שלימדו אותם לרצות לשמוע, כלומר את מה שהתקשורת הכללית המסיתה כבר מלמדת אותם מזה תקופה לא קצרה.

אז רגע לפני שמתחיל מחול החרבות המאיים הזה, כדאי להזכיר לעצמנו מה באמת קרה פה. מה שקרה פה זה שיש פה מדינה שהתמודדה עם האסון הגדול ביותר בתולדותיה, יש כאן מדינה שלא מצליחה להפנות את הזעם לכיוון מקבלי ההחלטות אשר נושאים באמת באחריות למחדלים ארוכי השנים הללו, יש כאן מדינה במשבר חברתי מהקשים ביותר בעולם, משבר אותו יזמו בתחילה הפוליטיקאים עצמם אך הוא כבר מזמן יצא משליטה, יש כאן כאוס כלכלי וחברתי שמפרק את כולנו מבפנים, וזה מצבה האמיתי והעגום של המדינה.

זה באמת מה שקורה כאן אבל באמת, יש פתרון יותר פשוט. לא צריך לדבר על כל הנושאים המעיקים הללו, אפשר למצוא את האשמים האמיתיים במצב: לומדי התורה שלא לובשים מדי צה"ל. אז בואו נקדיש מערכת בחירות שלמה לנושא הזה. לא צריך לדבר על המלחמה, לא צריך לדבר פוליטיקה, לא צריך לדרוש תשובות מהממשלה וממערכות הביטחון והכלכלה, לא צריך להיות מוטרדים ממלחמת האחים שמתפתחת כאן בלי שום קשר לחרדים, כולנו נלך לקלפי רק כדי להציל את המדינה מהאיום הנורא של חוק מעמד לומדי התורה.

רגע לפני שמבול השקר הזה עומד להציף אותנו, בואו נזכיר את האמת הפשוטה הזאת לפחות לעצמנו. לא שזה באמת יעזור, אין לנו איך לעצור את הסחף המתרגש ובא עלינו, אבל כל זמן שהוא עדיין לא מציף אותנו ומערכת הבחירות טרם החלה, אפשר עדיין להסביר את זה, אחר כך כבר נהיה מבולבלים מידי מכדי לעשות אפילו את זה.

ומי שעדיין יכול וצריך להפנים את המסר הזה, זו גם מפלגת הליכוד עצמה. אחד הכללים בפוליטיקה הוא שמי שיוזם את הבחירות טרם זמנן, הוא זה שגם משלם על כך מחיר כלשהו, כך זה היה תמיד. ולכן בטרם מתרגש עלינו המבול הזה, יש עדיין למקבלי ההחלטות הנוכחיים את הזמן והאפשרות להציל מה שאפשר, להסדיר בחוק את מעמד לומדי התורה ולשים קץ לסאגה. אם זה אכן יקרה, זה כבר שומט את הקרקע מתחת גלגלי ההסתה וזה יכול למנוע חלק ניכר מהסחף הצפוי. עדיין לא מאוחר, יש עוד חלקים מהמבול שניתן עוד למנוע. צריך רק לשים לב לכך בטרם יהיה מאוחר מידי.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]