“רחל מבכה על בניה” – מבט באמנותו של יוסי ביטון לכבוד יום פטירת רחל אמנו

יש ציורים שאינם רק אמנות, אלא נשמה. ציורים שבהם כל משיכת מכחול מהדהדת פסוק, וכל שכבת צבע נושאת תפילה. כזה הוא ציורו של האמן יוסי ביטון, המתאר את קברה של רחל אמנו, ומצליח לגעת באותו מקום שבו האמנות כבר איננה יצירה, אלא שפה של לב יהודי.

בעוד ימים ספורים נציין את י״א בחשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, היום שבו עם ישראל כולו עוצר לרגע לשוב ולהתבונן באם הראשונה של רחמים, שזכתה לכינוי “מבכה על בניה.” דמותה של רחל שזורה בכל תפילה ובכל תקווה; היא לא רק סיפור אלא מציאות חיה בנשמת האומה. “קול ברמה נשמע,” אומר הנביא ירמיהו, “נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו.” ובתשובת ה' לה נאמר: “מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם.”

אין עוד פסוקים בתנ״ך שמתארים דיאלוג כה נוגע בין כאב אנושי עמוק לבין נחמה אלוקית נצחית. והדיאלוג הזה, של בכי המוליד תקווה, הוא הלב הפועם של ציורו של ביטון.

בציורו של יוסי ביטון, אין דמות, אין פנים. רחל עצמה אינה נראית, אך נוכחת בעוצמה. הקבר עומד בלב הקנבס, מוקף אור זהוב-חלבי, לא אור של שמש אלא אור של נשמה. סביבו השמיים נעים בין עננות אפורה וקו תכלת בהיר, כאילו משקפים את המתח שבין כאב לנחמה, בין גלות לגאולה. מבט ממושך בציור מגלה בו שכבות שכבות צבע, אך גם שכבות של רגש. אין זו רק תמונה של מקום; זהו ביטוי חזותי של הבטחה נצחית.

האמן מתאר את החוויה הפנימית של הציור במילים פשוטות: “עמדתי מול תמונה ישנה של קבר רחל, וחשבתי – כל אבן כאן ספגה תפילה. אין עוד מקום כזה על פני האדמה שבו כל דמעה הופכת חלק מהנוף. כשציירתי, הרגשתי שאני לא מוסיף צבע, אלא מגלה את מה שכבר נמצא.”

ואכן, כך נראית יצירתו, לא ציור שמנסה ‘לחדש’, אלא ציור שמבקש לחשוף את הקיים. ביטון, שגדל בצפת, עיר האור והסוד, ספג מגיל צעיר את הקשר שבין יצירה לאמונה. ברחובות הצרים של עיר האמנים למד שצבע יכול להיות אמצעי להתגלות. “בצפת למדתי,” הוא מספר, “שהאמנות איננה חיקוי של מציאות, אלא דרך לגעת באמת שמעבר לה. כל יצירה היא סוג של תפילה.”

ההשפעה הזו ניכרת בכל ציוריו ובעיקר בציור זה. הסגנון של ביטון משלב ריאליזם עדין עם תחושת ערפול, מעין טשטוש מכוון שמרמז שהממשי איננו כל התמונה. גם כאן, קווי האבנים ברורים, אך הם מתמוססים באור; הקבר נראה מוצק, אך נדמה שעוד רגע ייעלם בתוך הערפל. זהו דיאלוג בין העולם הנראה לעין לבין העולם הנסתר, בין מה שהעין קולטת לבין מה שהלב יודע.

יש בציור הזה משהו שמצליח לתמצת את כל מהותה של רחל אמנו: שילוב נדיר של כאב מתמשך ונחמה סמויה. רחל לא קבורה במערת המכפלה עם האבות, אלא “בדרך אפרתה”. היא איננה בבית, אך בכך דווקא נוצר הבית הרוחני של כל עם ישראל. היא עומדת על הדרך, במקום הפתוח, ומחכה לכל אחד מבניה. שם, בין בית לחם לירושלים, בין גלות לגאולה, עומדת האם שמחכה לשובם של בניה, וממשיכה להתפלל.

ביטון מספר כי ביקש להביא בציורו את התחושה הזו של “בדרך”, לא מקום סגור ומוגדר, אלא נקודת מעבר תמידית. “קבר רחל הוא לא יעד,” הוא אומר, “הוא צומת. זה המקום שבו כל יהודי פוגש את עצמו בדרך חזרה הביתה.”

וכשמתבוננים בציור, אכן יש בו תחושת תנועה עדינה, כאילו הזמן אינו עומד מלכת. העננים נראים נעים, האור מתחלף, הצללים מתפוגגים. נדמה שכל רגע משתנה בו משהו, כמו בנפש המתפללת. הצופה מרגיש שהוא עצמו עומד על אם הדרך, באותו מקום שאליו נשאו יהודים את תפילותיהם זה מאות בשנים, ושומע בלבו את קול הבכי העתיק, קול הרחמים.

במקום הזה, אומר המדרש, כשגלו ישראל מירושלים, עברו ליד קברה של רחל. היא יצאה מקברה ובכתה והתחננה לפני הקב"ה שירחם עליהם. ואמר לה הקב"ה: “בשבילך, רחל, אני מחזיר את בניך.” מאז, דמותה של רחל עומדת לנצח כסמל של תפילה שאין בה יאוש.

והאמן, ברגישות יוצאת דופן, מצליח להעניק לדמותה קול חדש , קול של אור. כי בציורו של ביטון, גם הבכי מואר. האור שבוקע מתוך האבן מסמל את תקוות הגאולה, את ההבטחה ש"שבו בנים לגבולם" איננה רק נחמה לעבר, אלא מציאות מתקרבת.

יוסי ביטון, שהפך לאחד השמות הבולטים בעולם האמנות היהודית, מוכר ביכולתו לשלב בין עומק רוחני ובין עידון חזותי. ציוריו מעטרים בתים, בתי כנסת וגלריות ברחבי העולם, אך תמיד נותר בהם חותם אחד ברור: אמונה. כל ציור נושא בתוכו אור פנימי, תחושת קדושה שאיננה נאמרת במפורש אך מורגשת. אין בו ניסיון לחדש לשם החדשנות, אלא לשמר את הנצחי בלב לבו של האדם.

בציור “קבר רחל”, ביטון מגיע לשיא של בשלות אמנותית ורוחנית. הרקע שלו, בניגוד לציורי נוף קלאסיים, כמעט מופשט, השמיים אינם אחידים, אלא נראים כתנועת נשימה. הקווים אינם חדים; הכול מתמזג זה בזה. אין גבול בין הארץ לשמיים, בין האור לצל, בין הבכי לנחמה. זהו ציור שכולו חיבור.

אולי זו הסיבה שכה רבים נמשכים אליו. הציור מדבר בשפה אוניברסלית של רגש, אך הוא שורשי מאוד. הוא איננו רק ציור יפה של מקום קדוש; הוא תזכורת. תזכורת לעם ישראל שעדיין בדרך, תזכורת לדמעות שלא נעלמו, תזכורת לאם שעדיין מחכה.

בכל שנה, ביום י״א בחשוון, עולים אלפי מתפללים לקברה של רחל, ובינם רבים שעומדים שם בפעם הראשונה ונדהמים מהתחושה הבלתי מוסברת כאילו המקום עצמו מקשיב. אין צורך במילים רבות. אדם עומד, אומר מילה או שתיים, ובוכה. הבכי הזה, שאיננו בכי של ייאוש אלא של געגוע, הוא אולי התפילה הכי טהורה שיש. בציורו של ביטון אפשר לחוש אותה ממש, הבדידות, הכאב, אך גם הידיעה שאיננו לבד.

ביטון עצמו מגדיר את עבודתו כך: “אני לא מצייר רק כדי להראות מה רואים, אלא כדי להזכיר מה שוכחים. אנחנו שוכחים לפעמים כמה רחל קרובה אלינו, כמה התפילה שלה חיה בתוכנו.” והוא צודק. דמותה של רחל איננה דמות מן העבר. היא נושמת איתנו, בוכה איתנו, ומחבקת אותנו בכל תפילה ותפילה.

לאורך הדורות, מגדולי ישראל ועד פשוטי עם, ידעו כולם שרחל אמנו היא שער הרחמים האחרון. כשאין מילים, הולכים אליה. כשאין כוח, עומדים שם. והיא, כך אומר המדרש, “נענית מיד.” היא מבינה כל לב שבור, כל כאב, כל געגוע.

במובן זה, ציורו של ביטון איננו רק מחווה אמנותית, אלא ביטוי חזותי של אמונה פשוטה. אמונה בכך שהתפילה נשמעת, שהרחמים קיימים, ושיש אם אחת שלא תשקוט עד שתראה את גאולת בניה.

גם הבחירה של האמן לשמור על פלטת צבעים חמה, כמעט מונוכרומטית, איננה מקרית. אין כאן צבעים זועקים או ניגודים חדים. הכול רך, מאוזן, שקט. כמו אמירה: גם בכאב יש יופי, גם בבכי יש אור. כשמביטים בציור זמן רב, נדמה שהאור משתנה, פעם זהב, פעם ענן, פעם אור של דמדומים. זו אולי הדרך של הציור להזכיר שגם הבכי משתנה, גם הצער עובר תהליך.

רבים רואים בציור הזה לא רק יצירת אמנות, אלא כלי להתבוננות פנימית. הוא מזמין עצירה. לא רק להסתכל, אלא להקשיב. אולי זו גם הסיבה שביטון עצמו מתייחס אל אמנותו כשליחות, לא כעיסוק. “אני מרגיש,” הוא אומר, “שנשלחתי להזכיר דרך הצבעים את מה שהמילים לפעמים מתקשות לומר.”

וכשמביטים בציורו של ביטון השנה, נדמה שהוא מקבל משמעות חדשה. האבן שבציור, שעמדה עד היום כסמל לנחמת הדורות, הופכת גם לקריאה, קריאה של אם לעם שלם: אל תשכחו להתפלל, אל תשכחו לבכות, אל תשכחו להאמין. רחל אמנו, שבכתה אז על בניה ההולכים לגלות, בוכה היום על בניה שעדיין לא שבו לבתיהם, על אותם בנים ובנות שטרם זכו לקבר ישראל, על העם כולו שעדיין מתפלל לראות ישועה שלמה.

ובמקום הזה, בין האור והצל, בין בכי לתקווה, חוזרת ונשמעות מילות הנביא לא רק כהבטחה אלא כשליחות: “ושבו בנים לגבולם.”

לא רק בני בבל, לא רק גולי הדורות, אלא כל הבנים, כולם, החיים והמתים, הקרובים והרחוקים, אלה שבדרכים ואלה שעדיין נעלמים, כולם ישובו.

ציורו של יוסי ביטון, שנוצר מתוך דממה ותפילה, נראה השנה כמעט כנבואה. הוא מזכיר לנו שרחל לא ויתרה אז, והיא לא מוותרת גם עכשיו. היא עומדת, מאז ועד היום, על אם הדרך, מביטה לעבר בניה הפזורים וממשיכה להתפלל:

שישובו.

שנזכה כולנו לראות את היום שבו תתקיים הבטחתו של הקב"ה במלואה – “מנעי קולך מבכי… כי יש שכר לפעולתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם.”

לצפייה בעבודות ובקולקציה המלאה של יוסי ביטון בקרו באתר: www.yossibittonart.com