היום ג' בכסלו הוא יום פטירתה השלישי של הרבנית שולמית אזרחי א"ח למרן הגרב"מ אזרחי זצ"ל.
רבים הדברים שנאמרו מן הדברים שלא נאמרו, אך אני אביא מקצת ממה שראו עיני בזמן הקצר בו זכיתי להצטופף בצילם של גדולים.
ליל שבת אחרי תפילת ערבית, עוד המוני הבחורים והאברכים עוברים להתברך בברכת שבת שלום מראש הישיבה זצ"ל, נפנים מקצתם אל דירת הרב בה ישובה הרבנית במרכז השולחן הארוך, סביבה ישובים בחורים, מהם צעירים, מהם מבוגרים, הזדמנות חביבה לצפות בבני הקיבוץ הכבושים נכפפים יחד עם בני ש"ב הצעירים ויחדיו מתברכים מהרבנית,
הרבנית נפנתה אל אחד מהם ושאלה בשלום אביו שנפל למשכב, לאחר מכן בירכה את האחר בזיווג הגון תוך שהיא משפיעה עליו מחמאות לרוב עד שפניו האדימו.
רבים הבחורים שהרגישו בני בית אצל מרן זצ"ל ק"ו אצל הרבנית שלא רק היתה מברכת אותם, אלא היתה להם כאם, מתעניינת, מחזקת, מתפללת, מעודדת, מחמיאה ומפרגנת.
ימיה האחרונים זכורים לי יותר, באחר מימי החנוכה יצאנו כתריסר בחורים אל בית החולים שם היתה מאושפזת בעקבות זיהום קל בכדי לערוך מיני מסיבת חנוכה, הרבנית שהיתה מחוברת לאינפוזיה וסבלה מכל מיני מכאובים התעניינה בדבר אחד: מי יכין את הלאטקעס המסורתיות לבחורים, בכל שנה ביום מסיבת החנוכה היתה הרבנית עומדת שעות רבות על אף גילה המופלג ובעיותיה הרפואיות ומטגנת מאות לאטקעס שאף פעם לא הספיקו, מתוקים הם מדבש למרות מליחותם, כך בשנתה האחרונה שהיתה רתוקה לבית החולים ויסוריה סובבים אותה כדברים, חיוך ננסך על פניה ודאגה אחת בראשה: מי יכין את הלאטקעס, אחר כך התענינה בשיעור כללי האחרון, האם השתתפו הבחורים והאם היה ברען בבית המדרש, לא ניתן היה לנחש שבאותה העת ננקב גופה ככברה כשלא הצליחו הרופאים לחברה אל העירוי.
בימים הבאים נתדרדר מצבה עד כי אבדה הכרתה ועדיין היתה מגיבה מעט לסביבה עד שבת אחה"צ שאמרה את מילותיה האחרונות 'דחה אדמון בצל צלמון' ושוב לא יספה לדבר. לאחר ימים אחדים השיבה לבוראה את נשמתה הטהורה.
אפשר שהלווייתה כאובה היתה יותר מהלוויית בעלה מרן ראש הישיבה זצ"ל שנערכה שנה אחרי,
לא אשת חבר בלבד היתה, אלא דמות לכשעצמה. אם הישיבה ורבנית בכל נימי גופה.
ת.נ.צ.ב.ה.
יש בעטרס' ספרדים?
היום ג' בטבת !
עם כלות השלושים
אבל הפטירה היתה אחרי חנוכה לפי מה שמובן מהנכתב , אבל כתבו שיום השנה בכסלו !
מילה בסלע