אתמול ביקרתי בכפר האדום באזרבייג'אן, הכפר היחיד (מחוץ לישראל וניו יורק) שכל תושביו יהודים, להתהלך בין הסמטאות ולראות את 13 בתי הכנסת שחלקם עדיין פעילים מידי יום זה מעניין ואולי נקדיש לו טור בנפרד, אך שתי חוויות ברצוני לשתף עם הציבור הקדוש:
הראשונה הייתה בתפילת שחרית של יום שני, מגיעים לשם עשרות יהודים בגיל העמידה ואילך, רובם אפילו לא יודעים להתפלל רק יושבים שעה ארוכה בשקט ויראת כבוד ועונים אמן וכו' בסוג של מסירות נפש, היינו שם יחד עם נציגי חב"ד גם קבוצה של יהודים חרדים מארץ ישראל המורכבים מכמה חוגים שונים, כל אחד החזיק סידור בנוסח אחר וכאמור רוב יושבי בית הכנסת כלל לא החזיקו סידור למרות שהם משתדלים לשמור על קלה כבחמורה.
אך הנה שמתי לב לדבר מאוד מעניין:
כאשר המגביה הרים את ספר התורה לפני הקריאה הצביעו כולם עם אותה אצבע קטנה, כולם מכל הנוסחאות כולל אלו שלא יודעים לקרוא אותה הצביעו ואמרו פה אחד: "וזאת התורה ששם משה רבינו לבני ישראל עפ"י ה'", התורה היא אותה תורה בבני ברק ובקווקז וכולם מרועה אחד ניתנו.
החוויה השנייה הייתה בהשתטחות (צריך סיבה לצאת מארה"ק) על ציונו של "האדמו"ר גרשון" – כך מכנים כאן את האדמו"ר שהגיע לכאן לפני כמאה וחמישים שנה וחולל בה מהפך רוחני מקצה לקצה הוא האחראי על כל אלפי המשפחות היהודיות שהיו כאן, הוא נפטר לפני כ130 שנה ועל קברו הקימו אוהל ענק ומפואר וכן מקוה צמודה לטבילה קודם התפילה, שעה ארוכה הייתי על ציונו הקדוש והתפללתי על הכלל ועל הפרט.
ליד הוקם מוזיאון יהודי ושם מצאתי את החומר אודות דמות הפלא שהגיעה לעם אשר בשדות רגע אחד לפני קמילתם ואשר על ציונו מתפללים רבים ורואים ישועות.
מתברר כי לאחר פטירתו המשיכו רבנים וצדיקים את המסורת שלו אלא שלאחר כמה שנים הגיע הקומוניזם ואסר על כל פעילות דתית בפרהסיה, כאן נחלקו היהודים לשני סוגים
חלק אחד דבקו ברבם וממשיכי דרכו והמשיכו במסירות נפש עילאית לקיים מצוות וללמוד תורה בסתר תוך שהם עושים כל יכולתם לעבור למקום שמותר לשמור מצוות, צאצאיהם של אלו הם דורות ישרים מבורכים המפוזרים בכל החוגים ומהם גדולי עולם.
החלק השני היו אלו שאמרו שאין מה לעשות ולמרות רצונם העז לא העזו למסור את נפשם למען תולדותיהם כיוצא בהם, והתוצאה: אותם עשרות יהודים (יש אלפים כאלו, בזמן התפילה שלי היו עשרות) שינקו מהוריהם את אהבת השם שקיבלו מהאדמו"ר גרשון זיע"א אך אינם יודעים אפילו לפתוח סידור.
היום כלל ישראל נמצא במבחן דומה שבו לא מאפשרים את המשך החיים התורניים כפי שמורים לנו גדולי הדור שליט"א ונדרשת מידה מסויימת של מסירות נפש מחלק מהציבור, אך יש לזכור כי רק מי שהולך בדרכיהם יחווה הרבה קשיים בדרך אך יזכה לראות בנים ובני בנים יראי אלוקים עד ביאת גוא"צ בב"א.
