תקופת הרישום לישיבות היא אולי אחת התקופות המתוחות ביותר בבית החרדי. אנחנו נמצאים בשיאה של העונה. זה הזמן ששולחנות השבת הופכים לחדרי ישיבות, הדיונים לעיתים הופכים למתוחים, השמועות על הישיבות הנחשבות ממלאות את החלל, והלחץ החברתי מגיע לשיאו.
במאמר זה אבקש להזמין אותנו לעצור רגע, להביט במראה ולראות את ההורות שלנו מזווית נוספת ואת הקשר עם הבנים בתקופה הזו.
האם ועד כמה אנחנו 'רואים' את הבחור שלנו?
כשהבן ניגש לתקופת הרישום, ייתכן שאנחנו לא רק חרדים לעתידו – אלא גם מנהלים מורכבות אישית משלנו. הורים רבים ניגשים לתקופת הרישום כשהם מעורבים רגשית.
לכל הורה יש את התבנית ששרטטו הוריו עבורו בדרך הכניסה שלו לישיבה, והוא מודד את התהליך גם דרך הישיבות המוכרות לו, בהן הוא נבחן ולמד.
אם אתם כהורים חוויתם בעבר כפייה בבחירת ישיבה, היו מודעים לכך. אל תתנו לעבר שלכם לנהל את הבחירה של הבן – לא בצורה של כפייה, אבל גם לא בצורה של הזנחה.
לעיתים בתבנית הפנימית הלא מודעת שלנו, כניסה לישיבה 'נחשבת' היא הדרך שלנו להוכיח שאנחנו הורים מוצלחים. לחילופין, דחייה מהישיבה שאליה התקבלנו בעצמנו (או שלא) נחווית כחזרה על הפגיעה האישית שלנו.
כאשר אנחנו פועלים על אוטומט, אנחנו שואלים את עצמנו: לאן כולם הולכים? איזו ישיבה תעלה את קרננו כמשפחה? או איפה הבן יהיה הכי מבוקש בהגיעו לשוק השידוכים?
באופן לא מודע, הבן עלול לשמש כמעין כרטיס ביקור משפחתי עבורנו.
לעומת זאת, כשהורה שואף 'לראות' את הבן, במובן העמוק של המילה, הוא יוכל לשאול: מה אני יודע על הבן שלי ואיך אני יכול לדעת ולהכיר אותו יותר.
פעמים רבות, הורים לא ממש יודעים לבחון מי הילד שלהם. הם בוחנים אותו דרך העיניים של עצמם, לפי הציפיות שלהם, התקופות שלהם, וכן הלאה. קשה מאוד להורה להיות אובייקטיבי, וגם לא מצופה ממנו שיצליח להיות לגמרי אובייקטיבי. ועדיין השאלה במקומה עומדת, עד כמה אני כהורה שואף לזה. לנסות, להיכנס, לצלול – לעולם הפנימי של הבן.
ובכלל, האם אני רואה אותו ואת כוחותיו המיוחדים, או שאני רואה את הציפיות, הפחדים והשאיפות הלא ממומשות של עצמי?
מהבן כ"אובייקט" לשותף לדרך
ההצעה העיקרית להורים היא, לאמץ תפיסה שרואה בתקופה הזו הזדמנות יוצאת דופן ומיוחדת במינה להעצמת הקשר עם הבן דרך בירור משותף.
כלפי מה הדברים אמורים.
אם במקום להודיע לבן לאן הוא הולך ("אתה הולך ל'אור ישראל', נקודה"), נשנה את הגישה. ניצור שיח משותף וכנה.
שיח כזה שבו הבן יהיה מסוגל לומר לנו כהורים: מה הוא חושב על עצמו, מה הוא מרגיש, מה הן השאיפות שלו, איפה הוא מבקש לאתגר את עצמו ואיפה הוא מבקש שלא יגעו לו יותר מדי – כי זה רגיש לו. הבירור המשותף והשיח הזה יכול דווקא להביא לחיזוק ייחודי של הקשר.
זהו גיל שכל בחור שואל את עצמו, רגע, מי אני, לאן אני שייך, מהם הכוחות והיכולות שלי? הוא מעוניין לשמוע בכנות מה ההורים מצפים ממנו? איך הם רואים אותו, האם הם רואים אותו "באמת" או מחזיקים בראש דמות מפונטזת (מעט) ביחס אליו.
ואם כבר מובחנות. בדקו באיזו שפה אתם כהורים משתמשים. לפעמים כשהורה אומר "אנחנו נבחנים בשבוע הבא בחברון / פוניבז'" או "דחו אותנו", זו נורת אזהרה לערבוב גבולות. הבן הוא זה שניגש לבחינה, והחיים שלו – שייכים לו. קבלת סירוב מישיבה אינה ציון להורות שלכם, ויש להיזהר מלהקרין לבחור שאם לא יתקבל למקום ספציפי, הוא מאכזב את המשפחה.
זה גם לא כדאי מבחינת הכנה למבחן, כי הלחץ (גם כשהוא סמוי) שמוקרן מהבית עלול להפוך לחסם משתק, כשהוא מפעיל אצל הבן מנגנוני הישרדות פיזיולוגיים שחוסמים בפועל את יכולת השליפה של זיכרון העבודה שלו ברגעי האמת של המבחן.
חרדה אינה רק רגש אלא תגובה פיזית שמשפיעה על היכולת הקוגניטיבית, וכאשר לחרדת הבחינות של הבן מצטרפים גם הציפיות המשפחתיות והחרדה מ'מה יגידו', הרי שהידע התורני שהוא עמל עליו רבות – הופך לפחות נגיש עבורו.
תפקידנו כהורים הוא להפוך את הבית לעוגן רגשי יציב במיוחד בתקופת הרישום, לשדר ביטחון מוחלט בערכו של הבן ללא תלות בתוצאת המבחן, זאת כמשקל נגד ללחץ החברתי ולחרדת השיבוץ המפעפעים בחוץ. במקום להפוך את המבחן לאירוע המכונן של אישיות הבן, עלינו לדאוג בעיקר שיהיה לו טוב, להבטיח את התנאים הבסיסיים להצלחתו – כגון מנוחה מספקת ותזונה סדירה – ובעיקר לנהל שיחות המפרידות באופן מוחלט בין הישגי הבן במבחן או בקבלה לישיבה לבין ערכו העצמי וטהרת נשמתו.
המסר העמוק שחייב להדהד בבית הוא שגם אם הדלת לישיבה נחשבת ננעלה, מקומו של הבן בלב ההורים ובבית המדרש של החיים נותר איתן ואוהב ללא תנאי; כאשר אתם משדרים לבן שאהבתכם אליו אינה מותנית ב"חותמת" של ישיבה כזו או אחרת, אתם מנטרלים את הפחד מהכישלון ומאפשרים לו לגשת למבחן מתוך ביטחון פנימי, רוגע וחיבור לשליחותו האמיתית כבן ישיבה, ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה או חשש מבושה.
להיות הורה טוב גם בתוך עולם של מצוינות
העמדה הזו אינה אומרת לוותר על השאיפה למצוינות, אלא להפריד ולזכור שהבן הוא לא פרויקט או עבודת גמר שצריכה לעמוד בקריטריונים של מוסד מסוים כדי שתוכלו לקבל ציון הורה מצטיין. הוא נשמה יהודית ייחודית בעלת קצב משלה, רצונות משלה וייעוד משלה. אהבתכם אליו צריכה להישאר עוגן יציב, גם כשהתשובות מהישיבות מאכזבות.
יחד עם זאת שמוטל עלינו כהורים ליצור עוגן בתוך נפשנו ולהפריד בין רגשותינו לבין הבן. אין צורך לשחק ולהסתיר מהבן את האנושיות כל עוד היא לא מעיקה ומאפשרת מרחב. "אני קצת לחוץ מהמבחן שלך, אבל אני סומך עליך לחלוטין" – זהו משפט אנושי שבונה גשר של אמון ומסיר מהבחור את נטל הציפיות המעיק.
הורות היא תנועה בין נחת לבין דאגה. בתקופת הרישום, הדאגה לעיתים גוברת על הנחת. אך זיכרו: בעוד 20 שנה, כשהבן יביט לאחור על התקופה הזו, הוא לא יזכור את הטלפון הגורלי של ראש הישיבה; הוא יזכור האם אבא ואמא היו שם בשבילו כשהוא היה לחוץ, האם הם האמינו בו גם כשהוא נכשל, והאם הבית היה מבצר של אהבה או שדה קרב של ציפיות.
על זו הדרך, יכולה להיות תועלת להעביר את המסר לבן שהישיבה היא כלי, לא הגדרה. המסגרת רלוונטית רק כל עוד היא מצמיחה את הנפש. אם לא טוב שם – מותר לדבר על זה. מותר להחליף. אל תהפכו את הישיבה הנחשבת ל"כלוב של זהב" שאין ממנו מוצא.
בנותן טעם, לצטט מדברי הנצי"ב, ראש ישיבת וולוזי'ן – אם הישיבות, שכתב: "אין הילוך עבודת ה'.. של כל בני אדם שווים: זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים – והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרכי הלימוד שווים… ואם בא אדם לשאול "איזהו דרך ישרה שיבור לו [שיבחר לעצמו]?" על זה אמר קהלת "והלך בדרכי לבך!", מה שליבו נמשך אחריו, ברור… כי זה עניין טוב לפי כוח נפשו. (העמק דבר, במדבר טו, מא).
וכבר אמרו חכמים: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו (ע"ז יט, א).
אם הבן נשלח לישיבה מבלי לתת מקום למה שליבו חפץ ולפי כח נפשו, אלא יותר ככלי להשגת יוקרה למשפחה – למשל, הוא עלול לפתח נשירה רגשית שקטה, גם אם הוא יושב בתוך הישיבה הנחשבת ביותר, ואחריתו מי ישורנו.
מכתב מלב אל לב
לסיום, להלן הצעה אפשרית למסר שהורה יכול להעביר לבן לקראת המבחנים לישיבות:
בני היקר והאהוב,
אני יודע כמה התקופה הזו מתוחה. אני יודע כמה הלב שלך פועם כשאומרים לך שיש "מבחן קבלה" אצל ראש הישיבה, ואני יודע כמה זה מרגיש כאילו העתיד שלך תלוי ב-15 הדקות האלו. אבל אני רוצה לומר לך סוד: אתה הוא זה שיוצק את התוכן לעצמך.
אל תיתן לאף רשם, לטופס הרשמה או לתשובה כזו או אחרת להגדיר מי אתה. גם אם ישיבה "יוקרתית" אמרה לא, זה לא אומר דבר עליך כבן תורה. הישיבה היא רק הבית שבו תלמד, אבל האש שבפנים – החשק ללמוד, השאיפה ליראת שמים, הרצון להבין סוגיה – הם שלך. אם תהיה בחור ששקוע בלימוד, עם מידות טובות וששואף לעבוד את ה' – אתה תהיה גדול, בכל מקום שבו תניח את הסטנדר. אל תהיה עסוק בלהיות "בחור של ישיבה כזו או אחרת", תהיה עסוק בלהיות בחור אמיתי, ישר ומחובר לתורה. זה מה שיקנה לך שם טוב לנצח, לא השלט שעל הקיר.
***
עורך המאמר: חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]
