קל לצחוק על מאמצי בנט, קשה לשים לב שזה מסוכן / יוסף טיקוצ'ינסקי

יוסף טיקוצ'ינסקי, יתד נאמן

שבוע בלבד נותר לכנס החורף של הכנסת, בעוד שבוע ייצאו הח"כים המותשים לפגרה שתימשך כמעט חודשיים ותתחדש אי שם באזור ל"ג בעומר. בפרק הזמן הזה תזכה הקואליציה לתקופה של חסד, בה היא לא תצטרך להתמודד עם המציאות.

בחודשיים הללו לא יצטרכו סילמן וטופורובסקי להתרוצץ ולהשיג רוב להצבעות, לא יהיה צורך לדחות חוקים שוב ושוב ולמשוך אותם במבוכה מסדר היום מול המליאה הריקה, הממשלה לא תצטרך להתמודד עם הלעג מהאופוזיציה שהצליחה שוב להפיל חוקים ולהשיג נצחונות, הקואליציה מצפה לתקופה הזאת בכיליון עיניים.

אמנם לא בטוח שהתקופה הזאת אכן תספק לקואליציה שלווה ורוגע, יש לא מעט מהמורות וקשיים שימשיכו להטריד אותם גם אז, אבל הדאגה שלהם עדיין לא שם. הדאגה שלהם היא קודם כל לצלוח את השבוע הבודד שנותר, כי אחרי מה שהתרחש בשבועות האחרונים מדובר באתגר לא קל.

על שולחן הכנסת משתרך פקק ארוך, טור עצום של חוקים הממתינים לעלות לדיון ובהם חוקים רגישים ומשמעותיים עבור החברים בקואליציה כמו חוק הגבלת כהונה שהיה אמור להסתיים אבל עדיין לא מצליח להשלים את עצמו, חוק הפנסיות שעדיין מאיים לקרוע את הקואליציה מבפנים, ועוד.

מליאת הכנסת שנפתחה בבוקר יום רביעי, היתה אמורה להימשך ברציפות עד ליום שישי לפחות, בגלל כמות החוקים ובגלל שהאופוזיציה החליטה לדרוש בכל חוק הצבעה שמית כדי לעכב ולהכביד. בקואליציה השתוללו וניסו להגיע להסכמות, האופוזיציה סירבה בעקשנות, רק ביום חמישי לפנות בוקר הושגה פשרה והמליאה ננעלה, כשהיא משאירה אחריה עוד שובל של חוקים השנויים במחלוקת שטרם הגיעו לדיון.

בשבוע הבא כבר לא תהיה הפריבילגיה הזאת. הקואליציה תנסה בכל כוחה לסיים הכל וסביר להניח שהאופוזיציה כבר לא תהיה כל כך נדיבה. במצב כזה יהיו שתי ברירות: או להמשיך את המליאה עד סמוך לכניסת שבת זכור ואולי אף לחדש אותה במוצ"ש וראשון, שהוא היום האחרון לפעילות הכנסת על פי התקנון, או לחלופין למשוך מלכתחילה את החוקים ולהמתין בחוסר סבלנות לפתיחת כנס הקיץ.

התרחיש ההגיוני יותר הוא השני וזה בעצם אחד המאפיינים הבולטים בקיומה של הממשלה הזאת: לא לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים, לא לדחות לשבוע הבא את מה שאפשר לדחות למושב הבא.

כל חוק המצוי במחלוקת, כל נושא שעלול להביא למשבר, נדחה ויורד מהשולחן, נשמר בצד ולא עוסקים בו כל עוד זה אפשרי. כך היה עם חוק האזרחות, חוק החשמל, כך עם כל נושא שמפלגות הקואליציה לא מסכימות עליו והוא לא נדון עד מתי שכבר אין ברירה.

בתחילת השבוע זה גם היה המתווה שהושג בחוק הפנסיות. הקואליציה עטפה זאת בשלל מילים יפות שניסו להסביר מתווה בלתי אפשרי שבעצם לא אומר כלום, אבל מהותו היא אחת: בואו נסכים שלא להסכים ונמשיך לריב אחר כך. מתי אחר כך? כששוב לא תהיה ברירה. כזכור, חוק הפנסיות הוא החוק שמבקש גנץ להעביר ומהותו היא תוספת נדיבה לפנסיות של יוצאי צבא קבע. המתנגדים העיקריים לכך הם העבודה, מרצ ואביר קארה, הח"כ האחרון מימינה שעדיין שומר על ההבטחה המוקדמת של המפלגה להתנגד לחוק הזה שאמור להוסיף כסף לעשירים במקום להעביר אותו לעניים.

אביר קארה ומרב מיכאלי היו העקשנים העיקריים בסיפור, כשמולם עומד גנץ עם עקשנות משלו ועם היכולת לאיים בהפלת ממשלה, דרך המשבר שיצר בשבוע שעבר. הוויכוחים נמשכו גם כשהחוק כבר נדון במליאה ומועד ההצבעה עליו הלך והתקרב, רק ברגע האחרון הוסכם שכולם יצביעו בעד, החוק יעבור בקריאה ראשונה, יגיע לוועדות ושם כבר הוא יעבור שינויים לשביעות רצון שני הצדדים.

אף אחד לא באמת מאמין שפשרה שלא הושגה עד עכשיו בסעיפי החוק תושג פתאום בוועדות, החוק הוא אותו חוק במהותו, אבל לכולם היה נוח לסכם שדוחים את המשבר וממשיכים לריב עליו בפעם אחרת. זה בעצם סוד קסמה של הקואליציה, ככה היא שורדת.

למרות לפיד ולא בגלל

כל אחד שלמד בחיידר, זוכר היטב את הסיטואציות הקבועות של שני ילדים המתקוטטים ביניהם, וילדים אחרים עומדים סביבם וזועקים בחדווה. חלק מהם משלהבים את הניצים ומעודדים אותם וחלק מנסים להתערב ואולי אף להפריד. מה שקורה בדרך כלל זה שאחרי ששני הניצים משלימים ביניהם כדרכם של ילדים, הם נוטרים טינה דווקא לזה שהתערב על ריב לא לו. דווקא זה שמנסה להיות חבר של כולם, הוא זה שבסוף חוטף משני הצדדים.

קל מאוד ללעוג לבנט שמנסה בכל כוחו להציע את עצמו כמתווך בין רוסיה לאוקראינה. המהלך שהוא עושה נראה אכן פתטי אבל אחרי שצחקנו ונהנינו, יש מצב שהמהלך הזה עלול להיות מסוכן. בדיוק כמו בעולמם של ילדים, גם המבוגרים הללו עשויים להשלים ביניהם יום אחד ואז להפנות את זעמם למי שהתעקש להתערב ולהיות חלק מהמריבה כדי להרגיש שגם הוא בעניינים.

עד כה, המדיניות של ישראל נראית כנכונה. בסך הכל במבט כולל ישראל כמדינה נוהגת באופן נכון גם בדיפלומטיה וגם בפעילות בשטח בגבולות אוקראינה. את אלה המתקשים לפרגן לבנט ולפיד ולתת להם מילה טובה כשמגיע, אפשר להרגיע ולומר שזה לא בהכרח הם, השניים הלו נכנסו לתפקידיהם לפני כמה חודשים ומי שבפועל מתווה את ההתנהלות אלה אנשי המקצוע.

יחסי ישראל עם רוסיה ואוקראינה לא התחילו אתמול, הם מתנהלים לאורך שנים תחת כל ראשי הממשלה ושרי החוץ שהיו כאן, הדילים המדיניים והיחסים הדיפלומטיים נבנים בזהירות דרך אנשי מקצוע ואנשי שטח בשתי המדינות, בנט לא המציא את הגלגל הזה וכל שנותר לו הוא פשוט לשמור עליו ולתחזק אותו נכון.

אותו הדבר גם בהתנהלות משרד החוץ. הפעילות המתרחשת בגבולות אוקראינה ראויה לכל שבח, הישראלים מקבלים מענה מהיר ויעיל יותר מהרבה מדינות אחרות עד שהתעורר שם כבר זעם בקרב אזרחים אחרים שרטנו על כך שהישראלים נשלפים מהתורים הארוכים בגבולות ומקבלים טיפול נפרד.

משרד החוץ בירושלים מתנהל כגוף מקצועי שלא זוכה להכרה בהתאם מצד הדרג המדיני. אותם אנשי מקצוע ואנשי שטח שמנהלים עכשיו את פעילות החירום הזאת, ניהלו עד לא מכבר מאבק ארוך ועיקש נגד שרי החוץ הקודמים וגם נגד לפיד כבר מהרגע שנכנס לתפקיד, מאבק שטרם הסתיים ורק יצא להפסקה. הפעילות הדיפלומטית של ישראל בעולם ידעה משברים קשים לאחרונה וחלקים ממנה הושבתו במחאה על תנאי העסקה, שכר והכרה.

כעת כשנוצר מצב חירום וישראלים רבים זקוקים לעזרה באזורי לחימה, נפתח חדר המצב המיוחד במשרד והאנשים התחילו לעבוד. לפיד יושב שם בתוקף סמכותו, מבחינת ההיררכיה הוא גם זה שחתום על החלטות והוא זה שמדבר אל המצלמות, לשבחו ייאמר שהוא פשוט חותם על ההמלצות של אנשי המקצוע ומקבל את דעתם. בעולם השקר של הפוליטיקה, הוא גם זה שקוצר את הקרדיט.

מכבדים את חוקי המשחק

אז אחרי שהוצאנו את הממד האישי מהסיפור, אפשר לנתח את המצב לגופם של דברים ולבחון את הנעשה בכלים מדיניים ולא פוליטיים פנימיים. כאמור, כלל לא בטוח שנכון לישראל להיות מתווכת בסיפור הזה, יתכן שהמעשה הנכון הוא דווקא להתרחק הכי רחוק שאפשר.

העולם המערבי כולו ובראשו ארה"ב ובריטניה, תפסו צד מאוד ברור ועטפו את אוקראינה בעבותות של תמיכה מילולית. תקשורתית ומורלית. רק אחרי שבוע של הפגזות התחיל לזרום גם הנשק אבל עדיין גם המדינות התומכות, פועלות נכון ולא מתערבות בלחימה עצמה.

נשיא אוקראינה זלנסקי זועק ובצדק. הוא רואה מול עיניו כיצד התמיכה העולמית מתחילה ונגמרת בדיבורים ובדיפלומטיה, הוא היה רוצה לראות חיילים אמריקאיים נוחתים באוקראינה ומגנים על אזרחים חפים מפשע מול הקלגס הרוסי, כפי שהשוטר העולמי ידע לדבר ולהבטיח אחרי מלחמת העולם השניה.

זלנסקי כיהודי ידע גם לגעת בנקודה הכי רגישה ליהודים והיא השואה. הוא ערך את ההשוואה המתבקשת בין השואה בין פשעי המלחמה של פוטין ודרש בעברית מכל יהודי העולם להתגייס ולעזור לו בלחימה.

אבל גם זלנסקי עצמו מבין שלישראל אסור להיות הראשונה שמנחיתה חיילים חמושים בשדה הקרב האוקראיני. אוקראינה עצמה נחשבת לידידה גדולה של ישראל אבל בשנות השקט הרבות שהיו בחסדי שמים, הידידות הזאת התחילה ונגמרה במילים וקצת בעסקים. זו בדיוק הסיטואציה גם מול רוסיה. שתי המדינות הללו שמרו על קשר טוב עם ישראל ובכל פעם כשישראל עמדה בפני מצב מלחמה מול הטרור ומול מדינות ערב, הם הביעו תמיכה בטלפון.

אוקראינה עצמה הצביעה בעבר נגד ישראל ובעד החלטה באו"ם הקובעת שההתנחלויות אינן חוקיות, מה שגרר משבר דיפלומטי בין המדינות. רוסיה באופן קבוע לא מכירה בריבונות ישראל בשטחים, ברמת הגולן ובמזרח ירושלים. אבל לכל זה אין כמעט משמעות מעשית כשיש אינטרס כלכלי ומדיני לשמירת היחסים החמים בין המדינות. ישראל אף פעם לא ציפתה שחיילים רוסים ואוקראינים יבואו להילחם בעזה וזלנסקי לא מצפה עכשיו שחטיבת הצנחנים תטוס עכשיו לקייב.

כל העיתונים וכל מהדורות החדשות בכל העולם ידעו להסביר כבר מהרגע הראשון את הדילמה של ישראל במצב הרגיש החדש שנוצר. צמד המילים 'בין הטיפות' נשלף מהמדף ונעשה בו שימוש שוב ושוב עד שנשחק אבל גם פוטין, גם זלנסקי וגם ביידן לא טיפשים והם לא באמת חושבים שישראל אמורה לנהוג אחרת.

כך שבנט ולפיד פועלים כרגע בדיוק כמו שהיה מצופה מהם ובדיוק כמו שהיה נוהג כל ראש ממשלה אחר שבוודאי כבר היה זוכה על כך לשבחים על מנהיגות אין קץ. כל מה שנדרש ממנהיג בצמתים הללו זה להיות קשוב לאנשי המקצוע הוותיקים ורק אז לקבל החלטות בהתאם.

משום כך, הרעש שנוצר סביב המצב הזה הוא בעיקר פוליטי. התזה שנשמעה מעל לכל במה היא שישראל הצטרפה כביכול לצד של הרעים, טענו גם שרק ישראל, איראן, צפון קוריאה ובלארוס עדיין עומדות לצד פוטין, ותומכות בפשעי המלחמה שלו, אמרו גם שישראל כביכול לא מצטרפת למערב ולא מחמשת את אוקראינה, המערב פתאום מסתכל עלינו ככאלה שעברו לצד של הרעים והדורסים, כאילו היהודים האלה לא למדו כלום מההיסטוריה.

אז קודם כל, עובדתית – זה פשוט לא נכון. ישראל לא הצטרפה לצד של פוטין ובוודאי שלא לצד של הרעים. קשרי הידידות עם אוקראינה חמים הרבה יותר מהשלום הקר עם רוסיה, שהיה קר תמיד ובכל השנים התאים בדיוק לטמפרטורה במוסקבה ובסוצ'י. פוטין אף פעם לא אהב אותנו ואנחנו אף פעם לא אהבנו אותו.

בכלל, כאן המקום לחזור ולהזכיר לכל מי שאולי שכח, שגם מדינות כמו ארה"ב ואירופה שנחשבות ידידות מופלגות של ישראל, לא עושות זאת סתם כך מאהבת חינם או מאהבת ישראל טהורה, אין להם שום ענין להיות נחמדים אלינו, אנו שוכחים לפעמים שידידות בין מדינות היא גוש אינטרסים ותו לא, אינטרסים שיכולים להתהפך לחלוטין בכל רגע.

כבר מרגע הקמת המדינה, ניהלה ישראל פעילות דיפלומטית באו"ם והשיגה תמיכה מהרבה מדינות. אבל ברור לכולם שכל אצבע שהורמה אי פעם באו"ם בעד ישראל, לא הורמה עבורנו בגלל שאנחנו נחמדים, כל אצבע שהורמה – עטופה ומשומנת היטב היטב בשכבות רבות של כסף ואינטרסים וכן, זה נכון גם לגבי ארצות הברית.

פוטין מטבעו פחות חייכן ופחות דיפלומט, הוא יודע לנהל ביזנס ענייני, לשים על השולחן בדיוק את מה שחשוב לו וככה ישראל התנהלה איתו כל השנים. הוא ידע בדיוק מה לדרוש ומה לקבל וידע גם לשים את הגבולות ולהזכיר לנו גם את העמדות הפרו פלשתיניות שלו. לכן שכישראל עשתה איתו עסקים היא לא בקישה שצבא רוסיה יפציץ את עזה או את לבנון, אבל היא כן ביקשה שיתוף פעולה ותיאום בסיסי, כדי להמשיך לפעול בסוריה ומול איראן.

רק לא להתיימר להתערב

כעת כשהסכסוך הוותיק בין רוסיה לאוקראינה התפתח למלחמה של ממש, האינטרס הראשון של ישראל הוא לקחת צעד אחורה וקודם כל – לא להתערב. העולם כולו עומד מנגד ונותן לאוקראינה להתמודד כמעט לבד, לישראל יש את היתרון לפחות לא להיות צבועה כמו שאר המדינות שמחבקות את זלנסקי אבל נותנות לאנשיו למות באין מפריע.

זה בסדר ללעוג לניסיון הפתטי של ישראל להתיימר לתווך, אבל לא בסדר לפסול על המקום כל שיחה של בנט עם פוטין. עצם הקשר הזה הוא חשוב, קשר מינורי עם שני הצדדים רק כדי להזכיר להם שאנחנו לא צד בעניין ואנחנו צריכים וחייבים להמשיך את הקשרים שהיו עד היום.

ישראל אינה בצד של הרעים, זה פשוט לא נכון לומר ככה כי ישראל הצטרפה אקטיבית לגינוי החריף נגד רוסיה באו"ם, בדיוק כפי שרוסיה ואוקראינה הצטרפו בעבר לגינויים נגד ישראל. פוטין מתנהג בטירוף, מבצע פשעי מלחמה, הוא חד משמעית בצד של הרעים ולא מהיום אלא כבר מהימים בהם החליט לחבור לאיראן ולציר הרשע. ישראל אף פעם לא תמכה בו אלא עשתה איתו עסקים בדיוק כמו כל העולם, עכשיו היא מצטרפת לגינוי נגדו בדיוק כמו כל העולם.

ההוכחה לכך היא שרק ביומיים האחרונים, קיבל זלנסקי תמיכה מפתיעה דווקא מנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד, שהתבטא בעדו והשמיע ביקורת קשה נגד פוטין. ממש במקביל, נשא נשיא צרפת מקרון נאום מיוחד שמושם מה לא זכה לתהודה רבה, בו מתח ביקורת קשה על פוטין אבל הבהיר שהוא ימשיך לדבר איתו "ככל שאוכל וככל שצריך". האם כעת נשיא איראן לשעבר ימ"ש הפך להיות בצד של הטובים? ברור שלא. האם נשיא צרפת הצטרף גם כן לצד של הרעים? גם זה ברור שלא. אז ישראל נוהגת בדיוק כמוהו, ככה זה בדיפלומטיה.

הדאגה של ישראל לאוקראינה מתחילה ונגמרת בתחום ההומניטרי, בלי לשלוח נשק אלא לדאוג באמת לישראלים וליהודים שם. כל זמן שזה ככה, שני הצדדים יקבלו זאת בהבנה. אחד מיועציו של זלנסקי הודה בכך אתמול בפה מלא ואמר כי הוא מבין ומקבל לחלוטין את הצורך של ישראל להגן על עצמה ולשמור על האינטרסים שלה, הוא רק מבקש עוד סיוע המוניטרי וסביר להניח שאת זה הוא יקבל ובשמחה.

גם רוסיה רמזה כבר בשבוע שעבר שהתיאום הצבאי עם ישראל יימשך למרות הכל, גם בקרמלין מבינים את חוקי המשחק ומשלימים עם העובדה שכעת התור של ישראל להצטרף לגינוי הצהרתי באו"ם. כל זמן שהסיוע לאוקראינה יישאר בתחום ההומניטרי, הדב הרוסי האכזר לא יתעצבן וזה מה שחשוב. ישראל מחבקת את אוקראינה בשעתה הקשה אבל לא הופכת להיות חלק ממנה, על כל המשתמע.

המצב יכול להישאר אופטימלי עד כמה שניתן בימים טרופים אלה, כל זמן שישראל תשכיל לשמור על המצב בדיוק כמו שהוא עכשיו. אם שני הצדדים יחליטו פתאום לפרגן לבנט את תפקיד המתווך כמו שהוא חולם, פה כבר עלולה לצוץ בעיה. התערבות בריב של אחרים אף פעם לא נגמרת טוב, תמיד הצד השלישי בסוף סופג משהו ממישהו. התפקיד של מקבלי ההחלטות בימים אלה הוא לשמור על קצת ענווה ובעיקר על הרבה זהירות.

אסור להרגיז את רוסיה, אסור לבגוד באוקראינה ואסור להסתכסך עם ארה"ב שבכלל עסוקה בהסכם הגרעין המסוכן שהמאבק נגדו קצת נזנח. כל זמן שבנט ולפיד יקשיבו לאנשי המקצוע וינהלו את המשבר הזה בשקט, המצב יהיה טוב יותר. אין שום ענין להתערב במלחמות של אחרים כאילו שחסרות לנו צרות כאן.

האינטרס העליון של ישראל כרגע הוא להמשיך לנהל את המצב בשקט ובזהירות, אנחנו כיהודים רחמנים צריכים לדאוג לנפגעים ולפליטים אבל בשום אופן לא לנהל את המלחמה הזאת. עד עכשיו ב"ה זה עבד בסדר, צריך רק להתפלל שזה ימשיך כך.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן