חוסר ודאות עמוק כל כך, לא היה מנת חלקה של אף כנסת כשחזרה מפגרה. כבר היו מקרים בהם הכנסת התכנסה רק כדי להצביע על הפיזור של עצמה אולם מקרה כזה לא זכור שהיה, בו חברי הכנסת חוזרים כאילו לשגרה, אבל לא יודעים האם הם אמורים להצליח לצלוח הצבעות או שהפיזור קרוב בכל זאת.
את חוסר הוודאות הזה ניתן לחוש בעיקר בקואליציה, אבל באופוזיציה יש מי שכבר בטוח שהתפנית הבאה קרובה מתמיד. כל יום הביא בחובו ספינים חדשים על פורש כזה או אחר וזה נמשך עד לרגע האחרון, או לכל הפחות עד לשעת כתיבת שורות אלו שהיתה השבוע מעט מוקדם מהרגיל עקב אילוצי חופשת בתי הדפוס בימים הלאומיים.
המקום היחיד בו ניתן היה לחוש תחושת ודאות ואפילו מעט זחיחות היא בלשכת יו"ר האופוזיציה. התחושה הרווחת שם היא שלא זו בלבד שהממשלה עומדת לקרוס, אלא שזה יקרה מהר מהצפוי, ולא זו בלבד שזה יקרה מהר מהצפוי אלא שיש רק אופציה אחת מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תיראה ממשלת הימין מלא-מלא שלו.
אחד הדברים שנתניהו מומחה בהם הוא יצירת אופטימיות, תקווה ברורה שהכל עומד לקרות בדיוק כפי שהוא מבטיח. כך הוא מנהל את כנסי הבחירות שלו, את הקמפיינים וגם את המגעים והבריתות הפוליטיות. כבר ארבע מערכות בחירות שנתניהו משמיע רק דבר אחד: רק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד צעד אחד ויש לנו את הניצחון.
ארבע פעמים הלכו מצביעי הליכוד והימין לקלפי עם הביטחון המוחלט שהפעם זה הולך לקרות, ביטחון שלא התערער אצלם גם אחרי שזה לא קרה. וזה בדיוק מה שקורה גם בימים הללו שם בלשכה ובמסרים היוצאים ממנה.
נתניהו גורם לבכירי הליכוד להאמין ללא כל ספק שהפעם השלטון חוזר לידי הליכוד, בראשות ממשלת ימין על מלא. איך זה יקרה? יש לו כמה תימוכין לכך. הראשון שבהם הוא הסקרים שצופים עליה בכוחה של הליכוד ושותפותיה, עליה שבסופה גוש הימין מקבל 61 מנדטים, כך למשל בסקר האחרון של דיירקט פולס מלפני פחות מחודש, שם מקבלת הליכוד 35 מנדטים, הציונות הדתית 10, שס 9 ויהדות התורה 8, עליה כוללת של כמעט 8 מנדטים חדשים לגוש הימין שלא ברור בדיוק מהיכן באו ולמה לא טרחו לבוא בבחירות הקודמות.
היהפוך גדעון את עורו?
סיבה נוספת של נתניהו לאופטימיות היא מצבן של ימינה ותקווה חדשה בסקרים. הוא בונה על כך שהרבה מחברי המפלגות הללו יחששו לא להיות בכנסת הבאה ולכן יעדיפו לעשות כבר עכשיו מהלך שיציל אותם.
הראשונה ששיתפה עם זה פעולה היא עידית סילמן וכפי שניתן להבין, נאמר לה שיש יחד איתה עוד פורשים והיא לא תהיה לבד. בפועל זה עדיין לא קרה ולכן גם היא מתחילה לחשוש ולכלכל את צעדיה בזהירות, היא לא תמהר כעת להפיל את הממשלה.
הבאים בתור מבחינת הליכוד, וזה תרחיש שנאמר במפורש בשיחות סגורות באופוזיציה, הם חברי תקווה חדשה. הראשון שבהם הוא כמובן אלקין שנמצא במצוקה בימים אלה, הוא לא רוצה לחזור לליכוד עם זנב מקופל ומצד שני הוא מבין שמערכת בחירות עכשיו לא תשלח אותו בחזרה לאופוזיציה אלא בחזרה הביתה. אלקין מבחינתו מסוגל בכל רגע נתון לבצע מהלך שייראה כהתקפלות, אבל אחרי אי הנעימות הראשונה הוא למעשה יציל את חייו הפוליטיים.
האגוז הקשה יותר הוא גדעון סער, ששנאתו לנתניהו חזקה יותר מכל דבר אחר והיא תעמוד בעינה גם במחיר התאבדות פוליטית. אבל לא ככה חושבים בלשכת יו"ר האופוזיציה. שם דווקא אוהבים לספר שיתכן ומפלגת תקווה חדשה כולה כפי שהיא היום, תחליט לפרוש מהממשלה הנוכחית ולהקים בכנסת הנוכחית ממשלה חדשה בראשות נתניהו עם מפלגות הימין.
ההיגיון מאחורי התרחיש הוא פשוט: כל חברי תקווה חדשה מבינים שהם בדרך הביתה, אבל יחד עם זאת יש להם כיום הזדמנות לבוא ולומר לבוחריהם: תקשיבו, עד היום כפי שהבטחנו לכם, עשינו הכל כדי למנוע בחירות, עשינו הכל כדי להעיף את נתניהו, אבל נוצר מצב שבו מי ששולט בממשלה הם תומכי הטרור, ולכן במצב הביטחוני והכלכלי שנוצר אנחנו רואים לנכון לקחת אחריות, לוותר על כבודנו ולהקים קודם כל ממשלת ימין. את נתניהו עצמו כבר נעיף אחר כך…
אם סער, אלקין וחבריהם יעשו כך, הם יהפכו להיות גיבורי הימין, הם יזכו לתהילת עולם ולסליחה ומחילה מוחלטת על כל מה שעשו לנתניהו עד היום. מספיק להביט ולראות לאיזה כבוד מלכים זכתה סילמן בשורות הימין ולהבין מה יקבלו סער וחבריו אם יסייעו בפועל להקים ממשלה אחרת. כמובן שהמחיר שסער ידרוש יהיה שותפות בכירה בממשלה עם תיקים נחשקים כמו ביטחון, אוצר וחוץ, כל אחד מחברי תקווה חדשה יעדיף לקבל ג'וב בממשלת נתניהו במקום להביט על אותה ממשלה מהבית.
את התרחיש הזה אומר נתניהו לכל ראשי מפלגות האופוזיציה ששואלים אותו על תכניותיו לעתיד. וזה מחזיר אותם בתחושת דה ז'וו לארבעת מערכות הבחירות, גם אז ידע נתניהו להציג תרחיש הגיוני, בריא ומנומק למה הפעם, רק הפעם בשונה מכל הפעמים האחרות, הנה – הנה הניצחון מעבר לאופק.
לא כל אחד עוצר ושואל את עצמו, למה הבטחה שלא הגשימה את עצמה ארבע פעמים, תגשים את עצמה דווקא בפעם החמישית, לא כל אחד מהרהר איך יתכן שאפשר לחזור ארבע פעמים על אותה פעולה, לקבל ארבע פעמים את אותה תוצאה אבל בפעם החמישית לצפות לתוצאה שונה. אבל מי שדווקא כן ישאל, יקבל תשובה מאוד פשוטה: שהפעם זה באמת שונה.
ולמה זה שונה? כי כשבמערכות הבחירות הבטיח נתניהו שאם תהיה ממשלת ימין אז גם סער וליברמן יבואו, המצב היה שלא היה להם מה להפסיד. הם ראו היתכנות ריאלית לממשלה אחרת ותלו בה הרבה תקוות, לכן הם בסוף לא באו. הפעם, סער וחבריו כבר לא רואים אופציה אחרת, הפעם באמת יש להם מה להפסיד, הפעם זה להיות או לחדול ולכן הפעם יש סיכוי שאפשר יהיה לעשות איתם עסקים. גם אם זה לא יקרה היום או מחר, זה יקרה בהמשך, ככל שהממשלה תכביד על אזרחיה מבחינה כלכלית וביטחונית והביטחון העצמי של הקואליציה יילך וייסדק.
האם באמת שינו סער ואלקין את עורם? האם הם יעשו את הבלתי ייאמן ויחזרו לשתף פעולה עם נתניהו? סביר מאוד להניח שלא, ובוודאי שלא כולם יחד כמפלגה. אבל כשנתניהו מסביר את זה לחבריו זה נשמע יפה ומשכנע, ובינתיים זה גם עובד. בפועל, הנימוקים של נתניהו יכולים להתקבל על הדעת, הוא לא מדבר שטויות, אבל האם הפעם הוא צודק או שהוא ממשיך להיתלות בתקוות שווא? יתכן שכן ויתכן שלא, את התשובה לכך יביא רק הזמן בכנפיו.
כרגע, כל עוד הקואליציה הזאת תתחיל את כנס הקיץ ותנסה למשוך את הזמן, בליכוד ימשיכו לקוות ולפזר אופטימיות שהנה בקרוב זה קורה. ככל שיחלוף הזמן, כך יילך ויגדל המבחן של נתניהו והמבחן של שותפיו שיצטרכו לקבל החלטה האם ועד מתי להאמין ולצפות שההבטחה תתגשם.
כל יום בכנס הקיץ הקרוב של הכנסת הוא עוד יום של מבחן עבור נתניהו, וככל שלא יקרה בו שום דבר דרמטי, גם האמינות של יו"ר האופוזיציה תלך ותיסדק, לפחות מבחינת חלק משותפיו. הוא מבטיח והוא מנסה, אבל חובת ההוכחה בסופו של דבר מוטלת עליו.
קריאת תיגר
בימים כאלה כשנדמה כי הממשלה שלראשונה הכניסה לתוכה מפלגה ערבית, הולכת לסיים את המשמרת שלה ותרחיש כזה כנראה לא יחזור על עצמו, מעניין לראות שיתכן שמי שיעשה כאן סדר ויחזיר את המצב לתקינותו הוא דווקא מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר.
כשנתניהו העלה לראשונה את הרעיון להקים ממשלה שתישען על מנסור עבאס, וכשבנט לקח את זה צעד קדימה והכניס את רע"מ לתוך הממשלה, הם בעצם קראו תיגר על אקסיומה רבת שנים, לפיה המפלגות הערביות לא נוטלות חלק בשלטון, מתוך אידאולוגיה.
עבור מוסלמי מן השורה, עצם קיומה של ממשלה יהודית בישראל סותרת את האג'נדה הבסיסית עליה חונך. עם השנים הבינו ערביי ישראל שיש להם צורך בייצוג בכנסת כדי לקבל תקציבים וזכויות אזרח, אבל לממשלה הם לא נכנסו וזאת מתוך עיקרון.
כשעבאס עשה זאת לראשונה ונהיה חלק מהקואליציה, הוא העמיד את הרעיון המוסלמי – ישראלי בסוג של משבר זהות. הוא שינה את הסדר המקובל שהיה נהוג מימים ימימה והתוצאה לא איחרה לבוא. מצד אחד ארגוני הטרור הרגישו שיש להם גיבוי שלטוני מה שהעניק להם ביטחון לקום ולחדש את גל הטרור, ומצד שני הם הפכו את עבאס לפושע שהעז לקחת חלק בשלטון הציוני הכובש.
עבאס עצמו נתון בין הפטיש לסדן וכל מה שהוא שואף לראות זה רק שקט, שישכחו ממנו קצת ויניחו לו. אבל לא רק הוא מבולבל, כעת גם השותפים הימניים שלו מבולבלים. מצד אחד הם זקוקים לו ובלעדיו אין ממשלה, מה גם שהם מנסים ליצור מצב לפיו הם יכולים לנהל מדיניות ימין למרות השותפות הבלתי מובנת מאליה, אבל מצד שני הם לא באמת מצליחים לייצר מדיניות כזאת והמציאות פועלת לרעתם.
לממשלה הזאת יש אפקט פרפר לשני הכיוונים. חתימה אחת בכפר המכביה הצליחה לערער את היציבות הפנימית גם בקרב היהודים וגם בקרב ערביי ישראל, שלא רוצים את הממשלה אבל פוחדים שרע"מ תעזוב אותה ושוב הם לא יחזרו לשלטון. בינתיים, הממשלה החדשה העניקה רוח גבית לערביי יו"ש שהציתו את האינתיפאדה והם גררו לתוך הקלחת הזאת את ערביי ישראל.
הבלבול הקולקטיבי גרם לערביי לוד, אום אל פאחם ועוד, לזנוח את הרצון לייצוג בכנסת ולהזדהות עם אחיהם ברשות הפלשתינית. כשמנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ראאד סלאח מגיע ללוד להלהיט את הרוחות, הוא מבין היטב שלערביי לוד לא אכפת מהר הבית ולא מכיבוש פלשתיני, רובם הגדול כלל לא אדוקים באסלאם וזה לא מעניין אותם, אבל בחסות הערפל האידאולוגי אפשר לגרור אותם לאותו ג'יהאד בלי שהם עצמם יצליחו להסביר מה בעצם כואב להם.
עד שהשבוע הגיע רב המרצחים יחיא סינוואר ואמר בקול את מה שהערבים חושבים ולא בהכרח בשקט: לעבאס אין מה לחפש בממשלה, שותפות ערבית בממשלה ציונית היא פשע לאיסלאם. עבאס מצידו ניסה להתנער ולומר שהוא דואג רק לטובת ערביי ישראל ולא מעניין אותו מה אומר הטרוריסט מעזה, אבל בנט לעומת זאת קיבל רגע עצום של נחת רוח, רגע אחד של בהירות, כאילו מישהו עשה לו סדר. רגע אחד שהוא יכול היה לקום ולומר: תראו, אם חמאס מתנגד לממשלה שלי סימן שאנחנו עושים משהו נכון מבחינת היהודים.
בנט מתקשה להסביר מה בממשלה שלו טוב לימין, אבל כשיש התקפה כנגדו מבחוץ מצד חמאס, זה עוזר לו לשרטט את גבולות הגיזרה שלו ולטעון שזו הראיה שהוא ימני. המחבל עשה בשבילו את העבודה, כמו שנהגו לומר להבדיל שאם היהודי מתבולל ולא זוכר לעשות קידוש, הקב"ה מסבב שהגוי יעשה בשבילו את ההבדלה.
הנאום של סינוואר החזיר את כולם במובן מסוים למקומם הטבעי והגדיר שוב מי לנו ומי לצרינו. בנט יכול להצהיר שזה סימן טוב עבורו, אבל באותה נשימה הוא לא יידע לענות מדוע תומך הטרור הזה עדיין יושב איתו בממשלה. דבריו של סינוואר דוחקים אותו בעל כורחו עוד קצת ימינה.
ואם יש איזשהו סיכוי שגוש הימין יגדל בחזרה ויצליח לחזור לשלטון זה רק בזכות התופעה הזאת. זה לא יהיה בגלל הכח של הליכוד או הקסם האישי של ראשי הציונות הדתית. זה יקרה כי המחבלים מבחוץ יזכירו לכולנו בדיוק את מקומנו הטבעי, כשאפילו ערביי לוד החילונים, השבעים והמדושנים מרימים את דגל הג'יהאד.
אחרי שנתניהו הכשיר את עבאס וקיים איתו מגעים עקרוניים, בנט ניסה להקים איתו ממשלה בפועל ובפעם הראשונה זה נכשל בגלל מבצע שומר החומות. רק אחרי שהשקט שב על כנו חזר בנט לנהל את המגעים ולסגור את הפינות. כך שהימין מצד עצמו לא יכול בהכרח להתרחב בזכות עצמו, הטרור הוא זה שעוזר לו מבחוץ לעשות זאת באופן אפקטיבי.
הממשלה הזאת קמה בעזרתו של מנסור עבאס וכשהיא תיפול היא תיפול בגללו, גם אם הוא לא יהיה זה שיפיל אותה בפועל, המעשים שלו הם אלה שגרמו לאפקט הפרפר שבסופו של דבר יביא לקריסת הממשלה. כשמנסור עבאס ובנט עשו בפועל את הסטיה הקלה מהנורמה שהיתה מקובלת כאן שנים, הם יצרו את התהליך שהביא את העשן ואת המהומה שכעת חוזרת אליהם ושומטת את הקרקע תחת רגליהם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
