לא ברור מי הוא זה ואי זה הוא שהמציא את הביטוי 'ההר הוליד עכבר', אבל אפשר להניח שלפני שהוא טבע את מטבע הלשון הזו הוא ראה את הפעלול הפוליטי המפואר שביצעה חברת הכנסת ג'ידא רינאווי זועבי ממרצ בתחילת השבוע.
זועבי, שתמיד השתדלה לא להיות ח"כית אנונימית, גרמה למערכת הפוליטית כולה לעצור את נשימתה בצהרי יום חמישי שעבר כשהצהירה על פרישה מהקואליציה, זאת על רקע אידאולוגי וערכי כשלדבריה הממשלה לא מספיק פרו פלשתינית, והיא – זועבי – לא יכולה לשתוק על הנעשה בהר הבית. המשמעות המיידית היא שהקואליציה הופכת לממשלת מיעוט ונדמה היה שהנה הושגה פריצת הדרך, הנה הגיע המהלך שימוטט סופית את הממשלה.
מה שהתרחש מאותו רגע ועד לצהרי יום ראשון, היה מחזה מביך עד פתטי. בזה אחר זה פנו אליה ראשי מפלגתה ההמומים וראשי הקואליציה המודאגים, וכבר במוצאי שבת החלה להסתמן מגמת ההתקפלות המפוארת של גברת זועבי. בצהרי יום ראשון זה קרה רשמית ומי שגרם לכך הוא דווקא יאיר לפיד ולא אף אחד מראשי מפלגת מרצ שהיו אמורים לסגור את הפינה הזאת בכוחות עצמם.
בבוקר יום ראשון הגיעה זועבי לכנסת, מלווה בפמליה של לא פחות משמונה ראשי ערים ורשויות מהמגזר הערבי, הם לא נכנסו לפגישה חשאית באחת הלשכות אלא התיישבו במופגן סביב שולחן ארוך במזנון הכנסת, לעיני כל ישראל כדי שלא יהיה אף אחד שיפספס את המאורע. רק לאחר מכן נכנסה זועבי לפגישה במשרדו של לפיד ולאחריה הגיעה ההצהרה הרשמית על הישארותה בקואליציה, הדרמה הגיעה לסיומה.
זועבי עצמה וכך גם ראשי הקואליציה סירבו להתייחס לחרושת השמועות סביב המחיר אותו שילם לפיד לזועבי עבור ההתקפלות המפוארת, אבל ראשי הרשויות היו אלה שלא הצליחו לשים מחסום לפיהם ורמזו כי "קיבלנו מאות מיליונים". בקואליציה המובכת ניסו להסביר שמדובר במימוש הבטחות קודמות שכבר ניתנו בעבר במסגרת תכנית החומש למגזר הערבי, אבל הרעיון כבר היה ברור. זועבי טיפסה על עץ בשם אידאולוגיה פלשתינית וירדה ממנו בעבור חופן זהובים באופן שהוכיח מה היתה כוונתה מלכתחילה.
כך היא הצליחה להביא לעצמה הישג שיעזור לה לעקוף את רע"מ והרשימה המשותפת גם יחד, היא מצטיירת כעת ברחוב הערבי כזו שהביאה להם את הכסף ולא אף אחד אחר.
תג המחיר של פקידי האוצר
מה שזועבי עשתה היה מעשה סחיטה שהפך לנורמה בקדנציה הזאת. ההסכם הדרקוני עם רע"מ בהקמת הממשלה היה יריית הפתיחה של מגמה שהפכה לתופעה ולקו המאפיין המרכזי של הקדנציה כולה והשבוע זה הגיע לשיאים חדשים וחוצי מפלגות.
כבר אחרי פרישתה של סילמן כשהקואליציה נותרה עם 60 אצבעות, הגבירה רע"מ את עוצמת הסחיטה והיא ממשיכה להגיש חשבונית חדשה עבור כל הצבעה וחוק. כעת גם המכונה של הרשימה המשותפת עברה למצב סחיטה, כשלקואליציה יש צורך לגייס אותם לתמיכה בהצבעות כדי להעביר חוקים וכמובן שלכל דבר כזה יש מחיר. הדיווחים ידעו לספר על 200 מיליון שקלים שעברו לרשימה המשותפת עבור פיתוח כבישים ביישובי המגזר אבל גם בקואליציה וגם טיבי עצמו מיהרו לחזור על אותו תירוץ שזה מימוש של הבטחות ישנות ולא כספים חדשים.
בסיטואציה הזאת זיהתה זועבי את ההזדמנות והבינה את הפוטנציאל. אם מנסור, איימן ואחמד יכולים, גם היא יכולה. רק צריך היה לביים את זה נכון ולבחור את הטיימינג והנה לנו ההצגה המושלמת שאכן הביאה לתוצאות הרצויות, פנקס הצ'קים פתוח והיד של לפיד רושמת.
בחוסר הוודאות הפוליטי ובסיטואציה המוזרה בה מתפקדת הממשלה והכנסת, נוצר מצב שכולם עוברים למצב סחיטה, כל אחד רואה לנכון לעשות דין לעצמו. אמנם בפוליטיקה זה תמיד עובד ככה, אבל כעת זה נעשה קיצוני לפי כל קנה מידה, גם אם לא מדובר בדרישות שמטרתן סחיטה של ממש, כמו למשל ח"כ שרן השכל שהצביעה נגד חוק של רע"מ רק בגלל שבעבר הם דחו חוק שיזמה בנושא הקנאביס, או ח"כ מיכאל ביטון שהכריז על חרם הצבעות בגלל חוסר היענות מצד שרת התחבורה, צעד מבורך בפני עצמו אבל בקואליציה תקינה זה לא היה מגיע לשם מלכתחילה.
תקינות בסיסית של ברית פנים קואליציונית הפכה לנחלת העבר ואף לבדיחה מוצלחת. הקואליציה כבר אינה אסופת מפלגות, אלא 60 סיעות יחיד, כל מהלך פוליטי הוא מסחר בתן וקח, מה תתן לי בעד ההצבעה שלי ובמה אאיים עליך אם מבוקשי לא ייענה בחיוב.
מהצד השני ממתינים גם ניר אורבך וחברים נוספים בימינה, שמכינים כבר את הקרקע תרתי משמע למאבק הבא, נוכח כוונתו של גנץ לקיים בקרוב את מה שהבטיח מזמן ולפנות את חומש. בימינה מבינים שמהלך כזה הוא כבר חציית קו אדום ומבהירים שאם זה ייצא לפועל, זה כבר באמת יכול להביא לפירוק הקואליציה. גנץ יצטרך לעשות חושבים ולהחליט מה עדיף לו. סביר להניח שהוא לא יוכל להניח את דעתם של חברי ימינה בתקציבים נוספים שיינתנו תמורת הפינוי, לפיד גם לא יאפשר לו את זה כי הוא חפץ שימינה יהיו אלה שיפילו את הממשלה והוא יכנס לראשת ממשלת המעבר. כך שהברירה היחידה של גנץ תהיה לדחות פעם נוספת את פינוי חומש ובכך להיכנע לאיום המופעל עליו מימין. כך אולי לפחות ייצא לימים משהו טוב אחד בממשלה הפרו-ערבית הזו.
באופן כללי, לדרישות של אורבך יש קשב רב אצל בנט אשר חושש כל הזמן שאורבך יהיה זה שיפיל לו את הקואליציה ויכניס את לפיד למעון הרשמי, היכן שלא יהיה. זה קרה לפני מספר שבועות עם כינוס מועצת התכנון ביו"ש וזה עשוי לקרות שוב כעת בפרשת חומש.
גם בנט עצמו לא רוצה יותר מידי את פינוי חומש, זה יכול להזיק לו לא פחות ממה שזה מזיק לשאר חברי מפלגתו ולכן כאן הוא צפוי לישר איתם קו. באופן כזה תופעל כאן מכונת סחיטה הדדית בין לפיד לבנט, לפיד ילחץ עבור ההבטחות שהעניק למגזר הערבי ובנט ילחץ עבור האינטרסים של חבריו שעדיין שומרים לו על הקואליציה.
שלל הדרישות משני הכיוונים, מתנקזות בסופו של דבר לכתובת אחת, אצל פקידי האוצר. שם מוכנים להיות נדיבים מאוד כל זמן שהשר הממונה עליהם לא ממש מגביל אותם ורק מעודד אותם להוציא לפועל רפורמות משונות שהיו קבורות עד היום במעמקי המגירות, ובלבד שזה ישרת את האינטרס שלו לפגוע בחרדים.
ליברמן כבר עובד על גיבוש נוסח לתקציב מדינה לשנת 2023, והשמועות שמתחילות לדלוף מתוך חוק ההסדרים שיוצמד לתקציב הזה, חושפות שיאים חדשים של הזיה עם שלל רפורמות שיעמיקו עוד יותר את הגהינום הכלכלי שהפך להיות מנת חלקם של אזרחי ישראל. אבל אין איש שיעמוד בדרכו של ליברמן, כולם צריכים אותו כעת ואף אחד לא רוצה להתעמת איתו. לשר האוצר יש יד חופשית לעשות כעת רצונו ואם מישהו יעז לנסות ולעצור אותו, כבר יש לו את הקלף הנגדי שהוא ישלוף מיד. אם בנט ינסה לרכך את הפגיעה בשכבות החלשות, ליברמן ישאיר אותו להתמודד לבד מול אורבך וקארה. אם לפיד ינסה אפילו לרכך כמה מהרפורמות, ליברמן יגרום לו לנסות לעמוד מול עבאס וטיבי ולספק אי אלו הסברים.
ככה זה בקואליציה שהפכה להיות מכונת סחיטה אחת גדולה. אם משמעת קואליציונית בנויה אך ורק על ביזנס ולכל הצבעה יש מחיר, אך טבעי שהוא ששר האוצר הופך להיות ראש הממשלה בפועל. ומתוקף המעמד הזה הוא כבר רשאי לעשות ככל העולה על רוחו.
לקחי העבר וההווה
ההשפעה של כל זה זולגת גם לאופוזיציה, גם שם מתחילה להסתמן התופעה שהברית האופוזיציונית כבר לא כל כך חשובה וכבר לא כל כך מחייבת. אחרי הפשרה בחוק ממדים ללימודים שהושגה למרות הביקורת של חלק נרחב מחברי האופוזיציה, הגיעה לשולחן הכנסת ביום רביעי הצעת חוק של ח"כ גילה גמליאל, להרחבת המיסוי על שקיות ניילון חד פעמיות בחנויות.
מדובר בשלוש הצעות חוק זהות שהוצמדו זו לזו, שניים מהן של הקואליציה ואחת של גמליאל מהאופוזיציה. בשל כך הודיעו בליכוד על חופש הצבעה מתוך רצון שלא לתמוך באופן מובהק בחוק קואליציוני אבל גם לא להפיל בכח חוק אופוזיציוני.
הראשונים שנפגעו ומיהרו לדפוק על השולחן היו המפלגות החרדיות, שם התקשו להאמין למראה עיניהם כיצד בליכוד מוכנים לתמוך בחוק שכל מהותו היא פגיעה בשכבות חלשות והטלת עוד מיסוי דרקוני שייפגע משמעותית גם בצרכנים החרדים. ח"כ הרב גפני העביר ללשכת נתניהו מסר מאוד ברור לפיו מהלך כזה משמעותו התרת כל הגבולות, מה שיאפשר גם ליהדות התורה להעלות חוקים ודרישות החשובות לה מבלי להתחשב באינטרסים של הליכוד.
נתניהו ניסה לצאת מהמלכוד והוא נצפה כשהוא נוזף קשות בגילה גמליאל ודורש ממנה להוריד את החוק מסדר היום, כשלטענתו היא מסכנת לו את שלמות האופוזיציה. אך גמליאל סירבה בתוקף ובליכוד נאלצו להתקפל ולהודיע שיצביעו כולם נגד החוק למרות המבוכה.
בפועל, רוב חברי הליכוד נעדרו מהמליאה, חלקם התקזזו וחלקם לא, גמליאל עצמה יצאה גם היא ולא הצביעה על החוק של עצמה. החוק עבר בקריאה טרומית ובאופוזיציה עדיין מנסים להבין להיכן נעלמה המשמעת ולהיכן נעלמה אחוות הלוחמים שאפיינה את תחילת הקדנציה, אם אפילו גמליאל עצמה לא סופרת את ראש מפלגתה, מנהיג המחנה הלאומי ובעקשנותה גוררת את המצב הזה.
המסר העקיף שהתברר מההתרחשות הזאת, הוא כפי שכבר נכתב מעל במה צנועה זו עוד בתקופת הממשלה הקודמת. פוליטיקה היא ברית אינטרסים הנכונה לשעתה וברגע שמשהו משתנה, גם בריתות ארוכות טווח קורסות ברגע. נתניהו כבר הוכיח שכשזה היה נכון לו הוא הקים ממשלה עם לפיד ובנט, ואין שום מניעה שתרחיש דומה יחזור על עצמו בהמשך אם הקונסטלציה הפוליטית תסתדר בהתאם.
אם על גחמה זמנית של חוק שולי יחסית, הליכוד הפקירה אולי אפילו מבלי משים את השותפות הנאמנות ביותר, והיה צורך להפעיל איומים ולחץ כדי לסכל זאת, נקל לחשוב מה יקרה ברגע שתעלה לסדר היום הצעה משמעותית יותר שתחזיר את הליכוד לשלטון אבל באופן שלא ממש יסתדר עם האינטרס החרדי.
מימינם מיכאל
ותיקי קהילת ירוחם ובני העיירה הדרומית, זוכרים היטב את משפחת ביטון, את אליהו ז"ל שהיה איש של בית כנסת ואת רעייתו מסעודה ע"ה, הם היו מהדמויות הנכחדות של עולי מרוקו בעלי האמונה ויראת השמים, עם התמימות הטהורה והפשוטה שאפיינה את הדור הקודם וכבר אינה קיימת עוד היום.
רוב ילדי העולים דאז נסחפו באווירה הישראלית ובחינוך הכללי אבל לכולם נשארה גירסא דינקותא של יראת השמים והמסורת אותה הכירו ואת זה אי אפשר לעקור מהם. כך גם הנער מיכאל ביטון, בנם של אליהו ומסעודה, שהפך ברבות הימים לראש מועצת ירוחם. הוא הצליח לעשות אז את הבלתי ייאמן ולחלץ את עיירת הפיתוח מהזנחה רבת שנים, להצעיד אותה קדימה ולשפר מעט את התדמית הנחשלת שדבקה ביישוב, עם תקציבי ענק, יוזמות לבניה והגירה חיובית של אוכלוסיה צעירה.
לח"כ מיכאל ביטון מגיעה כיום הרבה יותר מאשר סתם מילה טובה, על המהלך בו נקט השבוע כשהחליט גם הוא לעמוד מול הקואליציה בה הוא חבר ולהציב על השולחן את דרישותיו למען השכבות החלשות. ביטון בשבתו כיו"ר ועדת הכלכלה דורש כבר זמן רב לבצע שינויים ברפורמה המתוכננת בחקלאות האמורה לפגוע בחקלאים רבים ובעיקר ברפורמה שמבקשת שרת התחבורה לבצע בתחבורה הציבורית, רפורמה שנבנתה כמעט במדויק לכיוון של פגיעה בפריפריה, בשכבות חלשות ובציבור החרדי, הצרכנים המרכזיים של התחבורה הציבורית בישראל.
עד כה נענות דרישותיו בהתעלמות מוחלטת מצידה של מיכאלי. השבוע הוא החליט לעלות שלב והודיע כי לא יצביע עם הקואליציה למעט הצבעות אי אמון כדי לא להפיל את הממשלה, וזאת עד שייענו דרישותיו. גם הוא מצהיר שהוא לא מתכוון לבטל את הרפורמה אבל הוא מבקש לפחות להגיע למשא ומתן בסופו יבוטלו אי אלו סעיפים הפוגעים בשכבות החלשות ובפריפריה.
חברי הכנסת החרדים שיבחו את ביטון והודיעו שיעמדו לצידו, בהיותו הח"כ הראשון מהקואליציה שיצא חוצץ נגד הפגיעות ההזויות בחלשים. במערכת הפוליטית כבר צצו תאוריות לפיהן הוא מתואם עם ראש מפלגתו בני גנץ והצעד הוא חלק ממהלך רחב יותר של גנץ לפרוש מהקואליציה, אולם לפי שעה נראה שמדובר בספינים.
אבל גם אם לא, גם אם יש מהלך פוליטי מאחורי הדברים, עדיין אי אפשר לקחת ממיכאל ביטון את מה ששייך לו. בלי שום קשר לאינטרס קואליציוני כזה או אחר, עדיין משובב נפש לראות חבר קואליציה, איש פריפריה בנשמתו שהגירסא דינקותא שלו קודמת לכל מהלך פוליטי אחר.
נותר רק לקוות שהאיום הקואליציוני יעשה את שלו ואם זה אכן יקרה וחלק מסעיפי הרפורמה הפוגענית יבוטלו, יירשם הקרדיט על שמו של ח"כ אחד שהחינוך היהודי השורשי שספג בביתו בנעוריו כיוון אותו ברבות הימים למקום הנכון, לצד הנכון של ההיסטוריה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
כמו שהחינוך הסובייטי של איווט הורס את המדינה מבפנים זה לעומת זה.