דווקא תומכי הימין מחזיקים את הממשלה בחיים / יוסף טיקוצ'ינסקי

אחרי שנה שלמה מוזרה, בה כיהנה ממשלה מוזרה, הגיעה הממשלה לפרשת דרכים מוזרה שכמותה לא זכורה בהיסטוריה הקצרה של בית הנבחרים הישראלי. מן מצב ביניים של ממשלה קיימת אבל אינה באמת קיימת, מצד שני אינה נופלת ומצד שלישי לא יודעת בעצמה להחליט איך להמשיך מכאן.

למען האמת, ניר אורבך הוא לא הסיפור כאן. העיסוק המופרז באיש האנונימי והאנמי הזה לא מספר את סיפורה האמיתי של הממשלה המוזרה הזאת, אורבך נקלע לסיטואציה בדיוק כמו שלפני שנה היה זה עמיחי שיקלי שמדינה שלמה חיכתה למצוא פיו. המציאות המוזרה הזאת שמדינה שלמה תלויה בהחלטתו של ח"כ טרי כזה או אחר שאיש לא שמע את שמו קודם לכן, מלמדת כי לא הם הבעיה אלא המערכת שמאפשרת לדבר כזה לקרות.

גם בנט עצמו הגיע לראשות הממשלה רק בגלל שהוא נקלע לסיטואציה וידע לנצל אותה. מכאן בעצם מתחילה הבעיה ומכאן הגענו למצב בו אנו תלויים גם בחסדיו של ח"כ זוטר שלא יודע לקבל החלטות וגורם לכל המערכת להסתובב סביב לבטיו המיוסרים.

הנקודה הפחות אופטימית בכל הסיפור הזה היא שזה לא הולך להשתנות בקרוב, בכל אופן לא באופק הנראה לעין, משום שהבעיה עמוקה הרבה יותר מאשר בנט אחד כזה או אחר או מאפיזודה חולפת של אורבך, שיקלי או איזו זועבי. כבר כמה שנים שהפוליטיקה כולה סובבת סביב ציר אחד אובססיבי למדי שמוציא אותה מכל פרופורציה ומרחיק אותה מכל היגיון אנושי בסחרור שאין ממנו מוצא.

השמאל יעקוף מימין

ברמה הפרקטית, הממשלה ממתינה כעת להתפתחויות. בנט ולפיד מרוצים מצד אחד מחוסר ההחלטיות של אורבך משום שזה מעניק להם אורך נשימה ומרווח זמן, ככל שהזמן יימרח יש סיכוי שמשהו יסתדר והכנסת תוכל לפחות לסיים את כנס הקיץ, לצאת לפגרה בה יש פחות לחץ, אין הצבעות במליאה שיסכנו את שלומה של הממשלה ואז כבר אפשר יהיה לנסות ולחשב מסלול מחדש.

מאידך, דווקא מריחת הזמן הזאת יכולה להזיק לממשלה. ככל שאורבך משמיע קולות של פרישה אבל עדיין לא קם והולך בפועל, הוא ממשיך בעצם לכרסם תחת יסודות הממשלה ולערער עוד ועוד את שלוות הנפש שלה, שזו בעצם המטרה המרכזית של הליכוד. בליכוד עושים כל מאמץ כדי שכל חברי הקואליציה ירגישו לא בטוחים בעצמם ולא בטוחים על מקומם מה שיגרום לבסוף לקריסה הסופית.

הלוחמה הפסיכולוגית של הליכוד מוכיחה את עצמה כיעילה מאוד כשמדובר בלהרוס ולפרק את הממשלה הנוכחית. היא תהיה פחות אפקטיבית כשצריך יהיה לבנות למעשה ממשלה אחרת, אבל בינתיים המטרה היא לפרק ובינתיים זה עובד, מי שעושה את עיקר העבודה השחורה הוא כמובן אורבך, כל יום שהאיש הזה בכותרות ולא מקבל החלטה, הוא יום של ברכה לליכוד.

כך הגיעה הממשלה לפרשת הדרכים הנוכחית בה אין לה שום יכולת לנוע קדימה בחקיקה או בכל פעילות קואליציונית אחרת, אבל מצד שני היא לא נופלת ולא רק שאינה נופלת אלא שראשיה מחזיקים חזק חזק בכל הכוח כדי שהמבנה השברירי והסדוק הזה לא יפול. אין להם מה לעשות עם הממשלה הזאת אבל הם קודם כל רוצים שהיא תהיה קיימת, כדי שתהיה קיימת.

ככל הנראה בשבוע הבא תעלה לסדר יומה של המליאה הצעת החוק בקריאה טרומית לפיזור הכנסת. במסדרונות הכנסת היה קשה השבוע למצוא מישהו שחושב שההצעה הזאת לא תעבור. וכשהיא תעבור בקריאה טרומית יתחילו הגלגלים לנוע בקצב מהיר יותר, אולם איש לא יודע לאן.

האצבעות שיורמו בעד ההצעה יהיו כמובן של כל חברי האופוזיציה כולל המשותפת, וכן של עידית סילמן, של עמיחי שיקלי ורוב הסיכויים שגם זו של ניר אורבך. במצב כזה יתחילו גם בקואליציה לעשות חושבים ולהסיק מסקנות, וימהרו גם כן להרים אצבע בעד הפיזור ואולי אף להתחיל ללחוץ לזרז את התהליך, במרצ ויש עתיד מסוגלים ליזום בעצמם הליך מהיר לפיזור הכנסת בקריאה שנייה ושלישית כדי למנוע את האלטרנטיבה.

במפלגות השמאל חוששים שאם חוק הפיזור יעבור בקריאה ראשונה, אזי אנשי ימינה ותקוה חדשה עלולים לעשות פרסה ולנסות להקים ממשלת ימין עם נתניהו בלי בחירות, מתוך חשש שאת הכנסת הבאה הם יראו מבחוץ. אחרי אישור הפיזור בקריאה טרומית נוצר חלון זמן קטן יחסית לתרחיש כזה כי אם חוק הפיזור עובר בקריאה שנייה ושלישית, אי אפשר כבר להקים ממשלה אחרת.

אותן מפלגות נמצאות אם כן בדילמה. אם יש להן איך למנוע מראש מהחוק לעבור הם ינסו מן הסתם לעשות כך. אבל אם בגלל אורבך יהיה רוב ברור לאישור החוק הם יעברו להוביל את ההליך בעצמם וינסו מיד להביא אותו לקריאה שנייה ושלישית כדי למנוע מהימין להקים ממשלה, האינטרס של לפיד הוא אף חזק יותר משום שבמקרה כזה הוא זה שייכנס לראשות ממשלת המעבר.

החסם היחיד הוא שוב אורבך עצמו שעדיין מכהן בראשות ועדת הכנסת, הוועדה שאמורה לאשר את החוק אחרי הקריאה הטרומית ולהעלות אותו לקריאה שנייה ושלישית. ואם הוא יחליט לעצור את ההליך ולא להעלות אותו לסדר היום אז ידיהם של שאר השותפים כבולות.

אם לשפוט לפי הספינים הרבים שעדיין מתעופפים בחופשיות במסדרונות הכנסת ובאולפני החדשות, כעת אף תרחיש כבר לא נפסל כולל כזה שנלחש בחשש ובלחש בימים האחרונים, על חיבור אפשרי בין בנט לליכוד, כן ממש כך ולא פחות, להקמת ממשלה בכנסת הנוכחית.

במציאות המטורפת של ימינו כבר אי אפשר לפסול מראש שום תרחיש, כפי שאיש לא חלם לפני חודשיים לאיזה כבוד תזכה סילמן בימין שכל כך אהב לשנוא אותה עד כדי תיעוב, והנה באבחת הצהרה אחת היא הפכה למלכה נערצת, לכן אין שום סיבה שזה לא יכול לקרות גם לבנט שעכשיו זוכה לכינויי נוכל, בוגדן וחלש – אם הוא רק ירים ידיים ויאמר: אני חוזר לימין. אם ההזיה הזאת תתרחש, אפשר להיות בטוחים שהשנה האחרונה תימחק בבת אחת באורח פלא, איש כבר לא ינטור לו טינה ופתאום נראה פעילי ליכוד נלהבים מהללים את שמו וקושרים כתרים לכיפתו המטה לנפול.

מחנה משותף ומכנה משותף

כאמור, הספינים רבים הם והאפשרויות ברובן פתוחות, לקראת שבוע מכריע שבמהלכו מן הסתם תתבהר התמונה, ולמרות הכל הסבירות הגבוהה ביותר היא שישראל אכן תצא לבחירות, זו ההעדפה הראשונה בליכוד מתוקף הסקרים המחמיאים והתקווה הבלתי נלאית של נתניהו שמה שלא עבד ארבע פעמים בוודאי יעבוד בפעם החמישית.

כך שבנקודת הזמן הזאת עדיין מוקדם להשתעשע בתרחישים או להמר על העתיד לקרות, יותר חכם יהיה להמתין לראות מה יחליטו השחקנים שעל המגרש לעשות ולאן הדברים הולכים. אבל לפני שזה קורה יש לחזור שוב לבסיס ולהבין למה בעצם זה קרה ואיך הגענו למצב כזה.

אורבך הוא לא הסיפור, הוא נקלע לסיטואציה. באופן טכני הוא זה שממקד אליו את תשומת הלב בגלל התיקו הפוליטי שגרם לשני הגושים להיות תלויים על בלימה ועל חוט השערה, פעם חוט השערה הזה הוא בנט, פעם זה שיקלי, פעם זו זועבי וכעת זה ניר.

הסיפור האמיתי פה הוא למה בכלל הגיעה המערכת לכזה מצב. והסיפור הזה לא השתנה, הוא עדיין כאן והוא כאן כדי להישאר. ולסיפור הזה קוראים אובססיביות.

וזה הזמן שלנו להודות בטעות: לפני הקמת הממשלה הנוכחית, אחרי ארבע מערכות בחירות, הייתה תזה מאוד ברורה שכולם האמינו בה ולפיה אם ביבי יוצא מבלפור לכמה חודשים ספורים, הוא יהפוך להיות לא רלוונטי, הוא יפרוש מהפוליטיקה וכל העסק ייפתח מחדש. השנאה לנתניהו הייתה כל כך רחבה ונחרצת בקרב אנשי שמאל וימין גם יחד, עד שהוא הפך לנושא המרכזי, מערכות הבחירות נסובו רק סביב נושא אחד: כן ביבי או לא ביבי.

הרדיפה התקשורתית והמשפטית נגדו גרמה דווקא לליכוד השורות סביבו בימין ומאידך לאיחוד שורות בין ניגודים והפכים במחנה השני, שהמכנה המשותף להם הוא רק לא ביבי. כך התחלקה מדינת ישראל לשני מחנות: הביביסטים מול הרל"ביסטים. אין יותר ימין ושמאל, אין יותר אידאולוגיה, אין יותר עיסוק בערכים, הכל זה רק כן ביבי או לא ביבי. המצב החולני הזה הביא אותנו לארבע מערכות בחירות ולהקמת הממשלה המוזרה ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת.

זו הייתה גם התזה שהובילה את בנט, עבאס ולפיד להקים את הממשלה. שלושת האנשים הללו אוהבים זה את זה כמו שדג אוהב את היבשה אבל הם הבינו שכל מה שהם צריכים זה להחזיק את ביבי מחוץ לממשלה רק לזמן קצר, האובססיה הציבורית סביבו תירגע וניתן יהיה לפרק הכל ולהקים ממשלה אחרת רחבה ויציבה.

את התזה הזאת אימצנו כולנו והנה מסתבר שטעינו. כי יום למחרת הקמת הממשלה, ממש פחות מיממה אחרי שבנט התיישב בראש שולחן הממשלה, נתניהו עשה את הבלתי ייאמן, הוא ביצע סיבוב של 180 מעלות, התיישב בכיסא ראש האופוזיציה ואמר לכולם בחיוך: זהו, אני לא הולך לשום מקום.

למחנה הביביסטי היו אלה מים קרים על נפש עייפה. אבל למחנה הרל"ביסטי זה היה אתגר. בנט ולפיד מצאו את עצמם מחזיקים ממשלה קשה במשך זמן ארוך יותר מזה שציפו לו, וזה נעשה קשה מיום ליום.

בסופו של דבר, בפועל, התקווה לגאול את מדינת ישראל ממלחמת ביביסטים ורל"ביסטים לא התגשמה. נתניהו הצליח להעתיק את האובססיה הזאת לתוך הממשלה ולתוך מסדרונות הכנסת, להנציח שוב את התופעה ולהעמיק אותה.

הממשלה הזאת קיימת רק בגלל דבר אחד, כי היא רל"ביסטית. זה הדבק שמאחד אותה וככל שזה נמשך, הם נאחזו יותר חזק. כך שבאופן פרדוקסלי זה הפך לכדור שלג שמגדיל את עצמו: ככל שהביביסטים התאגדו סביב נתניהו, הרל"ביסטים נאחזו חזק יותר בעמדתם. מי שבעצם גרם לממשלה הזאת לקום, להחזיק, להתעצם ולהילחם על קיומה, אלה דווקא הביביסטים, וכן להיפך. אלו שתי קבוצות המחזקות אחת את השנייה בעצם קיומן וכבר אי אפשר כיום להאשים את אף אחד מהצדדים.

לשתי הקבוצות הללו יש מכנה משותף. תומכי נתניהו טוענים ובצדק: אין במערכת מישהו ברמה שלו, אין מנהיג שיכול להתחרות בו, אז גם אם יש עליו ביקורת, אין לנו אלטרנטיבה. מנגד זה בדיוק מה שאומרים בקואליציה: בואו נחזיק חזק אפילו שאנחנו לא יכולים, כי האלטרנטיבה גרועה יותר, אם נלך ביבי יחזור… כך שיש כאן שני מחנות שמחזיקים חזק בקיים העיקר לא להגיע לאפשרות ב'.

נתאר לעצמנו שנתניהו היה משחרר קצת לחץ, מתיישב בנחת בכיסאו ומתחיל להתנהל כמו ראש אופוזיציה רגיל, עם שותפות בוועדות, מלחמה מבפנים ושיתופי פעולה מסוימים כדי להביא הישגים, נתאר לעצמנו שהוא היה משחרר קצת ומסיט מעליו את העיסוק האובססיבי סביבו. במצב כזה קרוב לוודאי שהממשלה הזאת הייתה מפילה את עצמה מהר יותר ממה שאנחנו חושבים. הרי רוב בכל מקרה לא היה לה, הכשלים המשמעותיים שלה היו מפילים אותה כבר מזמן.

נתניהו היה יכול להמשיך ולהטיח ביקורת בממשלה בלשונו המושחזת על גבי דוכן הכנסת, אבל להרפות קצת מהלחץ, לא להדגיש כל הזמן את חוסר הלגיטימיות של הממשלה ולא לגרום למחנה הרל"ביסטי להתבוסס עמוק יותר בבוץ של עצמו. בליכוד אפשר למצוא ח"כים מתונים יותר שניסו להוביל מצב כזה אבל ללא הצלחה, כמו מיקי זוהר, יולי אדלשטיין, ניר ברקת ועוד, שקולם לא נשמע והוא נעלם בהדי צעקות ההידד למנהיג, צעקות שהביאו עד כה לפעולה הפוכה: לחיזוק המחנה הרל"ביסטי.

הממשלה הזאת הייתה יכולה ליפול כבר מזמן בשיטת עשה זאת בעצמך, היא לא הייתה מצליחה להתגבר על הכשלים של עצמה ובוודאי שלא על המחלוקות הפנימיות שלה ואם כך היה קורה, הימין היה מקבל את השלטון בקלות על מגש של כסף, בלי מאמץ. אם הממשלה לא הייתה מקבלת מבחוץ עידוד וחיזוק מהמחנה הביביסטי, היינו כבר מזמן בבחירות שיו מכריעות את הכף סופית.

לקחת נשימה ולשחרר

אבל זה לא קרה ועכשיו כשהממשלה עומדת ליפול בצורה כזאת, אם אכן יהיו בחירות ולא יימצא הסדר מפתיע אחר, אז הייאוש הזה הולך להיות עמוק יותר. אובססיית ביביזם מול רל"ביזם הצליחה להשתלט על חייה של הממשלה והיא עומדת להשתלט גם על מערכת הבחירות הבאה, שום דבר לא עומד להשתנות.

וזה מייאש כי במצב כזה, המחנה הרל"ביסטי ומפלגות השמאל מגיעים לבחירות חזקים, נחושים ונכונים להעצים את המלחמה שלהם עוד יותר. הם חזקים בגלל המחנה הנגדי שהחזיק אותם בחיים והם הולכים להילחם מלחמת עולם, מלחמה קשה ומכוערת כי הם כבר טעמו את טעמו המתוק של השלטון והנה הממתק הזה מורחק מהם, זו מבחינתם מלחמה על החיים והם לא ימהרו להרים ידיים.

הסקרים המחמיאים לימין יכולים להיעלם ולהתנדף במערכת בחירות שעלולה להיות קשה ואכזרית, ובעיקר סובבת שוב סביב אותו ציר מייאש, סביב איש אחד שהצליח לחסל את המושג פוליטיקה ולהפוך את הפוליטיקה למלחמה על איש אחד, בעדו או נגדו.

המצב הזה מייאש כי אף אחד לא מנסה ובוודאי שלא מצליח לקחת את ההגה ולשחרר, כמו מכונית המסתחררת סביב כיכר ולא מצליחה לצאת בשום פנייה, אין מי שייקח את ההגה ויעשה זאת. המלחמה סביב ביבי עטופה כמובן בסופרלטיבים נכונים כמו ממשלת ימין, יוקר מחיה, קורונה ועוד, אבל זו עטיפה בלבד.

זו עטיפה כי הרי אף אחד לא חושב שאם נתניהו יחזור עכשיו לשלטון, פתאום כבמטה קסם הכל יהפוך להיות אוטופי ומושלם. מחירי הדלק והמזון לא ירדו משמעותית כי הם מושפעים מהמצב הגיאו-פוליטי העולמי, מחירי הדירות לא ירדו כי דווקא בשנותיו של נתניהו קפצו המחירים פי ארבעה וחמישה, הקורונה לא תיעלם כי הגלים מכים שוב ושוב בכל העולם ודווקא אם נתניהו היה עכשיו בשלטון, במצב הנוכחי כבר היה סגר עם כל המשמעויות והטראומה שהוא מביא אתו, אלפי מאומתים ביום לא היו עוברים אצלו כך בשקט.

המצב הזה מייאש כי אחרי שנה של ממשלה מוזרה ובלתי אפשרית, ממשלה רעה לכל הדעות, אם ישראל תצא לבחירות אזי שום דבר לא עומד להשתנות. שוב אנו עלולים להגיע לתיקו פוליטי שיגרור שוב פתרונות מוזרים עוד יותר של רוטציות וממשלות בלתי אפשריות.

אין שום סיבה לחשוש שביבי הוא האסון למדינה, הוא לא. הוא יכול להיות מנהיג טוב ויעיל אם רק ניקח נשימה עמוקה ונשחרר. באותה מידה הוא לא הקוסם שיושיע אותנו מכל הצרות, לא יקרה שום דבר אם מישהו אחר יעיל וטוב יעמוד בראשות הממשלה, חייבים לקחת נשימה עמוקה ולשחרר. העיקר לשחרר, להפסיק את האובססיה. עד שזה לא יקרה, לא נצא מהסחרור הבלתי אפשרי הזה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן