ר' יהודה הוא אברך משי שחשקה נפשו בתורה פשוטו כמשמעו. הוא מסוגל לשקוע בסוגיה סבוכה ולהגות בה בעיון בלי לשים לב לסיבוב מחוגי השעון. אין לו בעולמו אלא ד' אמות של התמדת התורה בעמקות נפלאה, אשריו ואשרי חלקו.
לכאורה מדובר ב"תכשיט של הכולל", פנינה מבהיקה בכתרה של תורה. בפועל, לעיתים קרובות ר' יהודה מוצא את עצמו מסביר לראש הכולל למה הוא שוב איחר להגיע לסדר, שלא לדבר על תוספת 'שמירת הזמנים' שמעולם לא זכה לקבל, תזכורת כואבת לאיחוריו התכופים.
כבעלי הפרעת קשב אנו סובלים רבות מהקושי לנהל את הזמן שלנו. אין לנו יחסים טובים עם השעון, המתריס לעברנו ומתקדם ללא הרף, בלי להתחשב בנסיבות הזמן וטרדותיו.
מדי פעם נציץ לעברו בחרדה גלויה ונדע שהוא שוב עומד לנצח אותנו במרדף אחר השעה האבודה.
המצב הזה תוקע אותנו לא מעט ופוגע בנו במעגלים נרחבים. אם זה ביחסים משפחתיים וחבריים, במקום העבודה, במוסדות הלימוד, בהתקדמות הרוחנית שלנו, אפילו בהסתכלות שלנו כלפי עצמנו, ביחס למילה שלנו, להתחייבות שנתנו לעמוד בזמנים.
אז למה זה קורה לנו? ואיך הדרך להתמודד איתה?
'זמן' הוא הפריט הנספר ביותר בחייו של אדם. בשפת השעות אנו משתמשים בטווחים של שעה, חצי שעה, רבע שעה, 10 דקות, 20 שניות וכו'. גם בעולם המעשה יום עבודה נמשך 9 שעות, שבוע עבודה מונה 42 שעות, שעות נוספות מצדיקות תגמול נוסף, שעה אקדמית קצרה יותר וכך הלאה.
שימו לב שיש עיסוק נרחב ומתמשך בספירת שעות, דקות, שניות. "עוד 5 דקות אני חוזר אליך".
העיסוק התכוף בזמנים מחייב אותנו להיכנס לפרטים קטנים, לחשב חלקיקי זמנים המחולקים לפלחים שונים. וזה גדול עלינו.
הדופמין כבר אזל לנו והמוח עדיין נאלץ לזכור את השעה שלוש, שזהה לחלוטין לשלוש של אתמול ושל מחר. זה מתיש אותנו מנטלית ומרחיק אותנו נפשית ותודעתית מהשעון.
בנוסף, הרגש המפותח שלנו לא ממש מסתדר עם גבולות והגבלות. הוא זקוק למרחב תמרון, לזרימה ולגמישות פנימית.
אלו דברים שסותרים את משטר הזמן, שהוא קשיח ואחיד וחוזר על עצמו ואין שום דרך להזיזו אפילו במילימטר ממסלולו הקבוע, המונוטוני, הניצחי.
לצורך הדוגמא, נכנסנו לאירוע מרגש ומסעיר עבורנו, פגשנו חבר טוב שסוחף אותנו לשיחת רעים מאלפת ומרתקת. אנחנו שקועים לחלוטין בתוכן הדברים, בסיפורים ובחוויות המחליפות ידיים. ברגעים כאלו המוח נועל את מונה השעות, ואנחנו למעלה מן הזמן ומן המקום.
גם ברמת תיכנון וניהול לוחות זמנים יש לנו אתגר משמעותי. כשאנחנו משתמשים בכישורי התיכנון שלנו נכנס גם הדמיון הפורה שלנו כשותף פעיל למשימה. זה כשלעצמו מעולה ומסייע להפרות ולפתח כל רעיון ומהלך הנרקם במוחנו.
אולם, כוח הדמיון הוא אנטי תזה לדיוק ועמידה בלוחות זמנים.
בשביל להגיע מירושלים לבני ברק בדמיון מספיקה שנייה אחת בלבד, אבל בעולם המעשה נזדקק לשעה של נסיעה באוטובוס או ברכב כדי לעשות את המעבר בין הערים.
בנוסף, כשאנו מתחייבים להגיע לפגישה בשעה מסוימת נכוון את שעת היציאה כך שנגיע 'בול בזמן', כי אחרת נקדים ונשתעמם חלילה, ואנחנו שונאים להשתעמם. לכן מערך התכנון הפנימי ידאג שלא נגיע לסיטואציות כזאת, ויכוון את ההגעה בדיוק לשעת התחלת הפגישה.
בפועל התכנון מעורבב עם הרבה דמיון, רגש ואילוצים, והתוצאה? איחורים חוזרים ונישנים ומאבק תמידי בשעון המהתל בנו שוב ושוב.
אז איך אפשר להתגבר על המצב הזה?
הבשורה המעודדת היא שלמרות שעולם ניהול הזמן הוא רחב ומשמעותי, בתרגול נכון אפשר להצליח לנהל אותו בצורה טובה ויעילה. אבל עוד לפני כן יש תועלת בהבנה ובהכרה שאנו ניצבים מול אתגר בעל חשיבות, כדי שנדע לקחת אחריות ולפתח מיומנות ניהול זמן לטובתנו ולהצלחתנו.
לגבי ההתמודדות עצמה, ברמה הפרקטית נצטרך להשתמש ב'עזרי זמן' אפקטיביים כמו – טיימר משימות, יומן אישי, תזכורות בזמנים קבועים, פתקים מול העיניים וכדומה. זאת בכדי לצמצם את המרחק התודעתי שפיחתנו כלפי השעון, ולשמור על קשר עין עם זמנים ושעות שהתחייבנו עליהם.
חשוב לציין כי הדרך והאמצעים בהם נבחר לסייע לעצמנו לעמוד בזמנים צריכים להתאים לאופי שלנו ולהשאיר אותנו בתחושה טובה ונעימה. אם נבחר באמצעים דרקוניים זה יחזיק מעמד לזמן קצר ובהמשך נדחה אותו ולא נשתף עימו פעולה. רק אמצעים ידידותיים יהפכו להרגל קבוע ויחזירו את השעון למקומו הראוי, כחלק אינטגרלי מחיינו ומסדר היום שלנו.
למי שיש בעיית קשב וריכוז לא יכול לקרוא כל כך הרבה מלל………
הגזמת……
מאוד יפה! סוףסוף מישהו פותח את הנושא, וכבר לא משייכים את הקש"ר, רק "לילדים מתמודדים"- היפר אקטיביים…