1. היסטוריה בת 18 חודשים: האווירה החגיגית במליאה עשתה סדר ואף מעט צדק לחברי הימין
המעמד היה מוכר, תחושת דז'ה-וו חלפה בכל מי שנכח באולם המליאה וביציעים ביום חמישי בצהריים, כשנתניהו עלה לדוכן והציג את ממשלתו החדשה.
שמונה עשר חודשים בלבד חלפו מאז שנתניהו עמד כאן על אותו דוכן ואמר: אל תלכו לשום מקום, אנחנו נחזור בקרוב. מאז הוא באמת לא הלך לשום מקום ואת ההבטחה הזאת הוא לפחות קיים. הוא חזר, ובקרוב.
שמונה עשר חודשים חלפו מאז שהמליאה ראתה טקס זהה בדיוק, בעצם כמעט בדיוק. האווירה אז היתה של רגע היסטורי בו הממשלה מתחלפת ויוצאת מידיו של נתניהו לראשונה אחרי כל כך הרבה שנים. כמה מהיועצים והיועצות הפרלמנטריים של מפלגות השלטון דאז, שנכחו בזמן המעמד לצד העיתונאים ביציע הכתבים, התקשו לשלוט בהתרגשותם ואף מחו דמעה.
בנט עלה אז לדוכן והציג את ממשלתו החדשה, המתח הסמיך ששרר במליאה כמעט חורר חור בתקרה. נתניהו ישב באולם וכולם היו בטוחים עדיין שאלה רגעיו האחרונים בפוליטיקה, שאחרי המעמד הזה הוא קם והולך לעשות לביתו. הרגעים באמת נראו כמשק כנפי ההיסטוריה.
אבל ההיסטוריה מעולם לא היתה קצרה כל כך. כי במעמד החגיגי שהתקיים ביום חמישי הזה במליאה, נתניהו שוב הציג ממשלה, לפיד עלה להשיב לו במעמדו כראש ממשלה יוצא וכיו"ר הסיעה הגדולה באופוזיציה, סביב השולחן ישבו גנץ, סער, מיכאלי, ליברמן ושאר החברים חפויי הראש, וכולם דיברו על הממשלה הנכנסת והממשלה היוצאת.
גם הפעם היו צעקות ביניים מהצד המפסיד, גם הפעם הוצאו ח"כים מהמליאה, גם הפעם כולם הטיחו צעקות בכולם כמו בכל השבעת ממשלה, ורק על דבר אחד לא דיברו, רק דבר אחד נשכח מלב ואיש לא זכר אותו כאילו לא היה מעולם: נפתלי בנט.
אף אחד לא זכר השבוע שרק לפני שמונה עשר חודשים, היה זה בנט שהרכיב ממשלה, עשה היסטוריה וגרם לאנשיו לדמוע בהתרגשות. רק לפני שמונה עשר חודשים הוא היה בגג העולם, בפסגת הקריירה הפוליטית שלו ואולי בפסגת חייו בכלל, רק לפני שמונה עשר חודשים הוא קיבל ממש כאן מחיאות כפיים וקריאות עידוד מאותם אנשים בדיוק, שישבו גם השבוע במליאה וצווחו במלוא גרון על נתניהו ועל חברי הימין. משום מה, הפעם אף אחד לא זכר אותו ולא הזכיר אותו. את הטקס הוא ראה מהספה בסלון ביתו ברעננה כשהוא מצפה אולי לשמוע את שמו מוזכר ולו פעם אחת, אבל זה לא קרה, פשוט לא קרה. לפיד היה זה שהציג את הישגי הממשלה ונפנף בכברת הדרך שעשה מבלי לפרט מי בדיוק היה ראש ממשלה לפניו ומי בדיוק פינה לו את המקום בשעה שהגיש את טופס ההתפטרות.
מבחינת נתניהו והימין, זה הניצחון האמיתי. יותר מזה לא צריך הרבה, הם צריכים רק שעכשיו כולם ישימו לב שזה מה שקרה. זה הכל וזה הרבה מאוד. זהו ניצחון סמלי ומתוק שהיה שווה הכל. מבחינת נתניהו נעשה כאן סדר ונעשה צדק, כשראש ממשלה עם סיעה של שישה מנדטים נפל מכסאו באותה מהירות בה המריא לתפקידו.
וזה לא שלא היו חריקות בדרך לניצחון הזה. היו גם היו, כמו שרק בליכוד יודעים לייצר. כל חברי הימין הגיעו להקמת הממשלה מותשים ואף כעוסים, אחרי הסחבת והברדק בחלוקת התפקידים. המליאה החגיגית נפתחה באיחור לא אופייני, כי נתניהו היה עסוק עדיין בסגירת התפקידים במפלגה ובכעסו של ישראל כ"ץ המאוכזב. נשיא המדינה, שהתקבל בטקס רשמי, ישב על מקומו והמתין לראש הממשלה המיועד שיואיל להיכנס ולפתוח את הטקס, כמה מהח"כים המאוכזבים בליכוד אפילו לא טרחו להתייצב בפתיחת המליאה ומקומותיהם הריקים בלטו לצד חבריהם החוגגים. אבל למרות הכל ואחרי הכל, אי אפשר להמעיט בערך האירוע.
למשך שעות אחדות שוב חזרה האופוריה, חדוות הניצחון הצליחה קצת לחזור לשורות הימין אחרי החודשיים המתישים שחלפו מאז שנסגרו הקלפיות. וגם זה סוג של צדק שנעשה כאן.
2. אמסלם כמשל: הסיפור המדאיג הוא לא התפקיד שקיבל אמסלם, אלא התגובות שהגיעו בעקבות כך
במפלגה של שלושים ושניים מנדטים שמרכיבה את הממשלה, אי אפשר להגיע לקואליציה מושלמת ושכולם יהיו מרוצים. טכנית זה לא אפשרי, בפרט במפלגה שרוב החברים בה הם הרבה יותר מסתם מועמדים ברשימה, רובם ככולם נאמנים לדרך שהשקיעו ונתנו מעצמם, מתוך אידיאל ונאמנות לנתניהו.
בעבר, תקף לפיד את נתניהו על הממשלות הרחבות שהקים והתפקידים הרבים שחילק, ואמר כי מדובר בבזבוז כספי ציבור. לאחר מכן לפיד עצמו נהג בדיוק כך כשהגיע בעצמו לעמדת הרכבת ממשלה והבין את מה שנתניהו הבין מזמן, שממשלה חייבת להיות רחבה ולא רק כדי להשביע את רצון כולם אלא כי זה יותר בריא לממשלה לפעול בצורה כזאת. ממשלות רזות וצרות נפלו בעבר די מהר, לממשלה רחבה יש יתרון שבעלי התפקידים הרבים שיושבים מרוצים על מקומם, תורמים לאריכות ימיה. לכן כשנתניהו מרכיב עכשיו שוב ממשלה רחבה, לפיד לפחות זוכר לשתוק.
גם אחרי שמוקמת ממשלה רחבה, תמיד יהיו עדיין כאלה שיישארו לא מרוצים. אי אפשר להשביע את רצון כולם, וחייבת להיות איזושהי חלוקה בין מקבלי תפקידים לכאלה שיצטרכו לוותר ולהסתפק בפחות. ועדיין, כשמבצעים את החלוקה המתחייבת מכורח המציאות, יש קריטריונים הגיוניים את מי להעדיף, מי יקבל קודם ומי אחר כך. יש היגיון לתת תפקיד בכיר למי שהגיע גבוה יותר בפריימריז, למי שנחשב וותיק יותר במפלגה, למי שהשקיע יותר, ורק אחר כך לחדשים, לצעירים ולמעגל הרחב.
בחלוקת התפקידים הפעם בליכוד, שום דבר מזה לא קרה. אין שום פרמטר להעריך על פיו כיצד בחר נתניהו לחלק את התפקידים ומה גרם לו ליצור במו ידיו קבוצה חדשה של ממורמרים, בראשם דודי אמסלם.
במשך שנה וחצי, כשהליכוד היתה באופוזיציה, אמסלם היה הח"כ הכמעט יחיד שישב במליאה לאורך כל הדיונים, ימים ארוכים ולילות מתישים, ולחם את מלחמתו של נתניהו. נאמן ממנו לא היה. והוא גם לא ממש טרי בליכוד. אין שום סיבה בעולם שזה היחס שהוא יקבל. אז נניח שלהרגלי הבגידה של נתניהו כבר התרגלנו, ופחות הופתענו. אך היה מפתיע לראות פתאום את תומכי נתניהו הנלהבים מגיבים ברשתות החברתיות לאירוע הלא ברור הזה. כמה מהם כתבו כי ההתנהגות של אמסלם כעת מוכיחה שהוא באמת לא היה ראוי לתפקיד. למה? כי עובדה שהוא תוקף עכשיו את נתניהו ומעקם את האף, ואיך אפשר לסמוך על אדם כזה שברגע שהוא לא מרוצה הוא מתהפך כלפי הבוס.
וזה כבר שיא חדש של שפלות, יותר מעצם הבגידה עצמה באמסלם. לקחת אדם שהיה נאמן, לבגוד בו ולגרום לו להיות מתוסכל, ואחר כך להשתמש בעצם התסכול שלו כהוכחה כאילו זה מה שמלמד שהוא לא היה ראוי לתפקיד מלכתחילה, זה בדיוק כמו אותו אדם שהטיח בוץ על חולצתו הלבנה של חברו ואז לעג לו: תראה כמה מלוכלך אתה…
במצב כזה, קשה שלא להביט לאחור ולראות את השובל הארוך של מאוכזבי נתניהו, אותם הוא השאיר על אם הדרך לאורך השנים, מיעלון ועד אמסלם, דרך ליברמן, בנט וסער, והרשימה עוד ארוכה. בסערות הפוליטיות האחרונות האשימו במחנה הימין את ליברמן, את בנט ואת סער בכך שהם ערקו לגוש השמאל, ולכן נתניהו צדק כשזיהה זאת ראשון ואמר עליהם שהם חלק מגוש השמאל. אבל עכשיו מגיע הסיפור של אמסלם ומלמד משהו על הכלל.
אנשים כמו בנט, שקד, סער וליברמן ראויים לכל כעס וביקורת שיש לציבור עליהם. הם קנו זאת בדין וביושר, ולא חסרות סיבות מצודקות לכעוס עליהם ולבקר אותם. אבל הסיפור הזה מוכיח שוב, שקצת קשה לבוא בטענות לאלה שזכו לכינוי שמאל חלש מפיו של נתניהו. עכשיו יותר קל להבין לפחות מה עבר עליהם ומה גרם להם לעבור צד. אי אפשר לשפוט אדם על החלטה שקיבל אחרי שבגדו בו וגרמו לו להישאר מתוסכל. ליברמן, בנט וסער בחרו לחצות בגלל זה את הקווים, אמסלם כנראה לא יעשה כך, לפחות לא בשלב הזה, וכמוהו גם ביטן וכ"ץ. אבל זה כבר הבדל טכני לאן כל אחד בוחר לתעל את התסכול. בסופו של דבר התסכול הוא אותו תסכול.
דודי אמסלם הוא הנבגד התורן, והוא אחד מתוך שורה ארוכה של מתוסכלים שהצטברו לאורך השנים. אי אפשר לפרשן את הסיפור שלו בפני עצמו מבלי לשייך אותו למסגרת הרחבה של שאר אחיו לגורל. הסיפור שלו הוא נקודת מבט טובה, לבחון לרגע מחדש את המבט הכללי על כמה אנשים שהיו ונשארו אנשי ימין, אבל נבעטו לצד השני בחסות אותו דפוס התנהלות.
כשמדברים עכשיו על אמסלם, כדאי לדבר מחדש על בנט, שקד וסער. הם ראויים לכל גינוי בלי קשר, בזכות עצמם ומעשיהם, אבל בנקודה הזאת של שיוך פוליטי וחציית קווים, אולי זה הזמן להביט עליהם קצת אחרת. עדיין לכעוס עליהם, אבל אולי טיפ טיפה פחות.
3. שלטון מול שליטה: העליהום התקשורתי נגד החרדים ונגד הציונות הדתית חרג מפרופורציה, ולא בטוח שאפשר לעצור אותו
זה התחיל כרעשי רקע שגרתיים ולא מדאיגים, והפך מהר מאוד לסחף של ממש. הסעיפים שפורסמו מתוך ההסכמים הקואליציוניים שהתגבשו בין הליכוד ליהדות התורה ולציונות הדתית, שימשו טרף קל בידי כלי תקשורת וח"כים מהשמאל כדי לפתוח במסע הסתה חסר פרופורציות.
סדרה של כותרות ארסיות התפרסמה בעיתונים הכלכליים, שדיווחו בפירוט רב כמה עולה כל אזרח חרדי, כביכול, למשלם המיסים הישראלי. המסר חלחל לשיח הציבורי כולו והגיע עד לתכניות הבידור והסאטירה, שהציגו את החרדים באופן שלא היה מבייש עיתונים שהתפרסמו בתקופות עבר בשפה הגרמנית. דווקא מסרים בידוריים כאלה חודרים עמוק יותר מדיווחי חדשות סטנדרטיים, והם מחלחלים ומהנדסים תודעה באופן אפקטיבי ומסוכן בהרבה.
אירוע שחרג עוד יותר מכל פרופורציה, היה העיסוק התקשורתי בדברים שהשמיעו הח"כים שמחה רוטמן ואורית סטרוק מהציונות הדתית, כשהגנו על סעיף בהסכם הקואליציוני הדורש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים שלא להעניק שירות הנוגד את אמונתם היהודית. מדובר בסעיף שיכול להיות נפיץ אבל בפועל לא ברור האם ייושם וכיצד, כך שהבעייתיות בו מוגבלת יחסית. שני הח"כים התבטאו בצורה אולי קצת מוגזמת, כשאמרו שזכותו של רופא לא להעניק טיפול הנוגד את אמונתו, וזה היה מספיק כדי להצית את הגפרור.
מה שקרה אחר כך כבר היה באמת מוגזם. התקשורת כתשה את השניים הללו היטב הדק, ארגוני רופאים ובתי חולים מיהרו לפרסם מאמרים נגד האמירות הללו, לארגן כנסים ולשלוח מכתבים ארוכים ומנומקים לכל עבר, כשהתקשורת מנצחת על המקהלה הצורמת הזו במקל חובלים.
מסע ההסתה הזה הזכיר לכולנו משהו מאוד חשוב, שכדאי לזכור דווקא בימים שמחים ורגועים כאלה של הקמת ממשלה ברוח אמונית. אל מול המסורת היהודית והצביון היהודי של מדינת ישראל, פועלים כוחות חזקים מאוד שמתחילים כבר להזיק בפועל, והם לא סתם מאיימים על הזהות היהודית ושמירת המצוות. ישראל מושפעת מהעולם המערבי, שבתורו מושפע כולו מתרבות הפוליטקלי קורקט, תקינות תקשורתית ותרבות שיח שמיישרות קו עם כל רעיון פרוגרסיבי ומהפכני שנועד לשנות סדרי עולם.
השיח הציבורי לא מושפע כלל מתהפוכות פוליטיות ומחילופי שלטון. הוא נשלט על ידי האופנה והמוסכמות המתחדשות כל העת, מקבל גיבוי מחברות הענק המסחריות, שמקדמות אותו לכיוון צו האופנה, כשלפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות יש מעט מאוד שליטה על כך במקרה הטוב, ואפס רצון ללכת נגד הזרם במקרה הפחות טוב.
כשרוטמן וסטרוק אמרו את מה שאמרו, הם נגעו בדיוק במתג שמצית את האש הפורצת מההתנגשות בין שני הגורמים הללו: התרבות השולטת מול השלטון הנבחר. למרבה הדאגה, נראה שהמערכה בפועל כבר הוכרעה. לא נראה שיש כבר משהו שיכול לעצור את סחף השיח הציבורי. דיבורים כאלה כבר לא מקובלים בחברה, לא מקובלים בתקשורת ואין מי שיכול כבר לעצור את זה, כי זה לא קורה רק בישראל, זה מושפע מהמערב כולו.
ארבעים וחמש שנים ברציפות יושב הימין במוסדות השלטון למעט הפסקות קצרות פה ושם, ומעולם לא נעשתה עבודה אמיתית כדי להחזיר את התקינות הפוליטית והחברתית למקום שהיא צריכה להיות בו. הימין מעולם לא נגע לרעה במערכת המשפט וברשתות התקשורת, למרות שיכול היה לעשות זאת בקלות רבה. אולי אף אחד מעולם פשוט לא רצה.
נתניהו היה זה שמיהר השבוע לגנות את דבריהם של רוטמן וסטרוק, אבל מול ההסתה נגד החרדים לא שמענו ממנו מילה עדיין. נתניהו אוהב לתת לשותפיו להתלהם ולדבר עצמם לדעת, ואז הוא מופיע נגדם כגורם המתון והמרגיע וכמי שעושה סדר בקרב אנשי מחנהו הסוררים. זה בדיוק מה שהוא עשה השבוע וזה מה שהוא רגיל לעשות.
נתניהו הוא מגדולי שומרי הסף של מערכת המשפט ומגדולי החוששים ממה שיכתבו עליו ויאמרו עליו בתקשורת. הפרשן יעקב ברדוגו, הנחשב למקורבו ואיש סודו של נתניהו, אמר השבוע בשידור חי כי כל ההסכמים שנחתמו עם המפלגות הסקטוריאליות הם מילים על הקרח כלשונו. כלומר: הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים. מדובר אולי בפליטת פה, אבל היא מבטאת נכון את הלך הרוח בראשו של נתניהו: לתת לכולם לדבר, ולבסוף לעשות את מה שיוציא אותו יפה בעיני הציבור והתקשורת.
מחוץ לבנין הכנסת ומשרדי הממשלה מתחוללת מלחמה, כי לראשונה הגיע מישהו שהזיז את הגבינה של השיח הציבורי המקובל. המלחמה הזאת לא תהיה קלה, ולמרבה הדאגה כבר לא בטוח שעדיין אפשרי לנצח אותה, בפרט שגם בממשלה הזאת לא כולם רוצים לנצח אותה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן. לתגובות: [email protected]
הכול טוב ויפה. נאמנים צריך לתגמל. אולם מניין לאדם העוז לומר "אני רוצה או יו"ר הכנסת או משפטים, אם לא אז אני הולך הביתה"? אם כך יעשה כל אחד, אין ממשלה בישראל!
נכון
דדוקא לפיד הזכיר את בנט נא לדייק