הכתובת על הקיר / יוחאי דנינו על ההתפטרות של פרוש ומעוז

ממשלה שהייתה אמורה לקום בחמש דקות, והרכבתה נמשכה חודשיים, לא מצליחה לשרוד אפילו חודשיים ללא טלטלות והאשמה כמובן נופלת על נתניהו שלא מצליח לתפקד כראש ממשלה.

אחרי שבירת הכלים של יושב ראש 'נעם' אבי מעוז, אתמול הגיע תורו של שר ירושלים ומסורת מאיר פרוש. כמו אצל מעוז, כך גם אצל פרוש, אי מימוש ההסכמים הקואליציוניים הם הבעיה וההתפטרות של פרוש מתפקידו כשר הממונה על הילולת הרשב"י במירון, מעידה יותר מכל שאין בעל בית לממשלה הזו.

ההתפטרות של פרוש מהאחריות על ל"ג בעומר, היא לא סוף הסיפור, אלא רק תחילתו. מינויו של פרוש לשר בממשלת ישראל לא היה יכול לצאת אל הפועל ללא המינוי המדובר ובלעדיו, הוא גם לא יהיה שר.

נכון, כיפופי ידיים יש בכל ממשלה, אבל העובדה שהמריבות הפומביות מתרחשות חודשיים בלבד לאחר הרכבת הממשלה, מעידות על בעיה שורשית הרבה יותר. מעידות על כך שמישהו נרדם בשמירה, בחסות דיוני הרפורמה המשפטית שכל כך נחוצה.

האבסורד הוא שהקצף יצא בעיקר בגלל מינוי של מפיק, שבמבחן התוצאה כשל פעמיים ברציפות. פעם אחת באסון מירון בו נלקחו לבית עולמם ארבעים וחמישה קדושים, ופעם אחת בשנה שעברה. זה אולי נשמע איזוטרי, אולי כמו עוד מריבה על ג'ובים, אבל העובדה ששוב אין בעל הבית אחד להילולה הגדולה, היא זו שיכולה לעמוד בעוכרינו. כן, בעוכרינו, כי הסיפור הוא לא פרוש, אלא הציבור כולו.

העובדה שבשנה שעברה נאלצו המונים להמתין ללא מים בחניונים, וללא תנאים אנושיים אחרים, היא רשומה בפועל על שמו של המפיק וזו רק דוגמא. כשפרוש מונה לתפקיד, הוא לקח על עצמו את האחריות מתוך תקווה שיהיו בידיו סמכויות, אבל אחרי חודשיים בתפקיד, שליחת מכתבים לוועדת החקירה ועצימת עיניים של נתניהו, לא הייתה לו ברירה אחרת. חוץ משבירת הכלים.

למען האמת זהותו של המפיק הייתה לאבן נגף כבר בשנה שעברה, אצל השר הממונה דאז מתן כהנא. המינוי שהוצנח בשנה שעברה בניגוד לעמדת השר, שב על עצמו גם השנה בלי להתייעץ עם השר הממונה כאילו לא למדו לקח. המרכז למקומות הקדושים, שוב עושה דין לעצמו.

המרכז שלא הצליח לתפקד בצורה נאותה – ולא משנה מה הן הנסיבות, המרכז שוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון מפנה אצבע מאשימה כלפיו, מתנהל כבעל הבית על מירון, סוגר הסכמים ומסרב לקבל את ההסכמים הקואליציוניים שהביאו להרכבת הממשלה.

אבל למרות הבעייתיות בהתנהלות של המרכז למקומות הקדושים, יש כתובת אחת לתלונות. במקור ברחוב בלפור, כעת ברחוב עזה, פינת קיסריה. ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוגלה לאופוזיציה למשך שנה וחצי רק בשל אי כיבוד הסכמים קואליציוניים, בחר לעצום עיניים מול הפרת ההסכמים, שנעשו במקרה הספציפי של פרוש, בחסות ש"ס. אצל אבי מעוז הם נעשו בחסות משרדי ממשלה אחרים, אחד מהם הוא משרד החינוך.

בעוד ברפורמה המשפטית, יש לנתניהו תירוץ שלא ליטול חלק בחגיגה, במקרה הזה שום תירוץ לא יתקבל. נתניהו יודע על הקרבות הללו, כמעט מיום השבעת הממשלה, אבל הוא בחר לעצום עיניים ולחשוב שהכל יסתדר. המציאות הוכיחה שלא.

אחרי הודעת הפרישה של אבי מעוז, היו שאמרו ש-"זו מתנה הכי גדולה לביבי". ההתפטרות של פרוש, יש שיאמרו שזו מתנה לדרעי. בן גביר, שגם הוא נמצא על סף פיצוץ, אם יחליט לפרוש מהממשלה, תהיה זו מתנה לדיכטר וגלנט. ממש חנות מתנות, רק שהבעיה היא שבקצב הזה, לא יישאר את מה לעטוף בסוף ואפילו הבלון, יתפוצץ.

לא משנה באיזו צורה יסתירו את זה, ההתנהלות – או ליתר דיוק אי ההתנהלות – של נתניהו, תעלה לו ביוקר ואם הוא לא יתעורר, החומה תקרוס הרבה יותר מהר מכפי שחשבו ונתניהו מבין את זה. יעיד על כך הצורך בהבהרה הרשמית שלו לפיה "הקמנו ממשלת ימין חזקה והיא תמלא את ימיה".

ההתפטרות של פרוש היא עוד הפיכה, גם זו של מעוז ולנתניהו יש עדיין הזדמנות לתקן. אם הוא ייכשל, והשניים יעזבו את תפקידם מסביב לשולחן הממשלה, יהיה כבר אפשר לומר קדיש על הממשלה, אבל כל עוד שזה לא נכנס לתוקף, עדיין אפשר לתקן ולממש את ההסכמים הקואליציוניים ופתרונות יש. תשאלו את אנשיו של נתניהו, שמאתמול עסוקים בניסיונות למצוא פתרון לסאגת מעוז-פרוש.