השיח הנבוב / יצחק גלזר

טקס המשואות ביום העצמאות, הוא טקס ממלכתי בו מציינים את יום השנה להקמתה של מדינת ישראל. סוג של 'מסיבת יום הולדת' למדינה, רק ממלכתית ומעונבת יותר. הטקס הזה מאז ומתמיד ייצג את כלל האוכלוסיות, בלי קשר לדיעותיהן הפוליטיות. כמובן שהמגזר החרדי, מדיר עצמו ב'שיטה' מטקסים מסוג זה, אך לשאר האוכלוסיה, מדובר בטקס מאחד נקי מתככים פוליטים.

השנה עקב האוירה הטעונה ברחוב, הטקס, עוד לפני שהתקיים, מייצר לנו 'באז' תקשורתי גדול. ה'באז' נעשה על ידי לא אחר מראש האופוזיציה מר יאיר לפיד, שהחליט להשאיר את הכיסא המיועד לו בטקס שיתקיים ריק, ויש לו סיבה, "אני אוהב את מדינת ישראל אהבת נפש, אבל בשלושה חודשים קרעתם את החברה הישראלית ושום מופע זיקוקים מזוייף לא יכסה על זה. אם אחדות ישראל היתה כל כך חשובה לכם לא הייתם מפרקים את הדמוקרטיה שלנו והייתם הולכים לעבוד בשביל אזרחי ישראל". זאת תגובתו של לפיד לקריאתה של שרת התחבורה מירי רגב האחראית על הטקס לראשי האופוזיציה, להשאיר את כל המחלוקות בחוץ ולהשתתף בטקס במקום המיועד להם.

לקרוא ולא להאמין למה שנאמר. יאיר לפיד, גדול המאחדים בכל 75 שנותיה של המדינה, מסרב להשתתף בטקס, בגלל שחברי הקואליציה קרעו את החברה הישראלית ופירקו את הדמוקרטיה. לפעמים יש תחושה, שבניסוח חלקלק אפשר לעוות או להסתיר מידע. יאיר לפיד מלמד אותנו שלא צריך לעוות שום מידע, ניתן להתנסח במילים יפות בעלות 'ניחוח אידיאולוגי' ובעצם לא לומר כלום. הרי אף אחד עוד לא טרח להסביר מדוע קידום שוויון בין האזרחים נחשב דיקטטורה ואילו להדיר ציבורים מממשלתו, נחשב דמוקרטיה וקירוב לבבות. מה עוד הוא טען, שהממשלה היתה צריכה ללכת לעבוד בשביל אזרחי ישראל. עוד משפט נבוב, שמעביר מסר עקיף שבמשמרת שלו כראש ממשלה הוא וחבריו עבדו רציני. זה כבר ממש זלזול באינטליגנציה, אזרחי ישראל זוכרים היטב את ניהולה הכושל של הממשלה בתקופת 'בנט–לפיד'. הרי זה לא שהם החליטו בזמנו לפרק את הקואליציה, הקואליציה התפרקה להם בידיים, מחמת שהיו צריכים 'השכם והערב' לסתום חורים שייצרו מרכיבים מתוך הקואליציה. עשייתם בפועל היתה גם כן מזעזעת, כששום דבר משמעותי לא קודם בשום תחום וכל העיסוק היה בלתחזק את ממשלתם ולחלק ג'ובים למקורבים. ההישג הבולט שלפיד יכול להצביע עליו כשאייש את כיסא ראש הממשלה, זה הסכם הגז עם לבנון. הסכם שנעשה 'מתחת לאף' של אזרחי המדינה, הסכם שהיו לו התנגדויות רבות בחלקים גדולים מהאוכלוסיה. אף אחד במדינה לא חושב שיאיר לפיד הוא 'ביצועיסט' יוצא דופן (בלשון המעטה), גם בוחריו, כפי הנראה עושים זאת, רק משום שדמותו משקפת את ה'ישראלי הרדוד' של ימינו. ישראלי שבוחר לחיות בסיסמאות ולא על הקרקע, כי קרקע המציאות כואבת לפעמים. לפיד נותן מענה לכל אותם אנשים, שפחות מתעניינים בנתונים האמיתיים, אלא יותר בעטיפה הטפלה.

מעבר לצורת התנהלותו הריקנית של ראש האופוזיציה, יש בדבריו גם התנשאות על ציבור ענק, שלא תמיד מתבטא ולא תמיד מביע את דעותיו בפומבי, גם משום שלא נותנים לו להתבטא מספיק וגם משום שיש בו מין תחושת יאוש שדבריו ממילא לא יתקבלו. התחושה הנושבת מלפיד וחבריו כאילו הם אדוני הארץ המארחים את הציבור האמוני על אדמתם ועל ציבור זה לכבד את הכללים, מאפשרת להפר את מה שהיה מקובל כל השנים ונותנת מקום לפריצת קווים אדומים על ידי מי שנמצא ומזדהה עם 'הצד המארח'.

לסיום: כפי הנראה סגנון ההתנהלות הדורסני והפטרוני כלפי הימין לא יוכל להימשך זמן רב, שכן הימין פועל לקבל צרכים אמיתיים שאינם קשורים לאגו וחוסר השוויון יותר מדי משמעותי ובולט מכדי שיוכלו לוותר עליו.