מות הרפורמה: החיבוק לגלנט והפנים החמוצות ללוין / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
חבק ומשול:
אין להקל ראש במהלכים הפנים-ליכודיים, יש להם משמעות, הם מנוגדים למסורת המפלגה והם מעידים על עתידה של הרפורמה

השאלה הראשונה ששאלו את עצמם בעלי 'פלאפל צנעני' באשקלון היתה האם הבחירות הוקדמו והם לא שמעו על זה. האורח המאובטח שנכנס השבוע בפתח החנות נוהג בדרך כלל לטעום מהמאכל הלאומי רק כשמועד פתיחת הקלפיות הולך ומתקרב, והנה הוא מופיע פתאום ברכבו, פרשיו ומצלמותיו ומגלה כלפיהם סחבקיות מהסוג השמור לימי קמפיינים.

בעלי פלאפל צנעני לא לגמרי טעו. נתניהו נמצא גם היום בסוג של קמפיין בחירות והוא רוכב על ההצלחה לה הוא זוכה אחרי מבצעים צבאיים מוצלחים ואחרי פעולות שמציבות אותו שוב בפוזיציה של מר ביטחון. לשבחו ייאמר שהפעם מדובר היה באחד המבצעים המוצלחים בחסדי שמים מבחינתה של ישראל, כעת הגיע הזמן לממש את הקופון.

את מחיר ההצלחה נתניהו מממש במזומן, בניירות המרשרשים בידיהם של סוקרים חרוצים שצפו לו כולם עליה מטאורית במספר המנדטים. אחרי תקופה רעה בה הצליח גנץ לעקוף אותו מימין ולהשאיר אותו נבוך במספר המנדטים ובמידת ההתאמה לראשות הממשלה, הצליח נתניהו סוף סוף לרכב על כנפי מטוסי הקרב, לעקוף שוב את יריביו ולחזור למקום המכובד בראש הטבלה.

כעת יש לו שתי משימות עיקריות, שתיים שהן אחת. הראשונה היא לדאוג למצב הביטחוני בישראל, והשניה היא לשמר את ההצלחה הפוליטית שלפחות לא תיעלם גם אם לא תמשיך לתפוח. ובישראל כמו בישראל, שני הדברים תלויים תמיד זה בזה.

את התשתית לשתי המשימות הללו בונה נתניהו בתוך שורות הליכוד והוא מלהטט ביחסי הכוחות הפנימים בתוך המפלגה, כדי לבנות מחדש את מערך השליטה שלו. הדי האזעקות והפיצוצים המחרידים הספיקו מעט להשכיח מאיתנו שרק לפני שלושה שבועות כיכב שר הביטחון יואב גלנט בתפקיד האויב המר של ראש הממשלה, ומנגד עמד שר המשפטים יריב לוין ושמר על מקומו בראש הפסגה הליכודית, הכי קרוב לנתניהו והכי מזוהה עם הרפורמה המשפטית, מאבק הדגל הקואליציוני.

כדי להבין עד כמה התהליך שהתרחש מאז הוא משמעותי ודרמטי, יש להעמיק מעט יותר איך עובד הד.נ.א. הליכודי. מפלגת הליכוד מתאפיינת בריבוי דעות ועומס ויכוחים מצד אחד, אבל מצד שני גם בנאמנות משטרית ואפילו מעט דיקטטורית כלפי המנהיג. שתי המגמות הללו דרות יחד בכפיפה אחת בהרמוניה מושלמת בזכות חלוקה מאוד ברורה ושמירה אדוקה על קו דק מאוד שאסור לעבור אותו.

בליכוד יש חברים בעלי כח עם אחיזה רחבה מאוד בשטח, אנשים חזקים כמו חיים כץ, דוד ביטן, דודי אמסלם ועוד. לאנשים הללו יש את הפריבילגיה להביע דעה עצמאית, להוביל מהלכים חזקים ולעשות כמעט ככל העולה על רוחם כשסביבת נתניהו מכבדת ומאפשרת את זה. המציאות הזאת נותנת להם כח להתווכח, להעביר ביקורת על נתניהו וכל זה בסדר ואפשרי כל עוד הם שומרים על לויאליות ולא מזעזעים את יסודות המפלגה ואת יסודות השליטה של היו"ר מקיסריה.

המצב הזה טוב לכולם, הוא משרת את כל הצדדים ולכולם טוב ונוח. וכך אנחנו רואים את ביטן למשל הולך מאולפן לאולפן ואומר את דעתו בלי חשש ומבלי שימהרו לקרוא לו בוגד, שמאל חלש, וכל שאר הכינויים מהארסנל הקבוע. אמסלם יכול היה לנהל כיפופי ידיים מתוקשרים וסוערים מול נתניהו ולבסוף לשבת סביב שולחן הממשלה מבלי להתנצל או להתחרט על כלום.

ומהצד השני, הליכוד ידע לבצע חיסולים פוליטיים ממוקדים ואכזריים כלפי אנשים שעברו את הקו הדק והעדין שאסור לעבור. יש לא מעט גוויות פוליטית מחוץ לליכוד ורק הבולטים שבהם היו דן מרידור, בוגי יעלון, גדעון סער ואף ליברמן ואפילו שטייניץ. האנשים הללו עשו רק טעות אחת יותר מידי וקראו תיגר על נתניהו, התיימרו לזעזע את יסודות השליטה שלו ולכן נזרקו חיש מהר החוצה בבושת פנים.

עד לפני זמן לא רב, מקומו של גלנט היה חד משמעית בקבוצה השניה. הוא ערך מסיבת עיתונאים שכולה קריאת תיגר על נתניהו, הוא ניהל מולו קרב ראש בראש מול המצלמות ועשה את כל הטעויות שעלולות היו להוביל אותו לשבילים בהם זחלו מדממים כל קודמיו. במאמר המוסגר יצוין כי יתכן ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה, לנקמנות הליכודית יש זיכרון ארוך, יש פשעים שאין עליהם סליחה ויתכן שהחשבון עם גלנט עוד ייסגר בעתיד. אבל בינתיים מתרחש מהלך אחר ומרתק.

מהצד השני, יריב לוין היה לחלוטין בקבוצה הראשונה. הוא יצא לדרך עם הרפורמה המשפטית בעידודו השקט של נתניהו שלא מיהר להזדהות איתה בפומבי ומאז הוא מאתגר את נתניהו מימין עם הליכה חסרת פשרות לקידום הרפורמה, בעוד שנתניהו הוא זה שמשמיע קולות של פיוס ופשרה. לוין כבר הסתמן כיריב במידה מסוימת אבל מהצד הנכון, מהצד הפוזיטיבי כמו ביטן ואמסלם.

ואז בא המבצע וטרף את הקלפים. נתניהו יצא למהלך ביטחוני מול הג'יהאד אבל גם למהלך פוליטי דרמטי מול שני האישים הבולטים בליכוד. הוא התחיל לחבק את גלנט חיבוק עז, חיבוק דב חזק ולוחץ עד לריסוק עצמות. הוא הקפיד להצטלם איתו בכל דיון ביטחוני, להזכיר את שמו לשבח בכל תדרוך לתקשורת וכשאמו של גלנט הלכה לעולמה בעיצומה של הלחימה, נתניהו לא הסתפק בניחום אבלים פורמלי אלא הגיע מלווה ברעייתו ובפמליה מכובדת, ישב אצלו זמן רב ודאג שהתמונות הידידותיות יתפרסמו בכל מקום אפשרי. לאלמנטים הללו יש משמעות, הם נעשים בכוונת מכוון ובמיקוד מטרה.

בינתיים, לוין הביע את תסכולו בהדלפה אקראית לחדשות 12 בה רמז כי אם לא תהיה רפורמה, אין לו מה לחפש בממשלה. מדובר באמירה חריפה שמקרבת את לוין לקו הדק אותו אין לעבור. נתניהו זיהה את המגמה, חכך בדעתו יומיים ולאחר מכן החליט לקחת את זה משם, לתת ללוין יד ולהעביר אותו את הגבול האסור. וכך ראינו שוב הדלפה אקראית וסתמית לאותה מהדורה בחדשות 12 בה נתניהו אומר "למקורביו" שלוין יכול לאיים כאוות נפשו, זה לא מרגש אותו. אמירה חריפה כזאת עשויה בהחלט לדחוק את לוין שלא מרצונו למחוזות בוגי וסער, זו כבר מלחמה עם המנהיג, לא שמענו מביבי אמירות כאלה על ביטן או אמסלם.

אין להקל ראש במה שהתרחש כאן, מדובר בלא פחות ממהפך מצידו של נתניהו שמלהטט בגאונות במגרש ומציב את כל השחקנים על הלוח כאוות נפשו. המבצע הצבאי העניק לנתניהו הזדמנות פז לפרוק את הרפורמה שמעיקה עליו כמשא כבד בשרב ובמקום זאת לרחוץ פניו במים המרעננים של הסקרים המחמיאים. כדי שזה יימשך נתניהו רוצה להמשיך ולשמור על הרפורמה הרחק מסדר היום ובמקום זאת לשמור על הנושא הביטחוני חם ורלוונטי. לכן צריך לחבק את גלנט ולהרחיק את לוין ואף להפוך אותו למעט לא לגיטימי.

לוין בפקחותו מזהה את המגמה ולא ממהר לבלוע את הפתיון, הוא יודע לשמור על עצמו שלא לעבור את קו הגבול המסוכן ולכן גם ראינו אותו השבוע נלחם באנשי עוצמה יהודית שלמעשה מהווים כעת את הסכנה האמיתית לשלמות הקואליציה. לוין לא יילך כל כך מהר בעקבות סער ויעלון, הוא ישמור על מקומו הבכיר בליכוד אבל הכתף הקרה מנתניהו תהווה עבורו אתגר.

כעת מיד לאחר סיום המבצע, ביקש נתניהו לישב בשלווה ולהתבשם מהסקרים אבל מיד קפץ עליו רוגזו של תקציב המדינה ועמו הסערה הפוליטית, אנשי מחאת קפלן הגיעו לוועדת הכספים והפכו את כל נושא התקציב להסתה נגד החרדים ולמלחמה בימין שנכנע לסחטנות שלהם. כל זה שוב מחזיר לסדר היום את נושא הרפורמה שמרחפת באוויר בגובה נמוך מעל כל האירוע הזה, וזה גורם לנתניהו לא סתם לדבר אלא כמעט לצעוק במילים מפורשות שהרפורמה המשפטית מתה, זכרונה לברכה והיא לא תשוב עוד. הוא יצא לאשקלון כדי לדבר על ביטחון ושיגר לאולפנים מסרים על איראן. על זה הוא רוצה שנדבר, רק לא על הרפורמה.

במהלכים האחרונים שעשה, נתניהו למעשה דיבר בנתניהו'הית מדוברת, בשפה האופיינית לו הוא זעק אלינו ללא קול: מה בסך הכל אני כבר מבקש? קצת רחמים על יהודי מבוגר שזקוק למנדטים שלו, תנו לי רק להמשיך וללכת בדרכים המוכרות והוותיקות שלי, לשמור על תדמיתי כמר ביטחון, לא לעצבן את השמאל ואת מערכת המשפט, מה כבר רציתי, זה לא יותר מידי, זה מה שאני מבקש ממכם אזרחי ישראל, תודה לכם. תזכו למצוות שפע ברוכה והצלוחה, אפשר גם בנדרים פלוס.

2.
שתיקה רועמת:
הציבור החרדי יודע להתמודד עם גלי ההסתה. הנקודה המטרידה יותר היא השתיקה של נתניהו

ושוב תקציב מדינה, ושוב הפגנות ושוב הסתה. במחזה הרע הזה כבר היינו יותר מידי פעמים.

שוב הגיע קומץ מפגיני השמאל לשולי בני ברק, הגברת אותה גברת ורק האדרת משתנה, התירוץ מתחלף. כשהתקיימה ההפגנה הקודמת בתירוץ של מאבק ברפורמה המשפטית, היה ברור שהמגמה היא להכניס פנימה את החרדים כי רק זה המאבק שהכי קל לנצח בו. כעת הם הגיעו שוב והפעם עם תירוץ אחר, תוך זלזול באינטליגנציה של אזרחי ישראל. כי אין ברירה אחרת, זו הדרך היחידה להצדיק את המאבק שאין לו שום צידוק דמוקרטי.

בדיוק כמו ברפורמה המשפטית, כך גם בתקציב המדינה. לאופוזיציה אין יכולת להתמודד עם העובדה שוועדת הכספים מקדמת תקציב מדינה הוגן שמה לעשות – מיטיב קצת יותר עם מפלגות הקואליציה ועם מה שחשוב להן, כי ככה זה עובד בדמוקרטיה, מהמאבק נגד נתניהו הם התייאשו ולכן מוצאים את הפורקן הזמין ביותר, הקל ביותר, העתיק ביותר ועם אותם מסרים קבועים ומזעזעים שאינם מתחלפים כבר מאות שנים.

בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וגם ברחוב החילוני בכלל, משתוללת הסתה חמורה מאוד נגד הציבור החרדי, הסתה מהסוג שהתרחש כאן לפני כשלוש שנים בערך, עם תחילת מגיפת הקורונה. גם אז הפך הציבור החרדי לשק החבטות ולאשם המרכזי בהפצת המחלה וסיכון שלום הציבור.

המכנה המשותף לשני גלי ההסתה הללו, הוא זהותו של מי שיושב על כסא ראש הממשלה. גם ההסתה ההיא התחוללה במשמרת של נתניהו, כשהמפלגות החרדיות שותפות בממשלה שלו ומחזיקות אותו על הגה השלטון. המכנה המשותף הנוסף לשני גלי ההסתה הללו, הוא דממת האלחוט מצידו בכל הקשור לגל העכור הזה.

הציבור החרדי סופג את ההסתה הזאת בגלל הנאמנות שלו לנתניהו ובגלל השותפות המתמשכת עם מפלגות הימין. רק השבוע קיבלנו הצצה למה שמפלגות השמאל מוכנות לתת לחרדים רק שיצביעו איתם וילכו איתם. גם מפלגות השמאל מבינות את הכח החרדי וגם שם יודעים יפה מאוד שהציבור החרדי הוא לא הכתובת לטענות על הרפורמה המשפטית או על תקציב המדינה. אבל הציבור החרדי הוא שק החבטות הנח ביותר במיוחד כשהוא בצד של נתניהו.

במציאות כיום, אין לליכוד שום אפשרות להיות בשלטון בלי העזרה של המפלגת החרדיות. ביום שאחרי נתניהו זה עלול בהחלט לקרות אבל כל עוד נתניהו בראשות הליכוד, החרדים הם אלה שמחזיקים אותו בראשות הממשלה. ולכן כעת כשהציבור החרדי משלם מחיר חברתי כואב ויקר עבור השותפות הזאת, היה מצופה מהמרוויח הגדול שישיב לפחות מעט טובה ויושרה מתבקשת. תקציב המדינה אמנם עונה על חלק גדול מהדרישות החרדיות והוא בנוי באופן די הוגן כלפי המפלגות השותפות בכפוף לאילוצים כמובן. אבל המפלגת החרדיות הן לא סתם שותפות, הן סופגות רעל ומשלמות מחיר.

ולכן היה מצופה מנתניהו שיתאמץ גם הוא קצת יותר. מול גל עכור כזה של הסתה שקרית ומסוכנת, היה מצופה ממנו לצאת לתקשורת ולגנות את ההסתה הזאת בקולו, בקול חד וברור. היה מצופה ממנו לומר את המובן מאליו ולדרוש את הפסקת ההסתה הזאת. "כוונו את האש אליי, עזבו את אשתי וילדיי" הוא אמר לא פעם בעבר. במידה מסוימת זה גם מה שהוא צריך להגיד היום. זה לא מצטייר טוב כשהוא מאפשר למסיתים להתעלל בשותפיו רק בגלל שהם שותפיו.

3.
הפיל והמפיל:
כשאחת מסיעות הקואליציה מתנהלת בבריונות, היא זו שתהיה אשמה בקריסה הכללית

אחד מתסמיני החזרה לשגרה אחרי המבצע בעזה, הוא שמפלגת עוצמה יהודית חזרה לברוגז הקבוע שלה מול הליכוד. גם השבוע החרימו חברי עוצמה יהודית את ההצבעות במליאה בגלל שהשותפים שלהם בתוך הציונות הדתית קיבלו קצת יותר מהם בתקציב הנגב והגליל.

בקואליציה כבר איבדו סבלנות ואמרו שאולי עדיף כבר שבן גביר יפיל את הממשלה וזהו, ואז יראו כולם מי זה שהפיל את ממשלת הימין על מלא ועוד בגלל מה. בן גביר כנראה נעלב מאוד מהמשפט הזה כי אחרי פחות מיממה הוא הפנה אותו הלאה וניסה לגלגל את העלבון הזה לשותפים אחרים.

בשעת כתיבת השורות הללו, נשמר בחסדי שמים השקט המתוח בירושלים למרות איומי ארגוני הטרור והתפילה היא שכך זה יימשך. בינתיים שיגר ח"כ הרב גפני פניה מיוחדת לראש הממשלה וביקש ממנו למנוע עליית שרים להר הבית הן בגלל האיסור ההלכתי החמור והן בגלל המשמעות המדינית הנפיצה. בעוצמה יהודית קפצו מיד ומיהרו להגיב ולטעון כי אם לא מוצא חן בעיני הרב גפני ששרי הממשלה עולים להר הבית, הוא מוזמן "לפרוש מהקואליציה, כולם יראו בגלל מי נפלה ממשלת הימין על מלא".

קשה לתאר כמה חוסר מודעות עצמית יש בתגובה כזאת. בכל רחבי הקואליציה והאופוזיציה קיימת תמימות דעים שאם יש מישהו שעלול להפיל את הממשלה זה לא גניזת הרפורמה המשפטית, לא המחלוקות הרגילות בליכוד, לא תקציב המדינה ולא ההסתה נגד החרדים. הסכנה המיידית והברורה לקיומה של הממשלה הזאת היא ההתנהלות הבריונית של עוצמה יהודית שנראים כמו פיל בחנות חרסינה, לא מכירים שום כלל בסיסי של התנהלות קואליציונית ולא מכבדים שום תהליך שלא בא להם בטוב.

התנהלות כזאת היא זו שהביאה לנפילת ממשלות קודמות, חוסר משמעת קואליציונית בגלל זוטי דברים זה המפתח לכישלון וזה המקום בו מתחילה קואליציה להתפורר. הנחת היסוד במסדרונות הכנסת השבוע היתה שהממשלה כבר לא תחזיק ארבע שנים, כך אי אפשר להתנהל. ולא, הסיבה לכך היא לא ההתנגדות הלגיטימית לעליית שרים להר הבית ואפילו לא העלבון של יריב לוין. האשם העיקרי בכך יהיה מי שעסוק כל היום בהטחת האשמות באחרים כדי לכסות על החידלון שלו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]