1.
יותר מזל משכל:
הבעיות האמיתיות לא נפתרו, אבל שורה של התרחשויות שיחקו לטובתו של ראה"מ
יחד עם יציאת כוחות הצבא מג'נין ואנחת הרווחה שנשמעה בחדרי הדיונים של צמרת מערכת הביטחון, זכה נתניהו לרגעים נוספים של נחת שהשתלבו יפה בתחושת ההקלה הכללית.
גם אם ננקה את רעשי הרקע ונתעלם מההקשר הדמגוגי מעט שניסו לעשות כמה פעילי מחאת קפלן בין המבצע בג'נין לאנרכיה בנתב"ג, עדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שכל מבצע צבאי ובפרט אם הוא מוצלח, מעלה את המניות של נתניהו ומחזיר לו מעט מכבודו האבוד ומתדמית 'מר ביטחון' ההולכת ונשחקת.
גם הפעם זכה נתניהו לתמיכה ציבורית רחבה ובצדק. המבצע בג'נין שהיה ממוקד ומוגבל אמנם, היה צעד משמעותי ראשון נגד הטרור המשתולל ואי אפשר להמעיט בערכו. העובדה שהפגיעות בנפש בחסדי שמים היו מעטות יחסית למצופה, כמו גם העובדה שגם בתוך ג'נין עצמה כמעט ולא היו פגיעות אצל בלתי מעורבים, העניקה למבצע הזה תדמית טובה של צעד נכון נגד הטרור.
מבחינת תושבי ישראל, נתניהו ניהל את המבצע הזה בצורה נכונה, היו גם כאלה שממש אהבו את העובדה שהקבינט לא התכנס ורוב השרים ובמיוחד בן גביר, לא היו שותפים בהליך קבלת ההחלטות לקראת המבצע. ומדובר בנקודת זכות ענקית שהקפיצה את המניות של נתניהו בתוך הימין.
כל זה קורה על רקע שרשרת של אירועים בהם היה ניכר שלנתניהו יש הרבה יותר מזל משכל. אחרי קריסת תיק 4000 ודברי השופטים שהסתייגו קשות מעבירת השוחד, התחיל השבוע הזה עם דיון סוער בוועדת החוקה שקידמה את חוק צמצום עילת הסבירות והכינה אותו לקריאה ראשונה. מבחינתו האישית של נתניהו מדובר בהישג שכן את רוב סעיפי הרפורמה הוא הצליח לקבור כשאיפתו המקורית, ובכל זאת הימין שש, צהל ושמח כי הנה יש הישג היסטורי וסעיף הסבירות אכן מקודם. מספר האנשים בימין שהרגישו תחושת ניצחון היה גדול יותר ממספר האנשים שיודעים באופן כללי להסביר מה זה צמצום עילת הסבירות, אבל למה לקלקל את השמחה עם זוטי דברים, העיקר שיש הישגים, הידד נתניהו.
בד בבד עם ההישג הזה, יחד עם הטנקים שיצאו ונכנסו בשערי ג'נין, נכנס ויצא גם ארנון מילצ'ן בשערי בית המשפט המאולתר שהוקם עבורו בדרום בריטניה. הוא ישב שם במשך שעות ארוכות על דוכן העדים כשמבטיה רבי המשמעות של הגב' שרה נתניהו נעוצים בו ממרחק של מטרים ספורים. בלהטוט של איש עסקים ממולח הוא הצליח לתת לשני הצדדים את התחושה שהוא הולך לספק להם בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע על תיק 1000, מרכילות נמוכה על שמפניות ורודות ועד לחשדות לכאורה על יחסי תן וקח האסורים על פי חוק.
אבל כשהסתיימה העדות, אגלי הזיעה שבצבצו על פני נציגי התביעה הסגירו את הסיפור המלא. התובעת ליאת בן ארי דרשה להחזיר את המשפט שלב אחד אחורה ולהגיש בפני השופטים את העדויות שמסר מילצ'ן בעבר, בחקירות המשטרה. במילים אחרות היא הודתה: מילצ'ן לא סיפק כעת את הסחורה, שום דבר ממה שאמר בעדויות הללו לא מקרב במאומה את נתניהו לרף הפלילי המינימלי.
כך, שבוע אחרי שבוע, ממשיכים תיקי נתניהו לקרוס בזה אחר זה כשהם חושפים מאחוריהם את האמת, את המאמץ העליון שהשקיעה מערכת המשפט כדי לתפור את התיקים הללו בקושי רב ובלי יותר מידי יסודות חזקים. לא היו ימים טובים לנתניהו כמו בשבוע הזה, כשרעמי התותחים שפעלו בג'נין והעניקו לתושבי ישראל תחושת ביטחון, השתלבו ברעמי הדי קריסת התיקים ויחד יצרו הרמוניה מושלמת ונעימה, הערבה עד מאוד לאוזניהם של דיירי הבית בקיסריה ולאוזניהם של רוב מצביעי הליכוד ומפלגות הימין.
המרכיבים הנוספים שהשתלבו בטבעיות אל תוך התבשיל הזה הגיעו ממסיבות העיתונאים שערכו מפקד מחוז ת"א במשטרה עמי אשד ואחריו השר לביטחון לאומי, עם ההתפטרות המהדהדת שהציתה מחדש את מחאת קפלן בנתיבי אילון. הסיפור הזה הגיע למפגיני השמאל בדיוק בזמן, ממש נפל עליהם מהשמים.
באופן כללי, מחאת השמאל נמצאת בסוג של משבר כשכמות המפגינים הולכת ופוחתת, רבים מהם מאבדים ענין ובצדק. מובילי הרפורמה המשפטית יצאו לדרך בקול רעש גדול, שאגו כמו אריות ולבסוף נפלו כמו זבובים. הרפורמה למעשה מתה מלבד הסעיף הזניח שאושר בוועדה השבוע ואולי סעיפים זוטרים נוספים שיקודמו אחרי החגים בדגש על אולי. כשעם ישראל ייכנס לדיאטה של אחרי החגים יהיו כאלה שינסו גם להזכיר שיש סעיפים שהובטחו כמו פסקת התגברות למשל, אבל מבחינת נתניהו דיה לצרה בשעתה, כשיגיע לגשר הוא יחצה אותו.
בפועל, כבר אין לפעילי השמאל שום סיבה לצאת לרחובות ולזעוק בגרון ניחר "דה, מו, קרה, טיההה" אפילו הבושה כבר התקפלה וחזרה לביתה בבושה, אף חרב כבר אינה מאיימת על הדמוקרטיה, שום איום לא נשקף חלילה לשלומה של מערכת המשפט הרגישה, העדינה והמפוחדת, אבל היי, יש כאן יותר מידי הרבה משאבים, אנרגיה, אדרנלין ואולי גם הרבה זמן פנוי, לאיפה הם ינקזו את כל זה עכשיו? ומשכך, הברירה היא להתחיל לחפש תירוצים איך להמשיך את הסיפור הזה הלאה, בדיוק כמו שהיתה אומרת האימרה שהתרוצצה בירושלים של פעם: 'מוסד' טוב שמגלגל הכנסות ומפרנס יהודים – לא סוגרים, גם אם כבר אין צידוק לקיומו.
וכך מצאה את עצמה עילת הסבירות האומללה סוחבת על גבה השחוח את ההתארגנות החדשה עם השם הבומבסטי: "כח קפלן". הסעיף האיזוטרי שרוטמן מקדם בחשק רב בחדר החנוק של ועדת החוקה, הפך להיות האיום החדש על שלום המדינה. אבל גם לזה יש תאריך תפוגה קצר יחסית, ולכן ממש מהשמים נפל עליהם הסכסוך המתוקשר בין עמי אשד למפקדים הממונים עליו.
הודעת הפיטורין הזאת הפכה למלחמה למען הניצב האומלל שהפך להיות סמל המחאה. והנה יש תירוץ להמשיך ולהפגין בקפלן, לחסום את אילון, להמשיך באותה מתכונת, כל מה שנשאר זה רק לדייק קצת את התכנים שעל השלטים. ענין של סמנטיקה.
ובעוד האש בוערת בנתיבי אילון, בצד הימני של המפה גובר הגיחוך אבל לא רק שם. גם בתוך חוגי השמאל כבר לא כולם מתחברים לאמוציות, לשאגות ולתרועות הזמבורות ועל כך יעיד מספר המפגינים ההולך וקטן משבוע לשבוע.
המחאה לא מצליחה ליצור לעצמה יחסי ציבור טובים בגלל חיכוכים בין האחים לנשק, המתקוטטים כמו אחים עם אנשי שלום עכשיו שמחזירים להם בדרכי שלום משלהם, ועכשיו, אך בעיקר בגלל היעדר תוכן אמיתי שבאמת מדאיג את מצביעי השמאל. הם מוטרדים אמנם מעצם העובדה הבסיסית שנתניהו יושב בשלטון אבל מכאן ועד שזה יגרום להם לצאת מהבית – יש עוד קצת כברת דרך.
השבוע הסוער הזה קיפל שוב לתוכו ברוטינה אופיינית את כל מה שיפה, שמכוער, שמרגיז ושקסום במציאות הארץ-ישראלית. אירוע ביטחוני רב משמעות משתלב במחאה פוליטית, הליך משפטי נגד ראש ממשלה מדווח בחדשות לצד תמונות קורעות לב מלוויית חייל צעיר שנהרג בג'נין, תמונות חברי הכנסת המתקוטטים זה עם זה בוועדת החוקה פורסמו ברוב ענין כשמיד אחר כך הגיעו הסקרים, אותם סקרים הנערכים בעקשנות משום מה גם בימים אלה כשהבחירות רחוקות יותר מתמיד, ובקיצור שגרה ישראלית טיפוסית.
אבל הסקרים המיותרים הללו מלמדים לפחות משהו, הם מציגים איזושהי תמונה שנתניהו מביט בה והסומק חוזר לו ללחיים. השבוע הם הראו על צמצום הפער בינו לבין גנץ המזנב בו מאחור ושוב הוא חוזר להוביל. ובסופו של דבר, אחרי הכל מבחינתו זה העיקר. המציאות השגרתית הסוערת שוב משחקת לטובתו, הגלגל ממשיך להסתובב אבל הפעם הוא למעלה.
2.
עמך לא עמי:
האתגר הבא של המפלגות החרדיות יהיה אולי הבכיר שמבקש מגלי המחאה לשאת אותו אל חופי הפוליטיקה
התגובה הראשונה של השר לביטחון לאומי לנאום הפרישה של מפקד מחוז ת"א עמי אשד, היתה 'אני מאחל לו בהצלחה בבחירות', כשהוא מכוון למה שברור לכולם: פניו של אשד מכוונות כנראה לפוליטיקה, כשההסתברות היא למחוזות יש עתיד או מרצ.
זו לא הפעם הראשונה שאנשים רוכבים על גלי מחאה חברתית כלשהי בדרכם אל הכנסת, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו עושה זאת מעמדה בכירה. עד היום היו אלה פעילים אלמונים כמו סתיו שפיר או איציק שמולי שהתפרסמו בזכות המחאה שהובילו ומשם הגיעו לכנסת, לכהונה קצרה שחלפה במהירות והחזירה אותם לאותה אלמוניות בה היו קודם. כעת, נראה שדווקא מי שנשא משרה בכירה במשטרה, מתכוון לרכב על גבי מחאת קפלן בדרכו לפוליטיקה.
יש היגיון מסוים בכך שמפלגת יש עתיד תקבל אותו לשורותיה, לפיד הממנה בעצמו את חברי מפלגתו עשוי לחפש אנשים כמוהו לקראת הבחירות הבאות שאם יתקיימו במועדן, זה היה סמוך מאוד לתקופת הצינון של אשד. גם נאום הפרישה של אשד השבוע היה נשמע כמו נאום בחירות של מועמד במפלגת שמאל.
אירוע כזה, בו ניצב במשטרה מזדהה באופן ברור עם צד פוליטי הוא חריג מאוד, אך הוא מקבל דירבון מיוחד כשמהצד השני, השר הממונה על המשטרה הוא בן גביר ובפרט לאור העימות המתמשך שלו עם המפכ"ל. כך שהעימות המתוקשר ביניהם ככל שהוא יוצא דופן, הוא עדיין דו צדדי, יש שם שניים לטנגו. אבל גם הציבור החרדי לא ממש הצטער על פרישתו של מי שפיקד על האלימות המשטרתית שידעה בני ברק לפני כשנתיים, שמו של אשד אף מעלה זכרונות פחות נעימים בקרב נציגי הציבור של דגל התורה שהתנהלו מולו בעבר, וזה כבר אירוע קצת יותר חד צדדי, חד סטרי.
במוצאי שב"ק פרשת צו תשפ"ב, כשהעולם היהודי עמד מלכת לקראת אשכבתיה דרבי, הלוויית רשכבה"ג מרן שר התורה זצוק"ל, נערכה ישיבת היערכות בהשתתפות בכירי המשטרה, חברי הכנסת של דגל התורה וכלל העוסקים במלאכה. כל בכירי המשטרה, המפקדים ואנשי השטח כיבדו את המעמד והבינו את גודל השעה, זולת מפקד מחוז ת"א שניסה על פי עדות הנוכחים במקום להטיל את אימתו ולהחליט באופן שרירותי כיצד ייראה מסע ההלוויה.
באותה פגישה, הם מספרים, הבהיר אשד כי בכוונתו להגביל את מספר המשתתפים בהלוויה למאתיים אלף איש בלבד, מקסימום מאתיים וחמישים לכל היותר וכן ליצור אזור סטרילי לחלוטין מרחוב רשב"ם ועד בית החיים. הוא הרעים בקולו על הנוכחים וקבע כי לא תותר כניסת רכבים כלל לבני ברק, וגדולי ישראל ישישי הדור? מבחינתו שיגיעו בקו 402 עד גהה, כלשונו. בחדר פרצה מהומה עד שחברי הכנסת של דגל התורה קמו ועזבו את המקום, הם לא חזרו עד שהושגה הבנה ואשד נאלץ לסגת מעמדתו ולאפשר להלוויה להתנהל באופן הגיוני יותר כמתבקש.
ההתנהלות הזאת המתחברת עם אירועי השבוע, מסמנת כבר היום את האתגר הפוליטי שיעמוד בפני הציבור החרדי בממשלות הבאות, אם אכן הניצב הפורש יגיע למליאת הכנסת.
3.
ג'נין והג'ננה:
התמונות הבלתי נתפסות ממחנה הפליטים הפלשתיני מדאיגות יותר מהמבצע עצמו
קצת יותר מארבעים ושמונה שעות של לחימה, הסתיימו בבוקר יום רביעי כשכוחות צה"ל יצאו מג'נין ומבצע בית וגן הסתיים סופית, אם כי רק באופן חצי רשמי, בדומה למדיניות מעניינת שאומצה ע"י הממשלה בכמה מהמבצעים האחרונים בעזה, לפיה ישראל לא מודיעה רשמית על הפסקת אש או סיום מבצע אלא משאירה את העבודה לדיווחי כלי תקשורת, זרים יותר או זרים פחות.
המבצע הסתיים בחסדי שמים בהצלחה ועם פחות פגיעות בנפש מה שישראל תיארה לעצמה שיכלו להיות ל"ע. כעת מתנהל ויכוח בין פרשנים ביטחוניים עד כמה היה המבצע אפקטיבי בהסרת האיום הנשקף ממחנה הפליטים של צפון השומרון ועד כמה הפעולה פגעה ביכולות של המחבלים המקומיים.
גם בלי להיכנס לדיון עצמו, התמונות הזורמות לכלי התקשורת מלמדות שלא זה מה שצריך להדאיג אותנו, זה פחות משנה כרגע מה מידת ההצלחה של המבצע המסוים הזה. התמונות שהתפרסמו מהמתרחש בתוככי מחנה הפליטים הפלשתיני הסגור, מלמדות על הסיטואציה החדשה והמדאיגה יותר מולה ניצבת מדינת ישראל.
לאורך השנים האחרונות, ישראל השתדלה מאוד שלא לפעול באופן אקטיבי נגד התארגנויות טרור קטנות ביו"ש, העשור הביטחוני השקט ביותר בו מתפאר נתניהו, הושג בעיקר בזכות העלמת עין ממה שמתרחש בריכוזים הפלשתיניים והיה ברור כי בסופו של דבר, יקום שם דור חדש וענק של טרוריסטים חמושים. תחזיות הזעם הללו התגשמו והמבצע האחרון חשף עד כמה.
צריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין שבתוככי ג'נין המוזנחת נחפרו מנהרות ומחסנים תת קרקעיים באין מפריע, חילופי האש הכבדים שהתנהלו עד לרגע האחרון חשפו איזה כמויות של נשק מוחזקות שם בין הסמטאות, הנשק שצה"ל הצליח לתפוס ולהחרים הוא רק מעט מהקיים שם וגם כך מדובר בכמויות שקשה לעכל.
נערים צעירים מקומיים הצליחו לנהל קרבות ירי של ממש במשך שעות וימים ארוכים והם היו גם ממשיכים אם צה"ל לא היה יוצא. אם היו מספרים לראשי אמ"ן לפני עשרים שנה שנערי ג'נין יצליחו לנהל קרבות ממושכים כאלה עם כזו כמות של תחמושת, הם היו מניפים ידם בביטול ומסמנים זאת כתרחיש דמיוני בלתי אפשרי.
כעת אפשר רק לעשות את החשבון ולהבין שאם זה המצב בג'נין, אז מה המצב בשכם ומה המצב ברמאללה, מה קורה בחברון ומה קורה במזרח ירושלים, מול עינינו וצמוד לגדרות שלנו קם דור צעיר של חמושים שהנשק שברשותם הוא בלתי נגמר וזה לא קרה פתאום, זה לא קרה בחשאי, זה קרה אחרי פעילות ארוכת שנים של הברחות בגבולות ועסקאות מפוקפקות בתוך מחנות הפליטים שהתנהלו כמעט באין מפריע מבלי שישראל תעשה יותר מידי.
פעולות אקטיביות נגד התחמשות כזאת היו גוררות עימותים והסלמה בשטח, והמדיניות הקבועה של הממשלות בשני העשורים האחרונים היתה לעשות הכל כדי לשמור על השקט בשטח, למרות שהיה ברור שמתחת למעטה השקט המדומה, תעשיית הטרור רק פורחת, מתחזקת ומתכוננת ליום פקודה שתחילתו כבר כאן. ניצניו כבר נראו השבוע בג'נין והזכירו לנו שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
