1.
מסבירות ועד אחריות:
בשבוע בו כולם המשיכו לדבר על עילת סבירות, קיבלנו שיאים חדשים של הזיה שיש בה הכל חוץ מסבירות
העיתונאים והצלמים שגדשו את יציע מליאת הכנסת באישון לילה של יום שני, עמדו הכן עם המצלמות ומכשירי ההקלטה וציפו לרגע בו תסתיים ההצבעה והחוק לצמצום עילת הסבירות יאושר בקריאה הראשונה.
היה זה בסיומו של יום סוער בכנסת, אחרי תקריות הזויות שהבנין לא ראה מעולם ולכן הציפיה היתה לראות איזה פעלול מכינים חברי האופוזיציה לרגע בו יוקראו התוצאות. גם חברי האופוזיציה עצמם שידרו מתח, שפת הגוף שלהם שידרה עצבנות ועל פי הדריכות שעל פניהם ניתן היה לנחש שהם מכינים אולי איזושהי דרמה, אולי איזשהו מיצג אומנותי סטייל מהומות קפלן, כדי להציג מול המצלמות בשניות הספורות עד שסדרני הכנסת ישתלטו עליהם.
קצת אחרי חצות הסתיימה ההצבעה, החוק שהסעיר את המדינה אושר בקריאה הראשונה, אבל חברי האופוזיציה אכזבו, הם הסתפקו בקריאת "בושה" ג' פעמים תוך הקשה על השולחנות שלפניהם, וזהו. בזאת הסתיים הסיפור.
למעשה, בדיעבד ניתן להבין שזה האירוע היחיד שהתרחש השבוע שנשאר בגבולות הפרופורציה. נכון, חוק צמצום עילת הסבירות הוא חוק שנוי במחלוקת, סביר להניח שיש כאלה שיראו אותו בעין פחות יפה אבל עדיין לא מדובר באסון, לא זה מה שמאיים על קיומה של ישראל ולכן זה בסדר שח"כים דופקים על השולחן וצועקים בושה במשך כמה שניות. זה בדיוק מה שמצופה ומתאים לעשות בחוק כזה, הא ותו לא.
כל יתר הדרמות שהתרחשו השבוע, כל רמות ההזיה הבלתי נתפסות אליהן העפילה ישראל בימים הללו, הן-הן חסרות הפרופורציה, הן-הן הלוקות בחוסר סבירות קיצונית. השבוע היה לנו הכל, אבל הכל חוץ מדבר אחד: סבירות. לחץ הדם הישראלי הרקיע השבוע לגבהים נוראים מבלי שאף אחד יעצור רגע ויצעק – הלו, השתגעתם לגמרי.
בואו נזכיר לעצמנו על מה בעצם המהומה. החוק שאושר בקריאה ראשונה והמשיך בדהרה לוועדת החוקה, מבקש בעצם לקבוע שבית משפט לא יוכל לבטל כל החלטה שמתקבלת בממשלה אלא רק במקרי קיצון ממש. זה הכל. גם אחרי שהחוק יאושר סופית – בג"ץ יוכל עדיין לבטל חוקים שהתקבלו בכנסת, הוא יוכל למשל להתערב ברשויות המקומיות, הכל נשאר כמו שהיה, רק החלטות ממשלה מסוימות הנמצאות במתחם הסבירות הממוצע, יישארו על כנן גם אם השופטים לא יאהבו זאת.
האם מדובר באסון? בקץ הדמוקרטיה? בקריסת המדינה? בוודאי שלא. נכון, החוק עלול לפתוח פתח מסוים לשחיתויות, לא סתם יש כאלה שממש להוטים לאשר אותו, אבל שחיתות תמיד היתה ותמיד תהיה, מכל הצדדים. אז על זה להבעיר את המדינה? מצד שני, באים מובילי המחאה ואומרים בהיגיון מסוים: לא על זה אנחנו מוחים אלא על התופעה הרחבה, עילת סבירות היא רק ההתחלה, המטרה של הממשלה היא לחולל רפורמה שבסיומה עלול להיות קץ הדמוקרטיה.
ובכן, לא נעים לאכזב את הנשקיסטים והאחים להייטק, אבל אפשר ללחוש להם בסוד, ככה בשקט: תרגיעו, גם אתם יודעים שלא תהיה כאן אף רפורמה משפטית, תפתחו את העיניים ותראו איך נתניהו עצמו קובר את הרפורמה ודוחף אותה מטר אחרי מטר פנימה לתוך האדמה. וגם אם איכשהו יעברו סעיפים מסויימים מתוך הרפורמה, מדובר יהיה בסעיפים שרוב חברי האופוזיציה דהיום תומכים בה ותמכו בה בעבר, כמו למשל גדעון סער שהשתיקה שלו השבוע היתה רועמת יותר מחצוצרות מפגיני קפלן.
למעשה, מובילי המחאה יודעים זאת טוב מאוד, יותר טוב מכולנו. אבל זה לא משנה ולא חשוב. הם יודעים היטב שהמחאה שלהם יצאה מזמן מתחום הסבירות ושרפה לחלוטין את גבולות הפרופורציה, גם הם יודו בסופו של דבר שהסבירות היא רק עילה, רק תירוץ.
אם רק משמעות החוק היתה מעניינת אותם, לא היינו רואים את רחובות תל אביב וכבישי נתב"ג הופכים לשדה קרב, לא היינו רואים אמבולנסים שלא מצליחים להגיע למקרי חירום, לא היינו רואים אירועי גבעת הקפיטול בתוך בנין הכנסת, כשבפעם הראשונה בהיסטוריה ניסו מפגינים לפרוץ לתוך אולם המליאה באמצע דיון וגרמו לבהלה רבתי בבנין השקט בדרך כלל, עד שאחת היועצות הפרלמנטריות שרק עברה שם במקרה, לקתה בהתקף חרדה קשה וטופלה במרפאת הכנסת במשך יותר משעה.
ולא רק ההפגנות חרגו השבוע מתחום הסבירות. ביום רביעי התקיימה במליאה הצבעה חוזרת לבחירת נציג הקואליציה לוועדה לבחירת שופטים, אחרי הדרמה שהתחוללה לפני חודש, אז בתרגיל פוליטי הצביעו חלק מחברי הקואליציה דווקא עבור המועמדת של האופוזיציה ובכך סיכלו את ההצבעה. הפעם, חששו באופוזיציה מתרגיל דומה ולכן רבים מהם הצביעו בעצמם בעד מועמד הקואליציה יצחק קרויזר, שזכה בלא פחות מ-86 קולות, בעוד שמועמד האופוזיציה רון כץ מיש עתיד זכה ל-12 קולות וחבר מפלגתו עידן רול קיבל קול אחד ויחיד, כנראה הקול של עצמו.
דבר כזה לא קרה באף אחת מהצבעות האפרוריות הדומות שהתקיימו לאורך השנים. התפלגות הקולות היתה תמיד פרופורציונלית ליחסי קואליציה ואופוזיציה, למרות שמדובר בהצבעה חשאית בה יכול כל אחד לסגור חשבון עם מפלגתו בלי להשאיר עקבות כמעט. אבל בכנסת בה שום דבר לא פרופורציונלי ושום דבר אינו בתחום הסבירות, גם הצבעה כזאת הופכת לאירוע הזוי.
המגמה הזאת באה לידי ביטוי כמעט בכל תחומי פעילות הכנסת. השבוע גם התקיים דיון בוועדה לביטחון לאומי בנושא איזוק אלקטרוני לעבריינים אלימים, נושא שכל חברי הבית מודים בחשיבותו להצלת חיים, אבל בן גביר ביקש לשנות אותו מעט בגלל החשש הקיים מתלונות שווא. חברות כנסת מהאופוזיציה הגיעו לדיון וטענו בהיגיון כי יש לטפל בכל החומרה בתלונות שווא, אבל אין לעכב בגלל זה את האיזוק הקריטי לעבריינים מסכני חיים. "אין פרופורציה בין החשש מתלונות שווא לעיכוב המסוכן בקידום החוק" אמרו.
הח"כיות שטענו כך אכן צודקות בכל מילה. על זה אין מחלוקת. ולכן היה כל כך מאכזב ואף כואב לראות את אותן ח"כיות וחברותיהן, יוצאות מאולם הוועדה והולכות למליאה ולתקשורת כדי לעודד הפגנות אלימות, שאין בהן שום פרופורציה מול איזושהי עילת סבירות עלומה וקשה להבנה. וההפגנות הללו היו אלימות, שאף אחד לא ינסה ליפות את המציאות. מלבד המכות והעימותים, מלבד הנזקים לרכוש, גם חסימת כבישים באמצע יום עבודה וגרימת נזק אדיר למאות אלפי חפים משפע היא אלימות, גם חסימת נתיבי רכבי חירום והצלה היא אלימות, התירוץ שגם הפגנות ימין בעבר היו אלימות לא מפחית מחומרת האירוע. אותן חברות כנסת עודדו היום אלימות כלפי אזרחים רק בגלל שהממשלה עלולה בעתיד אולי לקבל אפעס אי אלו החלטות שלא כולם יאהבו. זה הכל.
מייאש לחשוב על חוסר ההלימה שיש בין הסיבה למחאה לבין צורת המחאה והסתעפויותיה, הטירוף הזה חייב להיפסק. בעוד פחות משבועיים תצא הכנסת לפגרה במהלכה ינסה נתניהו לרכך עוד יותר את עמדות לוין ורוטמן ולסכל עוד יותר את הרפורמה. בימין מאוד לא יאהבו לשמוע אבל המציאות היא שהממשלה כבר התפרקה מכל הבטחותיה ואיומיה, שום דבר מההפחדות הנשמעות משמאל כבר לא אמיתי, כלום מזה כבר לא יקרה.
ולכן למען ההגינות, הגיע הזמן שגם בשמאל ובאופוזיציה יפנימו את זה ויבינו שכבר אין סיבה להפוך ככה את המדינה, אין שום איום על הדמוקרטיה, אין אף איום על מערכת המשפט, המדינה אולי בסכנה אבל זה לא בגלל ההיבט הפוליטי אלא הביטחוני.
אם למנהיגי האופוזיציה יש מעט יושרה ואכפתיות למדינה ולאזרחיה, הם חייבים לקחת אחריות ולהרגיע את המצב, למתן את השיח וההתלהמות ובמלים פשוטות: להחזיר את המצב לפרופורציה, למתחם הסבירות. ביבי כבר עושה את זה, עכשיו התור שלהם.
2.
מאמר ומה-אמר:
כשההנהגה הישראלית נדרשת להגיב למאמר עיתונאי זאת ההוכחה שהדברים הוצאו מהקשרם
עוד נושא שיצא מפרופורציה השבוע הוא הצורך של שני מנהיגים בישראל, לצאת בתגובה רשמית בעקבות לא פחות מאשר מאמר מערכת בעיתון.
הפרשן האמריקני הבכיר תומאס פרידמן עורר השבוע סערה כשקרא לממשל האמריקני להעריך מחדש את היחסים עם ישראל. הוא הרחיב ותיאר את סכנות הרפורמה המשפטית כשהוא מנסה להמחיש זאת לקוראיו ולהשוות את המצב בישראל למקרה בו מחליט הממשל בוושינגטון להפוך את החוקה האמריקנית על פניה ועוד תוך חודשים ספורים.
ההשוואה הזאת כמובן מופרכת, אין מה להשוות בין מערכת המשפט הישראלית לחוקה האמריקנית ועל אחת כמה וכמה ששום סעיף מסעיפי הרפורמה כאן לא עומד להיחקק, אלא שבשמאל הישראלי והאמריקני עדיין לא הפנימו את זה. הימין הישראלי כבר הפנים את הקטסטרופה מבחינתו בכך שממשלת ה"ימין" התפרקה מערכיה, אבל השמאל עוד לא הפנים שה"סכנה" חלפה.
תומאס פרידמן לא מסר דיווח חדשותי על כך שהממשל האמריקני מעריך מחדש את יחסיו עם ישראל, אלא כתב כמאמר דעה שזה להערכתו מה שצריך להיעשות. העובדה שהוא נחשב למקורב לביידן העניקה למאמר המערכת נופך נוסף, שהתיישב גם על העובדה שרק בשבוע האחרון תקף ביידן את ישראל במילים קשות והשגריר היוצא תום ניידס אף אמר שישראל ירדה מהפסים. כל זה סייע למתנגדי הרפורמה בישראל להציג את המאמר של פרידמן כאילו מדובר בעמדה המקובלת על הבית הלבן וכעידן חדש ורע לברית הוותיקה בין המדינות.
הכתבים המדיניים בישראל, מכירים את מדרג התארים המקובל בתדרוכים המגיעים מגבוה. לכל גורם מתדרך שלא רוצה להזדהות בשמו או בתפקידו מכל מיני סיבות, יש תואר מתאים, החל מ"גורם", דרך "גורם מדיני", "גורם ביטחוני" ועד "גורם מדיני בכיר" השמור למקרים מסויימים מאוד. השבוע זה הגיע אכן מאותו גורם מדיני בכיר שנדרש להגיב למאמר המערכת, מה שמעיד על עוצמת הנזק התודעתי שפרידמן הצליח לחולל לישראל.
הגורם המדיני הבכיר הסביר שמחלוקות בין המדינות תמיד היו, כמו למשל הוויכוח הידוע שהתחולל כבר לפני ארבעים שנה בין בגין המנוח לביידן הצעיר. הממשל האמריקני תמיד דרש מישראל להתנהל אחרת ולדברי הגורם הבכיר, היחסים עם ארה"ב טובים מתמיד כששיתוף הפעולה הבטחוני והאזורי דווקא מתחזק מיום ליום. נשיא המדינה יצחק הרצוג כבר לא הסתתר מאחורי תארים עיתונאיים ובנאום שנשא הוא הפריך את השקרים שנפוצו סביב אותו מאמר מערכת, כשהוא מבהיר גם כן את טיב היחסים בין הממשלים.
בפועל, שניהם צודקים. היחסים עם ארה"ב לא יתערערו משום שלבית הלבן יש אינטרסים אזוריים הרבה יותר גדולים, הרבה יותר רחבים, הרבה יותר עמוקים והרבה יותר ותיקים מאשר ויכוח פוליטי זמני בין נשיא מכהן לראש ממשלה מכהן שלא מסמפטים יותר מידי זה את זה.
המצב היום אמנם די תקדימי מהבחינה הזאת שנתניהו עוד לא הוזמן לביקור רשמי המקובל בפרוטוקול וכאן אנחנו רואים כיצד לראשונה יצאו הדברים מפרופורציה וממתחם הסבירות. אבל במקרה הזה, כל עוד האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון חזקים יותר מהשנאה של הבית הלבן לנתניהו, הסכסוך הזה לא ייצא מפרופורציה ולא יתדרדר למקומות שאותם פובליציסטים מזהירים מפניהם. מה שכן יוצא מפרופורציה זה שההנהגה הרשמית בישראל נדרשת לצאת מגדרה רק בגלל מאמר מערכת עיתונאי שנופח מעבר לגודלו הטבעי.
3.
עזה ותעוזה:
מה שנכון בעזה כבר יותר מעשרים שנה יהיה נכון גם בלבנון
כבר כמה שבועות שהמצב הביטחוני בגבול הצפון הולך ונעשה דרוך ומתוח יותר, כאשר ארגון הטרור חיזבאללה סיים את מאבקיו ארוכי השנים בסוריה, אותם ניהל לצד תהליך התחמשות ארוך ומסוכן שכלל הצטיידות באלפי טילים מסוכנים ומדויקים, רישות כל דרום לבנון בערי תחתית של מערכת מנהרות ארוכה ומסועפת, ואימון אלפי לוחמים מיומנים ללחימה ולכיבוש יישובים בעורף הישראלי.
שני האוהלים שהציב חיזבאללה בתוך שטח ריבוני של ישראל, מלמדים בעיקר על התעוזה מצד ארגון הטרור ועל כך שהוא מריח את החולשה הישראלית ממרחק של קילומטרים.
נסראללה ואנשיו יושבים בבונקר ועוקבים אחר כל תנועה בישראל ובסביבותיה, לומדים את המצב ומחשבים כל הזמן את צעדיהם. כעת הם מבינים שאפשר להפסיק לפחד מישראל והם גם לא מסתירים זאת, הם אומרים במפורש שישראל של פעם היתה משמידה את האוהלים הללו על יושביהם בתוך יום וחצי מהקמתם, אבל ישראל של היום מפעילה את כל העולם במאמצים דיפלומטיים כדי לשכנע את חיזבאללה שיואיל בטובו לקפל את הציוד משם.
במצב כזה, הם אומרים, המסקנה ברורה. כבר אין מה לפחד מצה"ל ואין מה לפחד מממשלת נתניהו, בשלה השעה להילחם, הגיעה הזמן מבחינתם לצאת להיאבק ולנצח, היל"ת. כל יום שהאוהלים עדיין לא מושמדים, הוא מבחינתם עוד יום שמקרב אותם לניצחון.
בצד הישראלי כבר יש כאלה המנסים לחשב ולהעריך כיצד תיראה המערכה. הנחת היסוד היא שחיזבאללה ינסה להחדיר מחבלים לשטח ישראל כדי להשתלט על יישובים ולקחת בני ערובה, מה שיהווה מהלך שובר שוויון מצד ישראל שתגיב בחומרה ותתחיל להפגיז את חיזבאללה באגרוף ברזל, מה שיוביל כמובן למלחמה של ממש ולא רק למבצע צבאי כפי שהיה בעזה.
אבל ההערכה הזאת נשמעת טוב ברמת התאוריה. בפועל, כמו שחיזבאללה מודד כל הזמן את הדופק בישראל, כך להבדיל צריכים גם אנחנו למדוד את הדופק בממשלה ובמערכת הביטחון. מבט רחב על עשרים השנים האחרונות מלמד שישראל לא יוצאת יותר למלחמות וגם כשהאויב מתקדם ושובר את השיאים של עצמו, מלחמה כוללת אין כאן.
בעבר, כשעוד לא התרגלנו למציאות ההזויה של שיגור טילים מעזה, ניסינו להתרגל למציאות של טילים המתעופפים לדרום אבל כולם היו בטוחים שאם חמאס ישגר טילים לתל אביב, זאת כבר תהיה סיבה מספקת כדי שחיל האוויר ינחית על עזה מהלומה שתכריע את הכף, שצה"ל ייכנס פנימה ויכבוש הכל מחדש. כך כולם דיברו אז ואף אחד לא האמין לתרחיש כזה כמוהו ראינו רק במלחמת המפרץ.
והנה היום התרגלנו גם למציאות של אזעקות בגוש דן, כולל נפילות בלב ערי המרכז ועזה עדיין עומדת על תילה, ישראל מפגיזה בעיקר שטחים פתוחים ומבנים בלתי חשובים, מתאמצת לפגוע בפינצטה רק בפעילי טרור מובהקים ובתכלס חמאס והג'יהאד צוחקים כל הדרך לבנק הקטארי שמזרים להם מזומנים בחסות ישראל.
אם מביטים למציאות בעיניים, אפשר להבין שגם אם רח"ל נהיה עדים ללקיחת בני ערובה ביישובי הצפון וגם אם כל הארץ תספוג טילים מלבנון, אנחנו נראה את הדרג המדיני והביטחוני מנסה להכיל את האירוע ומפעיל אל כל העולם כדי להשיג הפסקת אש. מטוסי חיל האוויר יפציצו בדרום לבנון אבל שום נכס אסטרטגי של חיזבאללה לא ייפגע, מתוך החלטה אסטרטגית ישראלית. שום מהלך כבר אינו שובר שוויון.
אפשר להסכים עם השיטה ואפשר שלא, לא זו הבמה הראויה לדון בכך או לשפוט את הדברים בפרמטר של טוב או רע ולא בכך אנו מתיימרים לעסוק. אבל אם בעובדות והערכות ריאליות עסקינן, אזי מה שנכון בעזה כבר יותר מעשרים שנה, יהיה נכון גם בלבנון. הממשלה היא אותה ממשלה ומערכת הביטחון היא אותה מערכת ביטחון. השינוי היחיד הוא בעוצמת התעוזה של האויב ובשיאים החדשים שהוא קובע בעצמו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
