מנחם ציון ובונה ירושלים / עו"ד נתן רוזנבלט על התחרדות העיר

בשבוע שחל בו תשעה באב, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. יש הרבה על מה לבכות, למרות הפיתוח הגשמי המואץ שליה, רוב העיר ערבית עוינת (מי שרוקד ביום ירושלים על ה"איחוד" שינסה להיכנס לשכונת עיסאוויה או שועפט), אלפי בתי עבודה זרה ושאר מרעין בישין מחללים את קדושתה, ואף בין יהודיה – רובם עדיין אינם שומרי תורה ומצוות. נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים אוי מה היה לנו.

אך יש גם צד של נחמה: ההתחרדות המואצת של ירושלים היא עובדה שמתחזקת מיום ליום. התארחתי השבת במולדתי ירושלים עיר הקודש והמלחמות, וראיתי ירושלים אחרת לחלוטין ממה שהכרתי מילדותי, אמנם אני נמצא בה כמה פעמים בשבוע, אך רק בשבת קודש אפשר לחוש את המהפכה שעברה על העיר, אתה הולך קילומטרים רבים ולא רואה חילול שבת אחד, חדש ימינו כימי קדמוני.

הרחוב שבו גדלתי – ים סוף, הוא דוגמא מצוינת לכך: מידי שבת בשבתו ערכנו הפגנות (אחד ממנהלי ההפגנות היה הילד הבכיר של השכונה, מאיר רובינשטיין) כאשר מחצית הרחוב היו חילונים והמחצית השנייה היו בעיקר דתיים לאומיים, על הסקאלה שבין פא"י למפא"י. בבניין שלנו היינו כמעט החרדים היחידים, משמאל לבניין שלנו לא היה כמעט חרדי אחד, שלא לדבר על רמת אשכול החילונית.

והיום? קל יותר למצוא בניין שטרם עבר תמ"א מאשר למצוא משפחה חילונית בכל אזור רמת אשכול והגלילות, שזה כולל את סנהדריה (בילדותי ביהכנ"ס הכי גדול בשכונה היה של הדת"ל, היום הוא כמובן חניכי הישיבות ורק סגנון הכיתוב במצבות על הקיר מזכירים את העבר) אין סיכוי לראות חילולי שבת על ידי מקומיים (להבדיל מחוצי דרך) והשקט הזה מאפשר לשמוע את קול התורה והתפילה הבוקעים מעשרות בתי הכנסת החדשים שצצו בכל פינה.

והכי חשוב: השכונה הכפילה עצמה לא רק באיכות אלא גם בכמות: תכניות התמ"א הכפילו כל בניין בעוד עשרות משפחות חרדיות.

כך גם בר אילן – הרחוב שבו התגורר חמי זצ"ל, אני זוכר כשהוא הלך להיפגש עם אריק שרון ועוד שכמותו, על מנת לשכנעם שיש כבר מספיק חרדים בשכונה על מנת להתחשב ברגשותיהם בשבת, ואכן היו פה ושם חרדים והיו גם אחרים. היום יש ברוך השם רק חרדים בכל האזור, ולמרות פסיקת בג"ץ הרחוב סגור בשבת – היכן שנכשלו נציגינו הצליחו דורותינו. שום דבר לא היה כך בעבר: כשהייתי הולך לבקר את זקנתי בבתי ורשה – מחלונות הבית ראינו את נעריה החילונים של שכונת שערי פינה משחקים בכדור, איפה הם היום ואיפה ירושלים? נצח ישראל לא ישקר.

השכונות החדשות: הר נוף, רמות, רמת שלמה, נווה יעקב, רכס גבעת משה ועוד, כל אחת מהם בגודל של עיר קטנה, וביחד יוצרים עיר גדולה לאלוקים, עם רצף חרדי מהכניסה לעיר ועד גבעת המבתר, מהחומה העתיקה ועד שערי חסד, הכל ביחד מכריז "בלתי להשם לבדו".

והעיקר: השכונות המתחרדות, קריית יובל (השבוע ביהמ"ש עצר פתיחת בי"ס לאלף בנות חרדיות בעילת הסבירות – שנבין על מה הם מפגינים…), גבעה צרפתית, פסגת זאב, וגילה, הרבה גילה. מי שקונה היום במקומות הללו עושה דבר חכם, המחירים שם פחות ממודיעין עילית ובית שמש.

כל זה הוא נס, כי ממול עמדו כוחות אדירים שניסו לטמא את ירושלים, מטדי קולק יליד וינה, ששלושים שנה ניסה להעתיק את עיר הקודש לעיר הולדתו הטמאה, ועד עופר ברקוביץ שכמעט כמעט ניצח רחמנא ליצלן, מה לא עשו על מנת לעצור אותנו ולמנוע מאתנו לגור בעיר משוש כל הארץ? הם אפילו בנו לנו ערים ושכונות חרדיות מסביב לירושלים, והיום: איפה הם ואיפה אנחנו.

אם מחפשים את נקודת המפנה, מתי הפכה ירושלים מוינה לבני ברק, אפשר למצוא אותה בבחירתו של אהוד אולמרט לראשות העיר.

אני זוכר היטב את מערכות הבחירות לפני כן, כאשר קולק היה נבחר פעם אחר פעם בפער של 95/5 מול המועמדים החרדים ולא היה נראה שיש לכך פתרון. כך זה נמשך כמעט שלושים שנה, עד שהגיע אולמרט, פוליטיקאי צעיר וימני שהלך בסיסמת "אוהבים אותך טדי מצביעים אולמרט", כאשר המאבק היה בינו לבין טדי, כמובן מאבק חסר סיכוי שהצליח להרדים את השטח החילוני, אלא שאז, ברגע האחרון ובמהלך מתוחכם הורו גדולי ישראל להצביע ישירות למועמד החילוני, ובזכות כך הניצחון היה ברור, חגיגות הניצחון היו בשכונת בית וגן (עוד שכונה עם מיעוט דתי שהפכה למיני-עיר חרדית), וכמו כל הבחורים מהישיבות הסמוכות נהנינו לראות את ראש העיר החדש חוגג ביחד עם חברו הקרוב, יו"ר הליכוד, צעיר אמריקני בשם בנימין נתניהו.

השנים הבאות היו תור הזהב של עיר הזהב, אולמרט מינה את החרדים לתפקידים החשובים, בעיקר תכנון ובנייה, והציבור החרדי חזר לעיר. הברית עם החרדים הייתה כה חזקה, עד שכאשר לאחר עשור הוא החליט לפרוש ולעבור למגרש של הגדולים (אוי כמה הוא התחרט על כך אחר כך), ניצל את סמכותו והכתיר את לופוליאנסקי לממלא מקומו. שש שנים נמשכה הקדנציה של לופו, ולאחר מכן הציבור החרדי עשה כמה טעויות טראגיות שהמליכו את ניר ברקת.

תקופתו של ברקת גרמה לעצירת התהליך החיובי שהתחיל אולמרט, הוא ניסה בכל כוחו להחזיר את הגלגל אחורה, וכמעט הצליח. שוב נתן הקב"ה בליבו את הרעיון שעדיף לו לעבור לכנסת (גם הוא מתחרט על כך עד היום) בצל ההבטחה של ביבי למנותו כשר האוצר, הבטחה ששווה בדיוק כמו הבטחותיו של ביבי אלינו בעניין חוק הגיוס, ושוב נסללה הדרך לחזרה של ראש עיר תואם חרדי.

בסיבוב השני (הראשון היה חסר משמעות, חבל על הסיכון ועל עשרות המיליונים שירדו לטמיון) התמודד עופר ברקוביץ אשר המוטו המרכזי שלו היה לעצור את החרדים, אך בסוף ניצח ברוך השם מועמד החרדים משה ליאון, על חודם של כמה אלפי קולות, ותינצל העיר.

מאז יושבים הנציגים החרדים איש תחת גפני, ועושים טוב לציבור החרדי, הגדול מכולם (גם פיזית) הוא אליעזר ראוכברגר אשר בתפקידו בתכנון ובנייה עובד בשקט ובמרץ לשנות את פני העיר, בעשרות שנים הקרובות ייהנה הציבור החרדי היטיב מפרי מעלליו כעת. בשיחה אישית שהייתה לי עימו לפני מספר חודשים סיפר על חמישים אלף דירות שנמצאות על שולחנו מתחילת הקדנציה, כמובן גם לחילונים ולאחרים, אך גם במספרים גדולים לאנ"ש.

הבעיה הגדולה היא המחירים בירושלים שנסקו לירושלים של מעלה ואינם מאפשרים למשפחה חרדית סבירה ילידי העיר להישאר בה. אמנם יש רבים שהרוויחו מכך (אני מכיר אברך צעיר מאוד, שזכה בדירה של 2.5 מיליון ברוממה במסגרת מחיר למשתכן, כי איש לא רצה אותה, והיום היא שווה למעלה משבעה מיליון ₪) אך מצופה מההנהגה החרדית להביא לבנייה זולה לזוגות צעירים ומשפחות בהישג יד, וכל המסייעים לבניינה של ירושלים יזכו לראות בנחמתה – נַפְשִׁי מְאֺד נִכְסְפָה לִרְאוֹת בְּזִיו זָהֳרֵךְ / שָׁלוֹם יְהִי לָךְ וְרֹב שָׁלוֹם לְעֺזְרָיִךְ.