עליתי, הצטרפתי לכולם.
את האמת שלא רציתי לעלות, אבל כלום יש לי ברירה…
התחלנו לנוע.
החום היה נוראי, הנסיעה הייתה פראית והתנודות היו מחרידות.
היינו דחוסים אחד על השני הילדים מסביב ברברו בקולי קולות.
הנוף היה משעמם ביותר. הכרתי אותו כבר ככף ידי.
ידיי היו גמורות אבל הייתי חייב להמשיך לאחוז בווים כשאני מתנועע אנה ואנה ללא יכולת עצירה.
ולחשוב שאפילו להתנדנד חזק מדי היה אסור כי תנודה מדי חזקה ואני פוגע במישהו (או יותר גרוע במישהי…)
לא נהניתי, זו לא הגדרה מספיקה!
העיקר שבסוף גמרתי את הנסיעה הפנימית באוטובוס העמוס לעייפה.
שנון וטוב
ונכון לגמרי
לא לגמרי, כי זה קיים גם בנסיעות בנעיריות