1.
כשלון שיטת הרוח:
המראות המטרידים מנווה אטי"ב, העלו לראשונה תהייה קיומית: אולי השמאל לא באמת רוצה שנתניהו יילך
בזמן שהעם בישראל יוצא בהמוניו להתרעננות והחלפת כוחות, בזמן שהציבור כולו מנסה לנפוש ומבקש רק לשכוח מעט מהפוליטיקה ומתחושת החמיצות הנלווית לה, היה עוד מישהו שביקש רק לנסוע הכי צפונה שאפשר ולשכוח מהכל עד כמה שניתן.
הוא ביקש לשכוח מהכאוס השורר פה בחודשים האחרונים, הוא ביקש להתרחק מצעקות המפגינים ותרועות הזמבורות, מההמון ומשלטי הענק הרודפים אחריו ממשרד ראש הממשלה לבנין הכנסת, מהמעון ברחוב עזה לבית בקיסריה, אבל זה לא ממש עבד לו. הקולות הללו רדפו אחריו עד לכבישים הצרים והפסטורליים של מרגלות החרמון, לקח לו קצת זמן להבין שהקולות הללו הם לא בראש שלו, הם נשמעים במציאות שם במבואות נווה אטי"ב.
יותר מכל דבר אחר, הוא ציפה, קיווה וייחל שכשהכנסת תצא לפגרה והעם בישראל ייצא לחופשה, גם מהדורות החדשות יעברו לעסוק בנושאים מעט אחרים. הוא רצה בכל מאודו שתקופת הפגרה תהפוך להפוגה בנושא שמבעיר את המדינה כבר מתחילת החורף, הוא עשה הכל כדי שידברו על כל דבר אחר, רק לא על הרפורמה ועל המציאות החדשה שנכפתה על מדינת ישראל. אבל זה לא כל כך עובד לו כשמהצד השני פועלת מחאה מתודלקת, מאורגנת, מלאת חיים ואנרגיה, שאינה מתרגשת מזוטות כמו מציאות, עובדות או מטרה מוגדרת שכבר הושגה מזמן כמו בלימת הרפורמה.
כמעט שבועיים אחרי שהכנסת יצאה לפגרה, פרסם נתניהו סרטון בו מנה את הישגי ממשלתו בחודשים האחרונים כשהוא מתמקד בעיקר בנושא הכלכלי הרחב, כמו השקעות זרות בישראל, פיתוח מקומות תעסוקה ועוד שלל פעולות מהסוג הזה, פעולות חשובות לכשעצמן שאמורות להביא בטווח הרחוק להקלה כלשהי ביוקר המחיה.
"מושב הקיץ של הכנסת הסתיים", פותח נתניהו את נאומו הקצר, "הרבה הולכים לים, אבל יש גם ים של עשיה שמשום מה התקשורת לא מדווחת לכם". אז זהו שהתקשורת אכן דווחה על כך במדוריה הכלכליים, אבל באופן טבעי זה דווח במסגרת הנכונה, עד כמה שניתן להסביר בפתיחת מהדורה או בעמוד ראשון של עיתון מה זה למשל חוק לביטול מעמד היבואן הבלעדי ואיך זה ישפיע או לא ישפיע על הכיס שלנו. אבל אין משפט שנתניהו אוהב יותר מאשר לומר "תראו מה התקשורת לא מדווחת לכם", זה תמיד עובד.
באותו ים של עשיה שנתניהו מפרט בדבריו, הוא מתעלם מהנושא הביטחוני, מגל הטרור ואף מאיומי חיזבאללה. אבל בעיקר הוא מתעלם מהנושא המרכזי והמדובר ביותר בישראל: הרפורמה המשפטית. הגלים העצומים ששטפו את כולנו כנראה אינם חלק מים העשיה, את זה הוא מנסה להשכיח ובצדק. הוא ניסה הרי בכל כוחו לבלום את הרפורמה, לדחות אותה ולמוסס אותה עד כמה שניתן ובכל זאת השמאל ממשיך לרדוף אותו והימין לא סולח לו.
בינתיים, מאחורי הקלעים מנסים גורמים בתוך הקואליציה לגבש איזשהו מתווה פשרה שיאפשר את כינוס הוועדה לבחירת שופטים למרות ששר המשפטים מתנגד לכך. גם על זה נתניהו לא רוצה שנדבר, כי כל מתווה שיושג, יעורר ביקורת מאיזשהו צד של המפה.
לכן כשנתניהו ארז את מטלטליו ומאבטחיו והצפין לנווה אטי"ב, כל מה שהוא ביקש זה רק להחזיר את המדינה עשרה חודשים לאחור, להנות מהשקט הפסטורלי כאילו הכל בסדר וכאילו לא קרה כאן כלום. הוא קיווה שהאופי הישראלי יעשה את שלו, שאנשים ישכחו קצת, יירגעו קצת ואז יהיה לו מרחב תמרון גדול יותר כשיחזור למושב הבא ולכנס החורף של הכנסת. אבל בינתיים מחאת השמאל לא נותנת לזה לקרות, שבילי צפון הגולן הפכו לרחוב קפלן.
במקביל, מנסה ארצות הברית לגרור את ישראל להסכם היסטורי עם סעודיה, לכינון יחסים בעסקה סיבובית שתכלול את שלושת המדינות. נתניהו כהיסטוריון בן היסטוריון, רוצה בכל מאודו להיות חתום על הסכם כזה והוא משתוקק להיות זה שיעמוד על מדשאות הבית הלבן וילחץ את ידו של המלך סלמאן, לקול מחיאות הכפיים של הנשיא האמריקני. נתניהו יהיה מוכן לעשות הרבה כדי שזה יקרה, אבל בינתיים הסעודים לא ממהרים להתלהב, העיזים שהם מכניסים להסכם כזה הופכים בלתי אפשריים מבחינת ממשלת ימין. לכן נתניהו לא מרחיב בנושא וכשהוא כבר כן מדבר על זה, בעיקר בתקשורת הזרה כמובן, הוא מנסה לצקת לתוך האירוע הזה תוכן כלכלי מובהק.
אם ההסכם אכן יקרום עור וגידים, סביר להניח שהשמאל יעשה הכל כדי לגמד את ההישג ולמזער את חלקו של נתניהו בסיפור. הם יגבירו את המחאה ויכניסו גם את הנושא הזה לשלטים ולנאומים בכיכרות קפלן ומבואות הכנסת. וכשההבנה הזאת מתחברת לשלטי הענק והמהומות שטיפסו השבוע צפונה לרמת הגולן, מתקבלת פתאום הבנה חדשה על הטעות של מפגיני קפלן ושולחיהם, טעות ותיקה שהם וחבריהם חוזרים עליה שוב ושוב כבר שנים רבות ללא הצלחה ובכל זאת לא חושבים על חישוב מסלול מחדש.
ובכן, מעל גבי במה צנועה זו, ננסה להציע טיפ קטן למובילי המחאה ואנשי כוח קפלן ונציע להם לעצור לרגע ולהבין שהם מפספסים משהו מאוד קריטי ויסודי בהבנת התופעה ששמה בנימין נתניהו. הרי מטרת המחאה כולה בסופו של דבר היא אותה מטרה של מחאת בלפור מהקדנציה הקודמת ועוד שלל יוזמות גדולות וממומנות שהיו כאן בעבר והיא להזיז את נתניהו משלטונו הארוך. ובכן רבותי הנכבדים, אם זה לא עבד עד היום, לא ברור למה אתם לא עוצרים ומנסים לחשוב איך זה כן יעבוד, למה אתם חוזרים שוב ושוב על אותן פעולות ומצפים לתוצאה שונה.
נתניהו לעולם לא יירד מהבמה הפוליטית מתוך אילוץ. הוא יילחם עד טיפת דמו הפוליטית האחרונה כל עוד מישהו מציב מולו איום ומנסה לכפות עליו משהו. גם הפסד בקלפי לא מתפרש אצלו ככישלון אלא כהזדמנות, ובחסות שיטת הגושים הוא מצליח לעבור את הגל ולשרוד הלאה.
התיקים המשפטיים נגדו קורסים בזה אחר זה, אבל ככל שהם נמשכים, הוא רק נבנה מהם ומתעצם מהם. גם השנאה התקשורתית והתעמולה נגדו נתפסת אצלו כהזדמנות ולא כבעיה, עד שהיו כאלה שטענו שהוא זה שמארגן לעצמו את כל זה. ועכשיו הגיעה המחאה האחרונה ושוב מנסה בכוח להוריד את נתניהו מהנתיב, כאילו מה שלא הלך עד היום בכוח, יילך אולי ביותר כוח.
זה לא מובן מאליו לחשוב כך, אבל אם יש מישהו שהמטרה שלו היא באמת לגרום לנתניהו ללכת הביתה, הוא חייב לעשות את ההיפך הגמור, בדיוק כמו במשל השמש והרוח שהתחרו ביניהם מי יצליח להוריד להלך המיוזע את מעילו.
תארו לעצמכם שמחאת קפלן מופסקת בבת אחת מתוך הכרזה שהמטרה הושגה, הרפורמה דעכה ביוזמת נתניהו עצמו ועל כמה סעיפים בודדים ממנה יושגו הסכמות. תארו לעצמכם שבמקביל, תיקי האלפים נסגרים או לפחות מושהים עד להודעה חדשה לצורך "בירור נוסף" או משהו בסגנון. תארו לעצמכם שארה"ב מאפשרת לנתניהו למנף את ההסכם עם הסעודים לטובתו, לארגוני השמאל יש מספיק קשרים שם כדי לארגן את סעיפי ההסכם באופן מעורפל שכולם יוכלו לחיות איתו.
תארו לעצמכם שבעוד זמן קצר נתניהו מרגיש נקי מאיומים, מאילוצים, ללא אויבים מהצד השני, הוא עצמו שולט לבדו במצב ורק הוא יחליט על המשך דרכו הפוליטית. אנחנו מדברים על יהודי שעבר את גיל 73 וכנראה גם הוא חושב לפעמים על המשך דרכו ביום שאחרי כהונתו כראה"מ. אבל כל זמן שמאתגרים אותו ומנסים לכפות עליו, הוא באופן אינסטינקטיבי משיב מלחמה ומתבצר בתוך שלו.
אם השמאל יעבור לשיטת השמש ויעזוב את שיטת הרוח, סביר להניח שבתוך זמן קצר ומקסימום עד סיום הקדנציה הנוכחית, נתניהו מכריז על פרישתו ויורד מהבמה ביוזמתו כמנצח ולא כמנוצח. אחרי שזה יקרה – הכל פתוח כולל מלחמת הכל בכל בליכוד ובימין.
המראות הקשים שהגיעו השבוע מנווה אטי"ב מביאים אותנו לחשוב אולי השמאל לא באמת רוצה שנתניהו יילך. הרי רפורמה משפטית הלכה למעשה אין, היא לא קיימת. והדחת נתניהו הרי לא תגיע בדרך כזו וזה הוכח במציאות. הם חייבים לכאורה לשנות את השיטה כי כל עוד הם ימשיכו כך, אין ספק שנתניהו רק יתחזק ויתעצם.
ואם כך, עולה החשש שאולי, רק אולי, גם השמאל זקוק לנתניהו כדי לשרוד. אולי ביום שאחרי נתניהו, גם לשמאל הישראלי לא יהיה צידוק לקיומו אחרי שהפרטנר המרכזי שלו נעלם. חומר למחשבה לימי בין הזמנים.
2.
צבע מדאיג לטופס הירוק:
מדוע מאפשרת ישראל לאלפי פלשתינים לעבור בנתב"ג ללא הגבלה
בשבוע שעבר הסתיים פיילוט שנעשה בשיתוף פעולה של צוותים ישראלים ואמריקניים, במסגרתו הותר לפלשתינים מיהודה ושומרון המחזיקים באזרחות אמריקאית, לעבור בנתב"ג ללא הגבלות מיוחדות. במסגרת זו עברו בנתב"ג למעלה מאלפיים פלשתינים מיו"ש שעשו את דרכם ללא הפרעה לתפוח הגדול.
בשבוע הבא אמור להתחיל פיילוט דומה נוסף והפעם עם פלשתינים מרצועת עזה, כל זאת כחלק מהתהליך הארוך הנמשך כבר שנים רבות בו מנסה ישראל לקבל פטור מוויזה לארה"ב.
לארה"ב יש רשימת דרישות מהמדינות להן היא מעניקה את הפטור הנחשק מוויזה ובין היתר זה כולל שיתוף מידע על נוסעים, ירידה באחוזי האזרחים המסורבים ועוד. אבל אחת הדרישות הקשות יותר לעיכול היא הדרישה לאפשר לכל אזרח אמריקני לעבור בשדה התעופה של המדינה המבקשת ללא הגבלה, בישראל מדובר בדרישה מורכבת בגלל הרשות הפלשתינית.
כיום, ישראל לא מאפשרת לפלשתינים להשתמש בנתב"ג והם יוצאים דרך מעבר אלנבי לשדה התעופה הירדני. מדובר בדרישה ביטחונית בסיסית שכן מעבר חופשי במקום הרגיש הזה עלול לפתוח פתח לגורמי טרור ולסייעני פיגועים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפלשתינים המחזיקים גם באזרחות אמריקנית שאז יכולת השליטה עליהם ועל מעשיהם מוגבלת מאוד. ויש לא מעט כאלה, כך למשל רוב תושבי הכפרים תורמוסעיא ואל מועייר שבאזור רמאללה מחזיקים באזרחות אמריקנית.
סיבה נוספת היא שישראל שמרה על המעבר בנתב"ג כמשהו יוקרתי ונחשק, אותו היא העניקה כתגמול או בונוס לבכירים פלשתינים או למשתפי פעולה. כעת, דורשת ארה"ב לאפשר לאזרחיה, כולל הפלשתינים לעבור ללא הפרעה בנתב"ג בבידוק רגיל כמו אזרח ישראלי, מה שגורם כאב ראש לא קטן למערכת הביטחון שהביעה התנגדות נחרצת.
אולם הדרג המדיני מתעקש בכל זאת לקדם את מתווה הפטור מוויזה למרות החשש הביטחוני, משום שנושא הוויזה משתלב כעת בעוד מארג אינטרסים פוליטיים. הברית הביטחונית עם ארה"ב חזקה מאי פעם ושיתוף הפעולה פורה, אבל בתחום הפוליטי היחסים רעים מאי פעם, ביידן ואנשיו לא מסתירים את איבתם לנתניהו וזה מצב שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
בירושלים מאוד רוצים לראות הסכם פטור מוויזה לאזרחי ישראל כי זה יתן חיזוק נוסף למערכת האינטרסים שהפכה רגישה בעת הזאת. המחיר הביטחוני של כל זה עלול להיות גבוה אבל בראיה הכללית מישהו כנראה מוכן לשלם את המחיר.
בארה"ב מזהים את ההזדמנות וגוזרים קופון מדיני כלפי הפלשתינים. סיפור הפטור מוויזה בישראל הוא כבר לא רק הוויזה עצמה ולא רק דרישה שגרתית של ארה"ב לטובת אזרחיה. כשמדובר בישראל והמזרח התיכון, כל דבר מקבל צבע שונה כולל הטופס הירוק. במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, לכל החלטה בירוקרטית יש משמעות ביטחונית ופוליטית רחבה הרבה יותר.
3.
סלמאן ומזומן:
הסכם עם סעודיה הוא אינטרס כלכלי ולכן ייחתם בכל מקרה. כעת מנסה כל צד רק לשפר עמדות
ובחזרה לסעודיה: המלך סלמאן ואנשי ממשלו, מתהלכים לאחרונה בתחושה של מנצחים כאשר כל הקלפים משחקים לטובתם וכולם זקוקים להם. ארה"ב מנסה לגרור אותם להסכם היסטורי חסר תקדים וזאת למרות שרק לפני חודשים ספורים, הם כרתו ברית שלום עם האויב המרכזי של המערב, ראש הנחש מטהרן.
סעודיה כבר לא זקוקה מדי למערב כדי להתגונן מהגרעין האיראני כמו שהיה בעבר, ובכל זאת שליחי הבית הלבן מתדפקים על דלתות הארמון בריאד ומבקשים חתימה. ישראל משתוקקת גם היא להסכם עם סעודיה שיאפשר באופן רשמי את השגשוג הכלכלי ההדדי ופתיחת נתיבי האוויר לחברות הישראליות בדרכן למזרח. במצב כזה יכולים הסעודים להרשות לעצמם קצת יותר ולכן הם משחקים קשים להשגה ומערימים דרישות רבות, כמו אישור אמריקני לפיתוח גרעין וכניעה ישראלית לדרישות הפלשתינים.
לגבי הסעיף האחרון, פוגשים הסעודים אוזן קשבת בבית הלבן, גם שם רוצים מאוד לכופף את ישראל כלפי הפלשתינים. ובכל זאת, סעודיה משדרת קרירות ולוקחת את הזמן, הבכירים בריאד מעדיפים להמתין עד אחרי הבחירות בארה"ב שיתקיימו בחורף הבא כדי לראות מי יהיה הנשיא החדש ועד כמה אפשר יהיה לעשות איתו עסקים.
במצב כזה, נתניהו פועל נכון כשהוא שומר על שתיקה ולא מגלה התלהבות יתר כלפי ההסכם, למרות שעז חשקו להיות זה שמוביל אותו וחותם עליו. ישראל לא צריכה לגלות להיטות כי זה יגרום לסעודים רק להעלות את דרישותיהם ולהתבצר בהן. ככל שישראל תשחק גם היא קשה להשגה, ארה"ב תהיה זו שתכופף את סעודיה בדרישותיה כדי שההסכם ייצא לפועל.
אבל מעל לכל, ישראל באמת לא צריכה לחשוש מהדרישות הסעודיות. עם כל דרישה אפשר להסתדר משום שהטבות והקלות לפלשתינים ישראל כבר נותנת בכל מקרה, ומדינה פלשתינית לא תקום בכל מקרה כי הפלשתינים הם אלה שלא רוצים בה. הפלשתינים הם סרבני השלום הגדולים ביותר ואם הם לא היו כאלה, כבר היתה קמה מדינה פלשתינית לפני יותר מעשרים שנה.
כך שגם אם סעודיה תציב את הקמת המדינה הפלשתינית כדרישה, ישראל יכולה לדרוש ריכוך בניסוח, כמו למשל "חתירה משותפת להקמת מדינה", ומשם הכל בסדר. צעדים בלתי הפיכים כלפי הפלשתינים הרי לא יהיו בכל מקרה וזה לא בגלל ישראל.
בסופו של דבר, הסכם בין סעודיה, ארה"ב וישראל ייחתם כי זה אינטרס של כל הצדדים, כל מה שאנחנו רואים כעת זה ניסיונות של כל הצדדים לשפר עמדות כדי להציג אותן לבייס המקומי.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
