1.
למה דווקא עכשיו:
שני מרכיבים עיקריים גרמו לארגוני הטרור בהכוונת איראן להעלות הילוך
בעוד שמערכת המשפט מכינה את עצמה לשורת הדיונים שיתקיימו בקרוב בעתירות נגד עילת הסבירות, נגד אי כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד, ובעוד שמחאת השמאל מסרבת לגווע למרות שאין כל חדש בנושא הרפורמה, מדינת ישראל מוצאת את עצמה בימים מדממים של אימה ופחד, עם גל טרור שזמן רב לא נראה כמותו ועם איומים שכבר שנים רבות לא נשמעו. ובשורה התחתונה, אי אפשר שלא לקשר בין הדברים.
כבר כמה חודשים שהאיומים מצד צפון גוברים והולכים מבלי שישראל תעשה אפילו צעד אחד של התגרות או אפילו הגנה עצמית חריגה שונה מהשנים האחרונות. בחיזבאללה נתלים כמובן בתירוץ כלשהו של גדר שנבנתה סמוך לכפר רג'ר הפולשת לטעמם לתוך השטח הלבנוני, אך המחלוקת סביב הכפר ניטשת עוד מלפני מלחמת לבנון השניה ולא מדובר במשהו חדש שאמור לגרום לחיזבאללה להדק את היד על ההדק דווקא עכשיו.
לפני קצת יותר משנה, קיבל חיזבאללה הסכם נדיב מאוד בו נכנעה ישראל לדרישותיו וויתרה ללבנון על חלק נכבד מהשטח הימי, שכולל בתוכו מקום אופציונלי לקידוח גז. אופוזיציית הימין דאז תקפה בחריפות את בנט ולפיד שחתמו על הסכם הכניעה ואמרו כי מהלך כזה רק שוחק את כושר ההרתעה של ישראל.
השבוע ביקר שר הביטחון גלנט בארה"ב שם נפגש עם בכירי הממשל ועם מזכ"ל האו"ם ודן עמם בכמה נושאים כמו ההסכם המסתמן עם סעודיה הדורשת אישור לפתח תכנית גרעין, ובין היתר הוא פירט שם את שורת הפעולות של חיזבאללה בהן מפר הארגון את הסכם הפסקת האש ומתגרה בישראל, וזאת לקראת הדיון באו"ם בחידוש המנדט של יוניפי"ל לפעול בקו התפר שבין ישראל ללבנון.
על פי המידע שהציג שם גלנט, ישראל נמצאת באותו מצב ביטחוני מסוכן בו היתה ב- 2006, ערב מלחמת לבנון השניה. בכירי ביטחון בירושלים מדברים על מלחמה עם חיזבאללה בשאלה של מתי ולא של האם. והמתי הזה עלול לקרות בקרוב מאוד.
במקביל, אחרי שורת הפיגועים המחרידה בשבועות האחרונים בהם נרצחו כבר חמשה יהודים ונפצעו עשרות, התרחש השבוע אירוע נוסף יוצא דופן כשארגוני הטרור חמאס וג'יהאד אסלאמי נטלו אחריות רשמית על פיגועים, מהלך שעד היום הם השתדלו בכל כוחם להימנע ממנו.
לאורך השנים, התרגלנו למושגים כמו טרור יחידים, התארגנות עצמאית, טרור מקומי ועוד. במערכת הביטחון הסבירו שקשה מאוד לקבל מודיעין מוקדם על מחבל צעיר שמחליט על דעת עצמו לקום ולעשות מעשה, הם אף תיבלו זאת בהסברים כמו מניעים אישיים, מצוקות משפחתיות ועוד, למרות שהיה ברור שההכוונה מגיעה תמיד מלמעלה, דרך רשתות חברתיות והכוונה מרחוק כך שלארגונים היה קל מאוד לעודד טרור מבלי להשאיר עקבות. גם לדרג המדיני והצבאי בישראל זה היה נח מאוד משום שמצב כזה מאפשר להם שלא להגיב בחריפות באופן שיסלים את המצב.
אבל בשבועות האחרונים ברור מאוד ושקוף מאוד שמשהו מהותי השתנה – ולא לטובה. חיזבאללה מרים ראש וארגוני הטרור מעזה כבר לא טורחים לטשטש את העקבות המובילות אליהם מהטרור בלב הארץ. בשבוע שעבר הגיעו נתניהו וגלנט לזירת הפיגוע בהר חברון ואמרו כי מדובר בהתארגנות איראנית, דבריהם לא היו מובנים בתחילה אך בשבוע האחרון הסתבר שהם צדקו.
בתחילת השבוע, הותר לפרסום כי ההברחה שסוכלה לאחרונה בגבול ירדן לא היתה הברחה רגילה כמו ההברחות הרבות המתרחשות תדיר. בהברחה זו נתפסו מטעני חבלה שנבנו בצורה מקצועית מאוד ובעיקר שונה מאלה שהפלשתינים ביו"ש יודעים להרכיב מה שהעלה מיד את החשד שמדובר בהברחה איראנית. ולזה כנראה התכוונו נתניהו וגלנט.
למעשה, גם חיזבאללה, גם חמאס, גם הגי'האד האסלאמי כמו גם ארגונים נוספים, מקבלים כולם כספים מאיראן כבר שנים רבות ולכן הם גם מחויבים אליה. כעת מסתמן שבאיראן החליטו לקחת את הדברים צעד אחד קדימה ולהתחיל לדרוש קבלות עבור הכספים המועברים בנדיבות. על פי כמה הערכות בקרב מומחי ביטחון בעבר ובהווה, איראן מסוגלת בהחלט לטוות תכנית הבנויה ממתקפה משולבת מצד חיזבאללה וחמאס בו זמנית, כשבאותה שעה ערביי יו"ש וגם חלק מערביי ישראל יצאו גם הם לחולל מהומות ברחובות כפי שהיה בשומר החומות. בראיה איראנית, ישראל תתקשה מאוד להתמודד עם מתקפה כזאת.
כפי הנראה, בשלב זה לא נראה שתכנית כזאת נמצאת בשלבים מעשיים אבל המגמה לשם היא ברורה, לזה כנראה התכוון נתניהו כשהגיע לזירת פיגוע בחברון ודיבר על איראן. השאלה שנותרה אם כן היא למה זה קורה דווקא עכשיו, וכפי הנראה גם התשובה לכך היא ברורה והיא מורכבת משני מרכיבים עיקריים.
המרכיב הראשון הוא מחאת השמאל. קשה מאוד שלא לקשור בין אופי המחאה לבין המצב הביטחוני משום שהמחאה, ככל שהיא יכולה להיות לגיטימית במדינה דמוקרטית, עברה כבר מזמן את גבולות המחאה הלגיטימית. זו זכותו ואף חובתו של כל מיעוט לצאת ולהפגין למען זכויותיו, זו זכותה ואף חובתה של אופוזיציה לבקר את השלטון ולהתנגד לו, אבל מחאת השמאל כפי שראינו אותה בחודשים הללו, כבר מזמן לא נמצאת באזור החיוג של דמוקרטיה.
העובדה שמובילי המחאה הביאו אותה אל תוך הצבא והפכו אותה לקץ המדינה, מורגשת היטב בטהרן, בביירות, בבונקרים בלבנון וגם בעזה. ושם עוקבים, מרגישים, צוחקים ומעלים הילוך בתכניות הטרור. נסראללה עצמו כבר לא טורח להסתיר זאת והוא אומר זאת במפורש בנאומיו.
המרכיב השני הוא המאפיין הברור של מדיניות נתניהו בכל הקשור לטיפול בטרור. נתניהו מתפאר בעשור הביטחוני השקט ביותר שהיה לאורך שנות כהונתו, מציאות שכבר לא קיימת בכהונתו הנוכחית כשמספר הנפגעים כבר עובר את המספר שהיה בזמן ממשלת בנט ולפיד.
מומחי ביטחון גם מהצד הימני של המפה, הזהירו לאורך השנים כי זה לא שבעיות הביטחון של ישראל אכן נפתרו, אלא שהשקט המדומה מגיע רק בגלל המדיניות של שב ואל תעשה, של עקיפת הבעיה במקום טיפול בה, וככל שישראל תבליג ותימנע מטיפול אקטיבי באיומים שלא הולכים לשום מקום, הרי שהיא תקבל את מה שאנחנו רואים היום: ארגוני טרור שצמחו באין מפריע לממדים מפלצתיים+.
נתניהו נוקט מדיניות של שיטת הסלמי, פרוסה אחר פרוסה, לא לטפל עכשיו במה שלא בוער. כמובן שאין זו הבמה לדון לגופו של ענין האם הוא צודק בכך או לא, יתכן שהוא צודק וזה כבר דיון למומחי הביטחון המופקדים על כך. אבל ברמה הפוליטית, באותה מדיניות שהוא פועל לפיה מול אויביו הפוליטיים הוא פועל גם בזירה הביטחונית. ולכן היום, כשחיזבאללה התפנה מעיסוקיו במלחמת האזרחים בסוריה והוא פנוי כעת רק להסלמה מול ישראל, הוא מזהה גם שעת כושר מצד הממשלה בירושלים.
נסראללה יודע היטב שאם הוא יפתח כעת בהתקפה נגד ישראל, יהיה סבב הסלמה של כמה ימים ואולי גם כמה שבועות, אבל ישראל תחתור כמה שיותר מהר לסיים אותו. מלבד העובדה שישראל חפצת חיים ורוצה למנוע כמה שיותר שפיכות דמים, יש כאן את ההיבט הפוליטי, נתניהו מבין שאין איום יותר גדול על חייה של ממשלה מאשר תמונות של הרוגים ופצועים בצבא ובעורף והוא ינסה בכל כוחו להימנע מכך, בפרט שגם כך מצבו הפוליטי לא מזהיר.
בטהרן, בלבנון ובעזה יושבים ועושים את החשבון ומבינים שישראל גם משוסעת מבפנים בגלל המחאה וגם מפחדת מעימות ארוך, ומגיעים למסקנה שסבב לחימה לא ארוך יכול להיות יעיל לכולם. הוא יחזיר לארגוני הטרור את ההילה היוקרתית שלהם והוא יאפשר להם גם לחזור מהר מאוד למאמצי החימוש האינטנסיביים שלא פסקו מעולם.
ושוב: אף אחד לא מתיימר לשפוט את מקבלי ההחלטות או לחלק להם עצות, אבל לנו כאזרחים חשוב לדעת את המציאות ולהבין בעצם מה קורה. ובניתוח פשוט של המציאות, אנו נמצאים בתקופה בה הטרור מנסה להגביר את מאמציו להילחם בישראל כשהוא שואב עידוד הן מהמצב הפוליטי בישראל והן מאופי מדיניות הממשלה המכהנת. אין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
2.
(כ)לוב הזהב
קשר השתיקה: שוב השאיר נתניהו את שר החוץ להתמודד לבדו עם הביקורת
אחת ההודעות התמוהות ביותר שיצאו מלשכת ראה"מ, יצאה השבוע לאחר סערת פגישת שר החוץ אלי כהן עם שרת החוץ של לוב נג׳לא אלמנקוש. הפגישה שהתקיימה בשבוע שעבר באיטליה ונחשפה ביום ראשון בישראל, עוררה מיד סערה חוצת יבשות, גררה מהומות קשות בלוב ואף גינויים מוושינגטון.
לוב מוגדרת רשמית כמדינת אויב, מדינה מוסלמית עוינת, היא לא מתכוונת לכונן בקרוב יחסים דיפלומטיים עם ישראל והיא עסוקה בעיקר בסכסוכים הפנימיים בין שתי הממשלות המכהנות שם מאז הדחתו וחיסולו של קדאפי. הפגישה החשאית בין שני שרי החוץ נועדה לשרת אינטרס נסתר של אחד משני המנהיגים הלוביים שניסה אולי לפלס באמצעות כך את פריצת הדרך לקשרים עם הבית הלבן, אבל כפי שזה נראה הפגישה היתה אמורה להישאר בחשאיות.
שר החוץ אלי כהן, מנהל בחודשים האחרונים יומן עמוס מאוד. הוא טס ברחבי העולם ומגיע כמעט לכל מדינה אפשרית, מנהל את יחסי החוץ של ישראל בכישרון לא רע בכלל, אלבום התמונות שלו מתמלא בתיעודי לחיצות ידיים עם מנהיגים רבים על פני הגלובוס והלו"ז עדיין עמוס גם לחודשים הבאים, הוא מתכנן להספיק עוד הרבה עד לחורף הקרוב בו הוא אמור לפנות את כסאו ולהעביר את משרד החוץ לידי ישראל כ"ץ, בהתאם להסכם הקואליציוני.
אבל המהלך האחרון לא התקבל בעין יפה גם בתוך הממשלה. רבים שם אמרו כי כהן חשף את הפגישה הרגישה רק מתוך רצון לקבל עוד פרסום וחשיפה והוא גרם לכך ששרת החוץ הלובית הודחה מתפקידה ונאלצה להימלט מארצה לטורקיה, כשסכנת החיים עדיין אורבת לה מצד קיצונים מוסלמים מלוב. כהן מצידו טען שלוב לא התנגדה לפרסום הפגישה וכי הכל היה מתואם מראש, למרות שממשלת לוב ניסתה להתנער נוכח ההפגנות הקשות בטריפולי ולטעון שמדובר היה בפגישה אקראית ולא מתוכננת, אך ברור שהכל היה ידוע ומתואם.
מה שפחות ברור, זה עד כמה לשכת ראש הממשלה היתה מעורבת בסיפור הזה. ההיגיון אומר שמהלך דרמטי כזה לא היה יוצא לפועל בלי אישורו של נתניהו ואולי גם פרסום הפגישה הופיע בפרוטוקול שהוגש לו. אבל באופן חריג, הוציאה לשכת ראה"מ הודעה לתקשורת בה נכתב כי נתניהו הוציא הנחיה לפיה מכאן ולהבא – כל פגישה מדינית ופרסומה חייבת לעבור קודם את האישור האישי שלו.
ההודעה מעוררת תמיהה משום שלנו כאזרחים, היה פשוט שפגישות כאלה ופרסומן צריכות להיות מתואמות עם ראש הממשלה, אז מה אם כן פשר ההנחיה? אבל נתניהו כדרכו, אוחז באמנות השתיקה כדרך חיים וכך נקט גם במקרה הזה.
נתניהו כמו נתניהו, שמר תחילה על שתיקה ולא התייחס לסערה, וגם כשהתייחס, הוא עשה זאת באמצעות הודעה עלומה. כך הוא שומר לעצמו את כל האפשרויות פתוחות. הוא יוכל בעתיד לגזור על זה קרדיט, להגיד שבוודאי שהכל היה מתואם איתו והוא יוכל גם להכחיש ולומר שכהן עשה לו נזק ולבוא איתו חשבון. את האמת לא נדע, כי זו המדיניות של היושב על כס ראשות הממשלה וזו אחת הדרכים בהן השתמש כדי לשמור על תפקידו לאורך כל כך הרבה שנים.
3.
דמגוגיה בסבירות גבוהה:
מי היחידים שיכולים להפר את החלטת בג"ץ אם יפסול את חוק עילת הסבירות
העימות הפוליטי בין שר המשפטים יריב לוין ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, טיפס השבוע לשיאים חדשים כשלוין שיגר ליועצת מכתב חריף, בו הטיח בה ביקורת קשה נוכח סירובה לייצג את הממשלה בעתירות הרבות הממתינות על שולחן בג"ץ.
השופטים אמורים להידרש בקרוב לעתירות שהגישה מפלגת יש עתיד נגד לוין, בגלל הכוונה שלו שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לפני שיקודמו חוקי הרפורמה שישנו את הרכב הוועדה. לאחר מכן יתקיים הדיון ההיסטורי בו יישבו לראשונה כל 15 שופטי בג"ץ וידונו בעתירות שהוגשו נגד חוק לצמצום עילת הסבירות וכפי הנראה הם ינסו לבטל אותו או לפחות את חלקו.
מלבד השאלה הבסיסית כיצד שופטים יכולים לדון בנושאים הנוגעים אליהם אישית, חשוב לזכור שמדינה דמוקרטית לא יכולה לקבל מצב בו היועץ המשפטי לממשלה לא מייצג את עמדת הממשלה בדיונים משפטיים, הרי זו בעצם הגדרת תפקידו. אבל במקרה הזה, מיארה מתנגדת לכל מדיניות הממשלה ולא מוכנה לעמוד בבית המשפט כדי להגן על משהו מעמדות הממשלה ועל כך יצא קצפו של לוין. גדעון סער מצידו טען, שהמתקפה של לוין היא צעד נוסף בהכשרת הקרקע לקראת פיטוריה של בהרב – מיארה כפי שבכירי הממשלה רוצים לעשות כבר זמן רב.
במקביל, לקראת הדיון על חוק עילת הסבירות, עלתה לסדר היום השאלה האם נתניהו יציית לפסיקת בג"ץ במקרה ויוחלט לפסול את החוק. בתכניות האקטואליה, במהדורות החדשות ובמרחבי הרשת, התראיינו מומחים חמורי סבר שהביעו דעה לכאן או לכאן, האם הממשלה תכבד את הפסיקה או שתמשיך בעמדתה כאילו החוק לא נפסל.
למעשה מדובר כאן בדמגוגיה שקרית. חוק עילת הסבירות במהותו אמור להגביל את מערכת המשפט ולאסור עליה לבטל החלטות שהתקבלו בממשלה ברוב גדול. לא מדובר כאן בפסקת התגברות של הכנסת אלא בהגבלת השופטים מלפסול החלטות ממשלה. באופן טכני, יש רק דרך אחת להפר את החוק והיא ששופטי בג"ץ יתכנסו ויחליטו בכל זאת לבטל החלטה כלשהי שהתקבלה בממשלה.
כלומר: היחידים שעשויים שלא לציית לחוק אלה שופטי בג"ץ עצמם, לממשלה אין דרך להפר את החוק והיא יכולה רק להחליט האם במקרה שבג"ץ כבר הפר את החוק, לשמוע בכל זאת לפסיקה או להמשיך במדיניותה החוקית כרגיל. ולכן כל דיון בשאלה האם הממשלה תציית לבג"ץ, הוא לא יותר מניסיון דמוניזציה לממשלת הימין.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
שמאלן