לא זו העת לעשות זאת, זמן מלחמה עכשיו. עם החיפוש אחר אשמים והאחראיים למחדל הנורא שגרם למסע טבח נוראי ולערעור הביטחון של מרבית האזרחים ישראל, יצטרכו להמתין מעט, עד לאחר הכנעת החמאס בעז"ה ובתקווה שמערכה זו תסתיים עם שיבת האזרחים החטופים לגבולם.
כתבתי על כך בשבוע שעבר לאחר הטבח הנורא, על ההפקרות ששררה ביישובי עוטף עזה ביממה הראשונה למערכה הקשה, על המנהיגים שנרדמו בשמירה וגרוע יותר, שעצמו עיניים והתעלמו מנורות אזהרה ומאין סוף סימנים לתרחיש האיום שבסופו של דבר הגיע.
עם זאת, דבר אחד צריך לשים כבר כעת על השולחן. אין אשם אחד בסיפור הזה, כשלו בשמירתם מנהיגים פוליטיים רבים לצד גנרליים דגולים ויידועי שם, שרובם זחלו לעולם הפוליטי עת סיימו את הקריירה הצבאית וסחבו עמם לתוך עולם זה, לא מעט ידע וניסיון שצברו בתפקידם.
אין ספק. מי שעמד ועומד בראש הפירמידה ברוב ככל השנים האחרונות ובפרט בשנה האחרונה, הוא הראשון שכשל בתפקידו ועליו לשאת באחריות לדבר הנורא שאירע. עם זאת, אסור לעצום עיניים מכך שבמהלך שנים אלו הקיפו אותו בעלי תפקידים והשפעה נוספים בתחום זה, רמטכ"לים לצד שרי ביטחון וחברי קבינט, שהיו מעורבים בלא מעט שיקולים והחלטות שהתקבלו.
כששואלים את השאלות, צריך לחזור אחורה ולהסתכל על התמונה במלואה, כשגם את האחראיים להתנתקות ולהסכמי אוסלו צריך לקחת בחשבון – ולשאול איך שוב ושוב הצמרת המדינית והביטחונית עצמה עיניים והורידה את הראש שוב ושוב. ישראל הסתפקה בכמה התקפות והפצצות אוויריות, אבל תמיד תמיד המשכנו לחטוף על הראש.
"זה לא באמת היה אפשרי", הם הסבירו שוב ושוב. "העולם, הקהילה הבינלאומית, לא תגבה אותנו ואף תגנה פעולות שננקוט". זה אולי חשוב, אבל בזמן שהתחשבנו בדעת הקהילה הבינלאומית צמחה פה מפלצת, שגם כעת אנו עסוקים בלהסביר ולהתנצל לעולם, על צעדים שעושים בכדי למוטט אותה.
בימים האחרונים אנו עדים לתחילה של מגמה, ללקיחת אחריות מצד גורמים בצבא וגם בדרג הפוליטי. הלוואי וזה באמת יהיה פתח לחשבון נפש אמיתי ומעל הכל למסקנות שיובילו לצעדים משמעותיים יותר.
להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום.
לצערנו הרב, לכישלון הזה יש הרבה יתומים