שנה ומלחמה: כשתותחי המלחמה עדיין רועמים, מליאת הכנסת הופכת לזירה רותחת
שום סממן חגיגי לא היה במושב הפתיחה של כנס החורף, פתיחת המושב השלישי של הכנסת ה-25. את היום החגיגי בדרך כלל – החליפו טקסים רשמיים של זיכרון ממלכתי להרוגים ולנפגעים במלאת שנה למלחמה, ובזה גם עסקו הנאומים הרציניים למדי בישיבת פתיחת המליאה.
החגיגיות לא היתה שם וכך גם התגרה הקולנית הקבועה המלווה את כנסי הפתיחה הללו. האופוזיציה שמרה על שקט מוחלט בזמן נאומו של נתניהו ורק נאומו של לפיד נתקל בקריאות ביניים לא רבות מצד הקואליציה.
ומלבד הקול החגיגי שנעלם, היה עוד קול שנעלם מהיום הזה ומהאירוע כולו: קולו של ההיגיון. נדמה שכנס החורף הזה נפתח כמו סכר שקרס בבת אחת וגרם להצפת נהר שוצף של אמוציות. נדמה שחברי הכנסת משני הצדדים הגיעו טעונים, מלאים ודרוכים, ובית הנבחרים חזר לפעילות שכל כולה התלהבות בלי טיפת היגיון ושיקול דעת.
הפוליטיקאים חזרו מפגרת הקיץ והחגים למציאות חדשה שעוד לא היתה ברורה בסיום הכנסת הקודם. כעת, די ברור לכולם שהממשלה לא הולכת ליפול בקרוב, שהבחירות הולכות ומתרחקות, שנתניהו חוזר בצעדים בטוחים לכח הפוליטי שהיה לו לפני פרוץ המלחמה וששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.
יחד עם זאת, גם המלחמה כנראה לא הולכת לשום מקום ואיתה מתרחקת גם ועדת החקירה שאמורה כנראה לקום בסיומה, וכך במלאת שנה למלחמה, מבינים באופוזיציה שהמציאות קשיחה יותר מהשאיפות ושום דבר מהותי לא עומד להיות שונה, לטוב או למוטב.
וכשההבנה הזאת מחלחלת פנימה, מתחילות האמוציות לפרוח. בקרב חברי הכנסת יש לא מעט כאלה שמרגישים שמישהו לחץ אותם אל הקיר והם פועלים בהתאם. וזה נכון גם לחברי קואליציה וגם לחברי אופוזיציה.
הקואליציה בוודאי מרגישה שהיא צריכה לעשות הכל כדי לשמור על הקיים. התחושה בליכוד היא שיש לשמור על כח המפלגה דווקא בתקופה כזאת, בוודאי מול האופוזיציה שהופכת ללוחמנית יותר ויותר וגם בבית פנימה. המצב בליכוד מתוח יחסית ולכן כל חבר במפלגה שמדבר קצת אחרת ומשמיע דעות שונות מהנהגת הליכוד, מקבל יחס עוין יותר וחשדני יותר מאשר בימים רגילים וכך ראינו גערה נדירה שקיבל ח"כ אילוז או התכתשות פומבית מביכה ומכוערת בין מאי גולן לחנוך מיליבצקי על גבי דוכן הכנסת, לקול צחוקם המלגלג של חברי האופוזיציה, עוד תסמין של סיר הלחץ המבעבע במסדרונות המפלגה.
המצב הזה החזיר השבוע לשולחן את נושא המתיחות בין נתניהו לגלנט. השניים שידעו לא מעט עליות ומורדות, עובדים כעת בשיתוף פעולה די סביר לאור המצב הביטחוני, אך גלנט מצידו ממשיך להפריח דעות עצמאיות שנתניהו לא תמיד יאהב לשמוע. הוא היחיד כמעט מהדרג המדיני שמביע את דעתו בעד הסדרה מדינית בעזה, ומשום מה לא היה מספיק הד תקשורתי להתבטאות שאמר השבוע לפיה השבת החטופים צריכה להיות כרוכה ב"פשרות כואבות" מצד מדינת ישראל, מילים שנתניהו בהחלט מסתייג מהן חרף ההבנה שהוא עצמו יצטרך לבסוף לבצע אותן.
לא ברור מי תדרך השבוע כמה מכלי התקשורת המרכזיים שדיברו על כך שפיטורי גלנט קרובים, אבל המידע שהם ידעו לתת הוא שנשקלת העברת התפקיד לישראל כ"ץ שנחשב נוח יותר לנתניהו ויראה איתו עין בעין את הדברים.
בינתיים בליכוד לא ידוע על כוונה כזאת לעורר שוב את הדובים מרבצם ולפתוח שוב את תיק גלנט, כי הרי ממה נפשך: אם האיום הקיומי מול איראן עדיין קיים והחשש מתקיפה חוזרת עדיין נמצא על השולחן, הרי שזה בוודאי לא הזמן לעשות פוליטיקה ולגרום לזעזועים סביב שולחן קבלת ההחלטות. ואם האיום הזה כבר לא קיים ואפשר לחולל שינויים בצמרת הביטחונית, מדוע העם לא שומע על זה ומדוע צפירת ההרגעה הזאת לא נשמעת באוזני האזרחים המודאגים.
ואם באמת היתה נפתחת מחדש סאגת איוש תיק הביטחון, ישראל כ"ץ הוא לא היחיד שיטען לכתר, לצידו הוא יכול למצוא גם את סמוטריץ' שעלול לנצל את ההזדמנות ולדרוש שליטה מלאה ורחבה יותר במשרד בו הוא משמש כזכור כשר נוסף, תפקיד שכמעט נשכח בצוק העיתים. לא כולם זוכרים שלצד המתיחות מול נתניהו, גלנט מתמודד גם עם סמוטריץ' שקיבל סמכויות במשרד הביטחון וכבר מהתחלה הם לא הסתדרו והיו עסוקים בכיפופי ידיים. כעת לא מן הנמנע שסמוטריץ' עלול להציע לנתניהו את הפתגם 'אויב אויבי – אוהבי" ולשכנע אותו לתת יד ולחולל שינוי במשרד הביטחון באופן שיסגור לנתניהו עוד אי אלו פינות לא פתורות מול הציונות הדתית.
כך שאם פותחים דווקא כעת את המתיחות מול גלנט, זה עלול לפתוח את שאר המשבצות בסודוקו הסבוך הזה ולא זה מה שחסר לנתניהו בימים קשים אלה. משכך, אפשר רק להעריך בזהירות מהיכן הגיעו הדיווחים על הדחה קרובה של גלנט והמינוי הצפוי במקומו, שווה ללכת בעקבות הפסיעות בחול ולגלות אולי מהיכן זה הגיע.
האופוזיציה מצידה מתעלת את המתיחות והאמוציות לכיוונים אחרים, ומנסה להתמודד עם ההבנה שכעת הממשלה יציבה יותר, במיוחד אחרי הצטרפות סער ואחרי מהלכי המלחמה שהצליחו בסייעתא דשמיא עם הפגיעות המשמעותיות בחיזבאללה וכניעת המחבלים בג'באליה. התסכול הזה מתועל כמובן לכיוון הציבור החרדי מתוך תקווה שדווקא משם יבוא הפתרון.
וכך מצאנו השבוע את עצמנו עומדים נחרדים מול ניסיונות ציניים במיוחד של ערוצי תקשורת מגויסים, לנצל באופן מחפיר את הכאב העצום של משפחות שכולות בשעת אבלן ולמשוך מהן כותרות פוליטיות נגד הציבור החרדי. התקווה הגדולה של מחוללי הזוועה הזאת היא שהפעולות הללו יגרמו לרתיחה בתוך הקואליציה ואולי הממשלה תיפול ע"י המפלגות החרדיות או לכל הפחות בגלל המפלגות החרדיות, וכך יהיה הרבה יותר קל ונוח לכולם להאשים, לפרק וללכת לבחירות.
בימים כאלה כשהכנסת שוב יוצאת לדרך, חשוב לזכור שהמנוע העיקרי שמפעיל כיון את המערכת הפוליטית כולה הוא האמוציות. לא השכל הישר, בוודאי שלא הצדק שלא קיים, גם לא מסורת הקומבינות הוותיקה והאופיינית ואפילו לא שנאת החרדים הישנה, אפילו זה כבר לא תופס נפח גדול מידי. מה שמדרבן את כולם זה התסכול והרצון או לאחוז חזק במה שקיים או לדחוף בכל הכוח את הקיר כדי שייפול, תלוי בצד שבו כל אחד נמצא.
למצב הזה אין פתרון מהיר, לא בטוח שיימצא לו פתרון בקרוב, אבל לפחות אנחנו כאזרחים וכמצביעים, חשוב שנזכיר לעצמנו לא להתרגש מתמרונים פוליטיים כאלה ואחרים ולא לקחת ברצינות את כל מה שאנחנו שומעים ואת כל מה שמאביסים אותנו בו. בסופו של דבר יש כאן קבוצת אנשים שמנהלת מלחמה פוליטית בה כל הדרכים כשרות מבחינתם כדי לשרוד.
כנס החורף של הכנסת שיצא לדרך עוד יספק לנו הרבה סערות פוליטית בחורף הרותח הזה, ולכן חשוב כבר עכשיו לסמן את הגבולות ולתת את הכותרות. זה כבר לא סתם שהכל פוליטיקה, זו הפוליטיקה שהפכה להיות כל כולה אמוציות אגרסיביות ותו לא.
השלהבת והארזים: מה משמעות הדיווחים הגוברים על הסדרה מדינית מתקרבת בלבנון
באופן די לא צפוי, גברו השבוע הדיווחים על מגעים מתקדמים מאוד לקראת תהליך מדיני אפשרי בין ישראל ללבנון, שיביא בסופו של דבר להפסקת אש. השליחים האמריקניים נחתו בישראל בזה אחר זה והרוח הנושבת מהבית הלבן מרמזת כי קיימת התקדמות לקראת הסדר מדיני כלשהו.
העם בישראל לא יודע איך להתייחס לדיווחים הללו. האם מדובר במשאלת לב של הבית הלבן, האם הדרג המדיני באמת הולך לסגור את המלחמה בכזאת מהירות למרות שחיזבאללה עדיין חי, קיים ובועט, ואיך זה מסתדר עם המציאות בה התמרון הקרקעי ממשיך בינתיים בכל העוצמה.
למעשה, כבר לפני חודש נשמעה הערכה די ברורה שהובאה בין היתר ע"י במה צנועה זו, כי הסיפור בלבנון יסתיים במוקדם או במאוחר בהסכם כתוב ולא בהכרעה צבאית. צריך להפנות מבט לדרום ולראות שגם בימים אלה, יותר משנה אחרי פרוץ המלחמה, חמאס מצליח לשוב שוב ושוב לאותם אזורים, להילחם ולגרום לאבידות בנפש רח"ל למרות כל הפגיעות וחיסול הקודקודים.
מכאן אפשר רק לעשות אחד ועוד אחד ולהבין מה צפוי בלבנון למרות ששם אין חטופים אבל עדיין, ישראל מחויבת לקוד הלחימה האמריקני וללחץ הבינלאומי, מה גם שבמעמקי המנהרות הרבות והעמוקות עדיין ממתינים מחבלי חיזבאללה עם הרובה והפצצה ביד, והלחימה צפויה להיות סיזיפית וארוכה חרף ההצלחות הרבות שהיו עד כה בס"ד.
היה די צפוי, שבמוקדם או במאוחר נתניהו יעשה את החשבון ויבין שדעת הקהל הנלהבת לא תימשך לאורך זמן וככל שיהיו עוד אבידות ל"ע תיגמר גם הסבלנות הציבורית. לכן כבר במטרות המלחמה לא דובר על הכרעת חיזבאללה אלא על החזרת תושבי הצפון בביטחה. ועם המילים הללו אפשר לשחק לכאן ולכאן.
אם ישראל תצליח להגיע למצב שאכן יש התחייבות בינלאומית לכך שצה"ל יוכל לפעול גם אחרי הפסקת האש בעומק לבנון נגד כל ניסיון התבססות של חיזבאללה, זה משהו שיכול לשכנע את התושבים לחזור בתוספת פיצוי כספי ראוי. ויתכן שכעת לשם הדרג המדיני חותר.
מצד שני, אנחנו נמצאים עדיין בשלב די מוקדם כשאיום חיזבאללה על הגבול עדיין קיים ומשמעותי, והפסקת אש כרגע תתן לארגון הטרור אפשרות להתארגן מחדש בקלות ובמהירות. כך שאפשר גם לתאר תרחיש בו ישראל עושה קולות של הסכם במקביל לרעמי תותחי המלחמה.
יתכן שנתניהו מנסה להתנהל מול הלחץ הבינלאומי באופן כזה שהוא מראה נכונות מצד ישראל להגיע להסדר, להתפשר ולסגור את הסיפור בדיפלומטיה מדינית, וכשחיזבאללה יסרב הלחץ יעבור אליו במקום שימשיך להיות מופנה לישראל.
כך או כך, נכון יהיה להמתין משום שכמיטב המסורת, אזרחי מדינת ישראל הם האחרונים ששומעים על הפסקת אש או על הסדר מדיני שמסיים מלחמה. באופן רשמי, יש יותר מידי סבבי לחימה בעזה שעל הנייר עוד לא הסתיימו כי אף אחד לא הכריז על כך… השוני הפעם הוא שיש את תושבי הצפון שברגע שהם יורשו לחזור לבתיהם, הם יצטרכו לקבל הסבר מנומק ומשכנע שהם יכולים לעשות זאת, כך שהפעם ההסדר יהיה חייב להיות רשמי, מוכרז ושקוף לציבור.
מה שלפיד טרם הבין: הנאום בפתיחת המושב ממשיך את קונספציית ההאשמה של השמאל
אחרי ששמר על שתיקה לאורך נאומו של נתניהו בפתיחת כנס החורף, ואחרי שני נאומים ממלכתיים של הרצוג ונתניהו, עלה ראש האופוזיציה לדוכן הכנסת ונשא נאום תוקפני כלפי הממשלה והעומד בראשה.
לפיד הזכיר את האחריות של נתניהו לאירועים ואמר "אתם רוצים קרדיט על מותו של נסראללה, קחו אחריות על מותה של כרמל גת. אתם רוצים קרדיט על מותו של סינוואר, קחו אחריות על נרצחי ניר עוז. אתם רוצים קרדיט על ההתנקשות בהניה, קחו אחריות על הנובה. אתם רוצים קרדיט על זה שהרגתם את מוחמד דף, קחו אחריות על מזוודות הדולרים. על זה שחיזקתם את מוחמד דף. מי שהוביל אותנו לאסון הגדול בתולדותינו, לא יכול לטעון שהוא האיש המתאים להוציא אותנו מזה. אתה לא".
המילים הללו יכולות להיות נחמדות לנאום מתוקשר על במת הכנסת. אבל אם לפיד צופה פני עתיד ורוצה להתכונן לקמפיין הבא, כדאי שיתחיל לחשוב על רעיונות נוספים. כי כפי שזה נראה, דווקא חלקו של נתניהו באחריות על המחדלים, עשוי לעמוד במרכז הקמפיין שלו עצמו.
נתניהו מבין שהוא יצטרך לתת הסברים על המחדלים והקונספציה, הוא לא יוכל להתעלם מכך. אבל הוא הולך להפוך את הבעיה לפתרון ולהשתמש בגוף הטענה עצמה. הקמפיין הבא של נתניהו יכול להיות בהחלט כזה שיאמר: אני היחיד שידעתי לקחת אחריות על המחדל וגם לתקן, כל האחרים רק דיברו למרות שגם הם היו חלק. ואז להתחיל להציג את ההצלחות הרבות, את חיסול בכירי הטרור, המכות שניתכו על חיזבאללה ואף על חמאס, והעם בישראל יאהב לשמוע זאת.
מפלגות השמאל עדיין לא הפנימו איזה נזק נגרם להן דווקא מהניסיון להציב את נתניהו כאשם המרכזי והיחיד במלחמה. דווקא זה מה שגרם לנתניהו לחזור ולכן כדאי להן לחשוב כבר עכשיו על קמפיין אחר אם הן חפצות חיים. לפיד הוכיח בנאומו השבוע שהוא עדיין לא הפנים את התובנה הבסיסית הזאת: ככל שהוא ימשיך לתקוף את נתניהו על המחדלים, כך הוא יעזור יותר ויותר לקמפיין שלו.
