בדגל ארה"ב טבועים חמישים כוכבים, המסמלים כידוע את חמישים המדינות הכפופות לממשל הפדרלי, לפחות בכל הקשור למדיניות חוץ וביטחון, החל מהשבוע נדמה כי אפשר להוסיף בשופי את מדינת ישראל ככוכב החמישים ואחד, עוד לפני מיקרונזיה ושות'.
שוב הוכח כי לא משנה מה יחליטו בירושלים אלא מה יורו בוושינגטון, אין כלל משמעות לשאלת ההחלטות של ממשלת ישראל, מה שמעניין זה מה יגיד הדוד סם ומה רצונותיו, וכאשר החליט מר ביידן (זוכרים מי זה? לא בטוח שהוא זוכר) שצה"ל ייסוג מלבנון – זה קרה, בניגוד לרצון רוב העם ורצון הממשלה עצמה.
נתניהו יותר מרמז את זה בנאומו לקראת ההפסקה, הוא דיבר שם על חימושים שיגיעו ולא יכלו להגיע, על המשמעות המדינית ועוד כל מיני דברים שבעצם אומרים בתרגום לעברית: מי שמחליט כאן זה לא אנחנו אלא נשיאי ארה"ב, היוצא והנכנס.
לכך צריך להוסיף את הפחד האמיתי והמוצדק מאירופה "האחרת" ובית המשפט החד צדדי שלה, הוצאת צווי מעצר כנגד ראשי מדינה דמוקרטית היא רק צעד ראשון בדרך להחרמת מדינת היהודים, הם מורגלים האירופאים לעשות ליהודים דברים שעם כלשהו לא עשה לעם אחר מעולם…
היעדר העצמאות הישראלית בקבלת ההחלטות החשובות ביותר שלה היא כבר עובדה גלויה ואין טעם להתכחש לה, השאלה היא רק איך אנחנו מתייחסים אליה:
רוב אזרחי המדינה, אשר גדלו על האתוס של כוחי ועוצם ידי ועל עם חופשי בארצנו וגורלנו בידינו, מוצאים את עצמם בתסכול עמוק, ומגיבים באמוציות כנגד ראש הממשלה (כאילו יש בידו לעשות משהו) או סתם בעצב עמוק נוכח התנפצות החלום על ידו הארוכה והבלתי מוגבלת של צה"ל כאשר מתברר פתאום כי הם מתגוררים בפרובינציה אמריקאית, רק בלי הזכויות.
אך לנו אין שום בעייה עם כך, אנחנו מהרגע הראשון יודעים כי הננו בידיו של רבש"ע לבד, וגם אם נתאמץ בתחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיננו או נגדנו – מבלעדיו אין עזרה וישועה, לנו אין שום תסכולים, לא השתכרנו מניצחון במות נסראללה ולא ניכנס לדיכאון עם הוראות ביידן, היות ורצון הקב"ה טרם הגיעה העת להוריד עול הגויים מעל צווארנו.
והוא יושיענו.





















כמה כיף לכתוב את וכך אפשר להמשיך לזלזל במי שמנסה לקחת אחריות ולא רק דואג לשטיבל שלו.
הבעיה, שזה פעם ראשונה אחרי יותר משנה שנכנעים לאמריקאים. לכל מדינה יש אילוצים.
ולא קשור פה לנפנף באמונה.