ותיקי הקוראים מכירים כבר את ידידי דיוויד פנסטר. הם בטוח מבינים מדוע כשהוא קורא לי לפגישה אני לא מחמיץ אותה. באמתחתו של דיוויד יש תמיד סיפורים שמעולם לא סופרו. מרגליות שמתגלגלות להן בשולי דרכים כגרוטאות באין כל חפץ. הוא עם השנים הפך למומחה בעניין. הוא יודע לזהות סיפורים מרתקים ממרחק של ק"מ, להרים אותם מאשפתות ללטש ולשייף עד שסיפור מופלא מוגש לכם כאן עם מסר שקשה שלא להתפעם ממנו. ממש כך.
המופע של דיוויד בפני מועדון הקשישים בבית שמש, או יהיו מי שיתעקשו לקרוא להם מועדון הגיל השלישי, הסתיים זה מכבר. על ספסל בחוץ יושב לו אברהם. נושא עיניים לעבר דיוויד ניכר עליו שהוא רוצה לספר משהו (המופע המוזיקלי של דיוויד הוא עניין לסיפור בפני עצמו. גם שם הוא מוכיח לכולם שמנגינת החיים מפעמת בכל חפץ גם אם נראה שהוא אשפה חסרת תועלת. אבל לא בענייני שיווק עסקינן, אז נדלג על כך לעת עתה).
דיוויד מתיישב ליד אברהם בן השמונים וצפונה ופותח עמו בשיחת רעים. אברהם משתף אותו כי הוא בן להורים שעלו ארצה כשהיה ילד. קל לא היה לו בחיים. את בית הספר לא סיים ובמקום לשקוד על תלמודו יצא לסייע בפרנסת המשפחה בעבודת כפיים מתישה.
ואז זה קרה, משום מקום, לפתע הוארו עיניו של הקשיש והוא התחיל לספר בקול נרגש: "אתה יודע, כל שבוע אני כותב את הפרשת שבוע במחברת", סיפר אברהם בהתרגשות מהולה בגאווה לדיוויד. דיוויד התפעל גם הוא מהקשיש החביב שלצדו שמקפיד כל שבוע לכתוב דברי תורה על הפרשה. מרוב סקרנות פנה לאברהם וביקש: "אפשר לראות את החידושים שלך על הפרשה"?
הקשיש זרח מאושר. ממש כך. די להביט בפניו של דיוויד שעה שהוא מספר על אותם הרגעים כדי להבין ש'אושר' כמעט והופך לקלישאה למול פניו של אותו קשיש. אברהם קם בכבדות מכיסאו ניגש להיכן שניגש וכעבור כמה רגעים שב על עקבותיו עם שקית בידיו. ניכר שמאמץ ההליכה לא קל עבורו. אבל האושר, הוא עדיין נסוך על פניו.
ברוב גאווה והתרגשות, אברהם שולף אט אט מחברת בלויה מרוב שימוש. הוא פותח אותה ומציג לדיוויד את מעשה ידיו להתפאר. דיוויד לוקח לידיו את המחברת הקמוטה, מנסה להבין את כתב היד הילדותי שנראה כמו של ילד בכיתה א', שורה אחר שורה, הבנה חדשה חלחלה בליבו. לא היו אלה חידושים או פירושים על הפרשה – אלא הפרשה עצמה, מועתקת כולל, מילה במילה, בכתב יד מתאמץ ומדויק. מבטו נישא אל אברהם, שחיוך של גאווה נסוך על פניו.
אחרי שורה וחצי מתחילה ההבנה לחלחל לליבו של דיוויד. אין כאן שום חידושים על הפרשה, גם לא ביאורי מילים או גימטריות. הוא אוחז בידיו מחברת שלמה בה כתובה פרשת חיי שרה כולה. מילה במילה, פסוק אחר פסוק, העתיק אברהם את מילות החומש הקדושות. בלי תוספת ובלי פירוש. התורה בתמציתה.

לרגע דיוויד מבולבל מעט ואינו יודע כיצד להגיב. אולם אברהם לא מרגיש בכך ואומר בגאווה: "אני בטוח שהמורה שלי בכיתה א' היה מחמיא לי ואומר שעשיתי עבודה נהדרת. בטח גם היה מחמיא לי על הכתב הנהדר שלי".
"זה היה רגע שקשה לתאר במילים", מספר לי דיוויד, "אתה רואה מולך ילד בן 6 בגוף של ישיש בן 80. כל כולו מחפש אישור על חשיבות עשייתו ועל הכתיבה עליה לא קיבל מחמאה כנראה מעולם בבית הספר שאותו לא סיים".
דמיינו לעצמכם רגע שאתם יושבים ומעתיקים למחברת את כל פרשת השבוע פסוק אחרי פסוק. אני יודע שלחלק מאיתנו זה עלול להזכיר עונש בחיידר. אבל עזבו את זה לרגע, כמה זמן ייקח לכם לעשות פרויקט כזה ולהעתיק במדויק את כל הפרשה?
ועכשיו נסו לשער כמה זמן לוקח למי שכתיבתו מעידה עליו עד כמה היא קשה ומורכבת עבורו, כמה זמן ייקח לילד בכיתה א' או ב' להעתיק בכל שבוע את פרשת השבוע?! את זה עושה אברהם בכל שבוע. כמעט כל פרשה זוכה למחברת בפני עצמה, אם כי אברהם לא מבזבז דפים ומנצל עד תום כל פיסת נייר. בכל שבת הוא מתייצב בבית הכנסת לקריאת התורה בידיעה שהוא כבר למד את הפרשה והכין אותה. הוא אפילו כתב אותה. כולה, מילה במילה.

דיוויד לא רק אוהב לשמוע סיפורים, הוא אוהב שהסיפורים גרים איתו יחד בבית. הוא פונה לישיש ומבקש בעדינות להבין מה הוא עושה עם המחברות אחרי שהוא מסיים להעתיק את הפרשה כולה למחברת. "אני שם את זה בגניזה", משיב אברהם. "אפשר אם כך לבקש לקבל את המחברת הזו? כבר סיימת את פרשת חיי שרה", שואל דיוויד.
אברהם לא מסכים בקלות. בסוף המחברת הבלויה נותרו מספר דפים ריקים. כמי שכל שבוע כמעט מסיים מחברת שלמה הוא לא מוכן לוותר עליהם בקלות. בסוף דיוויד מניח עסקה על השולחן שאברהם לא יכול לסרב לה.
"אני אקח עכשיו את המחברת, ומחר אביא לך הבייתה עשר מחברות חדשות", מציע דיוויד. אברהם מבין שעלה כאן על דיל שווה וממהר להסכים. ואכן, למחר בבוקר מתייצב דיוויד בביתו של אברהם ובידו ערימת מחברות חדשות.
הזמן חולף לו לאיטו, והסיפור נשכח מלב. המחברת המיוחדת שוכבת לה בביתו של דיוויד באין מפריע. לאחרונה החליט דיוויד לערוך סדר ברשימות שלו ולצורך כך קנה בדמים מרובים מחברת מיוחדת עם כריכה קשה ומהודרת שתשמש אותו לרשימותיו. אלא שזמן קצר לאחר מכן שינה את דעתו והחליט כי קלסר עם ניילוניות יהיה יעיל יותר לטובת השימוש לו הוא זקוק. את המחברת החדשה שלבסוף לא נעשה בה שימוש הוא זונח באחת מפינות הרכב ושוכח ממנה.

כעבור שנתיים, דיוויד מוזמן שוב למועדון הקשישים לערוך הופעה לתושבים. בסיום ההופעה הוא פוגש שוב את אברהם. הוא לא ממתין אף לא רגע ומיד פונה לדיוויד: "הבאת לי מחברות חדשות"?
ככה משום מקום, תביעה רצינית ומידית למחברות חדשות. מאיפה יביא עכשיו לאברהם מחברות. באותו רגע הוא נזכר לפתע במחברת הזרוקה ברכב ומיד מבטיח לאברהם: "מחברות רבות אין לי, אבל חכה כאן ומיד אביא לך מחברת מיוחדת במינה לכבוד דברי התורה שאתה כותב".
הוא ממהר אל רכבו וחוזר ובידיו מחברת עבה ומהודרת עם כריכה קשה. אברהם מאושר שוב. מחזיק במחברת ומקבל סוף סוף את האישור לו חיכה כל כך הרבה שנים. דברי התורה שהוא כותב חשובים. עד כדי כך חשובים שדיוויד הביא לו מחברת שנראית כמעט כמו ספר עם כריכה קשה ומהודרת.
הסיפור מסתיים כאן. ההרהורים והמחשבות על תובנות העולות מהסיפור מהדהדות בראשי שעות רבות. לאחר התלבטות לא מעטה, החלטתי להותיר את הסיפור ככה מהדהד. שכל אחד יאסוף לו מהאיש המופלא הזה שמקדיש שעות כה רבות לכבוד ה' יתברך ולתורתו את מה שהוא רואה לנכון. בטוח שלכל אחד ואחת יש מה ללמוד מהסיפור הזה על עצמנו, על הסובבים אותנו, על התלמידים שלנו, על ההורים, על הבנים, החברים משפחה ועוד.
תודה אברהם. אותי חיזקת מאוד. בטוח שאני לא היחיד.





















