השבוע ימלאו שלוש שנים להיעלמותו הקשה של הנער מוישי קליינרמן, הפרשה הזו חצתה מזמן את גבולות הכאב המשפחתי, כל הציבור החרדי דואב ודואג את עתידו ומצבו בתוך שאר חטופי ונעדרי ישראל.
בשעתו הפרשייה הסעירה את כולם, בחור צעיר שוהה בשבת קודש במירון ונעלם לפתע פתאום לאל כל הסבר זה בהחלט עניין קשה לעיכול, כל הדרגים התערבו ואלפים חיפשו אחריו אך ללא הועיל, ואז הגיעה המלחמה עם מאות חטופים והנעדר מוישי קצת ירד מסדר היום.
אך לא מלב המשפחה, ההורים הכאובים כמובן ממשיכים להתפלל ולנסות כל מה שהם יכולים ומסרבים לקבל ייאוש כאופציה.
את מוישי הכרתי מקרוב, גם מהקהילה שלנו וגם בהיותו קרוב משפחה רחוק שלנו, נער צדיק עם נשמה גבוהה ושאיפה לרוחניות, זה מה שהוביל אותו לנסיעות קבועות לקברי צדיקים ולכל מקום רוחני, נסיעות שבעקבות אחת מהן הוא נסתר מעינינו כבר שלוש שנים.
יחד עם הכאב העצום יש עדיין מקום לציין שתי תופעות יפות במיוחד שהתגלו בעקבות המקרה הקשה.
הראשון הוא האבא, אנחנו נפגשים כל העת כדרכם של אנשים שמתפללים באותו בית כנסת, ומעולם לא ראיתיו יוצא מכליו, אבלו הכבד מאוד – בליבו, אך בפניו אתה רואה רק את צהלתו. בפורים האחרון דמוקפין הלכתי לשמוח בצל המקובל רבי יצחק מאיר מורגנשטרן ופגשתי שם את האבא, בשמחה מרוממת שאין כדוגמתה, כאשר ניסיתי לדבר על מוישי והמצב נתכרכמו פניו לשבריר שניה ומיד הוא חזר לשמוח וסחפני למעגל בכח, צדיקים אומרים שכאשר הקב"ה מביא ניסיון הוא מביא גם את הכוחות לעמוד בכך.
והעניין השני זה הלב הרחום והרחב של העם היהודי בכלל והציבור החרדי בפרט, אלפים יצאו להתנדב בהרי מירון הקשים, בשרב כבד ובחורף קשה, הם לא וויתרו על הפיכת כל אבן והזזת כל שיח קוצני, אולי אולי מסתתר מאחוריו איזה רמז למוישי, אשריכם ישראל, בזכותכם יימצא הנער בקרוב.
