1.
פחות אסטרטגיה, יותר אינטרסים: המהלכים הדרמטיים של טראמפ הם המבוכה האישית של נתניהו
אז מה קרה לטראמפ? מה עובר עליו? האם הוא באמת הפך את עורו והפנה עורף למדינת ישראל?
קשה לענות על השאלות הללו, מדובר בנושא מורכב ולא נהיר דיו (ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה בניתוח המרתק של ט. כץ בגיליון זה). אבל יחד עם האכזבה והתהייה נוכח מעשיו של הנשיא הידידותי ביותר שקם לעם היהודי בבית הלבן, אפשר גם להודות שאפשר היה לצפות את זה מגיע.
מהרגע הראשון בו פרץ טראמפ לחיים הפוליטיים והחל את המירוץ לתפקיד מנהיג העולם החופשי, היה ברור שלא מדובר פה בעוד סתם נשיא, אלא באדם שבז לכל המוסכמות ולכל גינוני השלטון שאפיינו את כל הנשיאים ואנשי השלטון שכיהנו בבית הלבן.
כבר מתחילת דרכו, הביא טראמפ משהו שונה וחדש, שבעיני האמריקנים גם היה שינוי מרענן. הוא הציג היגיון פשוט ואף ילדותי, הוא הציג תפיסה פשטנית של הבדלה בין טוב לרע, הוא ביצע מהלכים שפעלו לפי ההיגיון הישן והפשוט תוך קריאת תיגר על הפרוגרסיה ועל העולם החדש והמעוות כפי שהחל להתקבל בעולם המערבי ובעיקר בארה"ב, ומסתבר שרוב העם האמריקני פשוט אהב את זה.
לכן גם ביחס למדינת ישראל ולמזרח התיכון, הציג טראמפ תזה פשוטה: מדינת ישראל היא מהטובים, הפלשתינים הם מהרעים כי הם מתחברים לארגוני הטרור, ולכן הוא יהיה בצד של מדינת ישראל. בקדנציה הקודמת הוא חולל שינוים מרחיקי לכת שהכניסו אצבע בעין לממשלים הקודמים של אמריקה ובעיקר לאלה הדמוקרטים.
אבל כבר מהתחלה היה ברור שאת טראמפ מוביל אותו היגיון פשטני וישר, המבוסס בעצם על שיקולי תועלת וכדאיות, בדיוק כמו בעולם העיסקי. כבר בקדנציה הקודמת הוא כינה את הסכמי אברהם "דיל" ולא הסכם מדיני, כי זו הגישה הפשוטה שלו לכל דבר: הכל ביזנס, עסקים, ועסקים עושים עם מי שמשתלם באותו רגע.
לכן גם היה ברור שההיגיון הפשטני והעיסקי של טראמפ יכול להוביל אותו בהמשך גם למחוזות אחרים שלא בהכרח ייטיבו עם מדינת ישראל. כי בעסקים כמו בעסקים, דברים יכולים להשתנות ואז לא יהיו יותר סנטימנטים לעסקאות הקודמות. וזה ההבדל בין גישה מדינית לבין גישה עיסקית.
הממשלים הכי גרועים עבור מדינת ישראל שהיו עד כה בארה"ב, עדיין הציבו קו אדום שאותו לא עוברים, כי ההתייחסות שלהם למדינת ישראל היתה מדינית ופוליטית, ולכן מדינת ישראל נותרה בת הברית החשובה ביותר שלהם במזרח התיכון. אם נרצה, זו גם המעלה של ההסתכלות המרובעת והמקובעת שאפיינה תמיד את האמריקנים, במידה מסויימת זה פעל לטובתנו.
אבל כשטראמפ פרץ את הגבולות, אז יותר באמת אין גבולות ומכאן כבר הכל פתוח והכל יכול לקרות, כולל גם מהפכים של 180 מעלות לרעת מדינת ישראל. ואת זה טראמפ אמר במפורש בשבועיים האחרונים, במילים די ברורות שגרמו לעולם כולו להלם.
בתוך ימים ספורים, הצליח טראמפ לאגד סביבו גם את סעודיה, גם את קטאר, גם את הממשל החדש בסוריה וגם לאותת לאיראן ולטורקיה בקריצת עין ידידותית. החיבור הבלתי מובן מאליו הזה התאפשר בזכות דבר מובן מאוד מאליו: הכסף.
טראמפ לא יצא למסע מדיני, הוא יצא לנסיעת עסקים. ועסקים עושים עם מי שמשתלם, גם אם זה פחות משתלם לשותפים הקודמים. זה דרמטי מאוד וזה לא קל, אבל זה די צפוי מצידו של אדם לא צפוי במהותו.
התחושה בירושלים היא שטראמפ השאיר את מדינת ישראל לבדה במערכה, הוא הפסיק להילחם בחותים והשאיר את מדינת ישראל להתמודד איתם לבד, הוא לא פותח שום שער גיהנום על עזה אלא רק מחלץ משם את האזרח שלו בלי אחיו הישראלים, הוא חותר להסכם עם איראן במקום המכה הצבאית שאיים להנחית עליה ומעל הכל הוא לוחץ יד בחמימות יתרה לטרוריסט בחליפה, למחבל מסוכן ששפך דם רב ופילס את דרכו לבנין הנשיאות בדמשק.
אין צורך להמשיך ולתאר בבמה צנועה זו עד כמה זה יכול להיות מסוכן ומה ההשפעות הביטחונית והמדיניות של כל זה על מדינת ישראל, אבל כן צריך להפנות את הזרקור לאפקט המשני של הסערה הזאת, האפקט שיש לכל זה על הפוליטיקה הפנים ישראלית.
לאורך השנים, בנה נתניהו לעצמו כמה קלפים חזקים שעזרו לו להיבחר ולשמור על שלטונו. בין היתר הוא הציג את עצמו כמר ביטחון ובנוסף לכך הוא סיגל לעצמו תדמית של האיש שיודע יותר טוב מכולם איך להתנהל מול ארה"ב. בנקודה הזאת הוא באמת השיג חוזקה יתרה על מתחריו ולכן היה מגוחך ואף פתטי לשמוע את לפיד וחבריו אומרים עליו לאורך השנים ש"הוא הרס את היחסים עם הבית הלבן".
ההתנהלות שלו מול ארה"ב היתה מחולקת לשני מישורים: מערכת ידידותית עם הממשלים מהצד הרפובליקני, ומערכת של כיפופי ידיים מול הממשלים הדמוקרטים. כך למשל מול אובמה וביידן שניהלו מדיניות כמעט פרו פלשתינית, הוא ידע להציג עמידה נחושה ובלתי מתפשרת על האינטרס הישראלי. עמדה שהוכיחה את עצמה ותורגמה מיידית לקמפיין פנים ישראלי.
מול הממשל של טראמפ זה כבר היה הרבה יותר קל, משום שטראמפ באמת התייחס לנתניהו כידיד אישי, בעבר עוד לפני כניסתו לפוליטיקה הוא אף פרסם סרטון בו קרא במפורש לאזרחי מדינת ישראל להצביע עבור ידידו האישי נתניהו, כאשר נבחר לנשיאות הוא הציג את הסכמי אברהם שנכתבו בחלקם הגדול בירושלים וזו היתה עבור נתניהו תמונת הניצחון המושלמת. וכך הוא התנהל לאורך השנים: כיפופי ידיים מול ממשל קשה וחיבוק רחב מול ממשל נוח יותר.
כעת מגיע טראמפ וטורף את הקלפים גם בשטח הזה. מצד אחד הוא לא ממשל דמוקרטי קשה, נתניהו לא יכול כל כך בקלות לשנות גישה ולהתחיל לנהל איתו כיפופי ידיים כפי שעשה בעבר, טראמפ הוא לא ביידן והוא גם לא אובמה, מי שמכופף מולו ידיים מקבל מהר מאוד תגובה מתאימה ולא נעימה, כמו שרק הוא יודע.
ומצד שני, טראמפ כבר לא נשיא ידידותי שנכון לחבק אותו, הימין הישראלי כועס עליו ומאוכזב ממנו, כבר אין הרבה נקודות ממשק ואין הסכמות רחבות איתו, וכך הגענו למצב שחוץ מהאכזבה המדינית והדאגה הביטחונית מהתנהלותו של טראמפ, מוצא נתניהו את עצמו במשבר אישי אותו לא צפה ואליו לא התכונן.
בבוקר שמחת תורה איבד נתניהו את הקלף המרכזי שלו כמר ביטחון, הוא מנסה לשקם זאת באמצעות ניהול זהיר ושקול של המלחמה אבל הוא כבר לא יכול להחזיר לעצמו את ההילה הקודמת שהיתה ולו בנושא הזה. הוא התנחם בכך שבבחירות הקרובות הוא יזכה לפחות ליד תומכת מארה"ב שתעזור לו לשקם את יחסיו עם הימין הישראלי, והנה הגיע טראמפ והחריב לו גם את זה, כעת הימין כבר לא מאמין לו וכבר לא זקוק לו בכל הקשור לאמריקה.
ההתנהלות הבלתי צפויה של טראמפ היא האסון הפוליטי של נתניהו, שכעת מנסה לעכל במהירות את המצב החדש ולחשב מסלול לפיו. סביר להניח שהוא ימתין שטראמפ יסיים את ביקורו ואז ירים אליו טלפון ויגיד לו: הבנתי שהביזנס חשובים לך יותר מקשרי החברות שלנו, אבל גם בראיה של ביזנס מן, בוא אל תזרוק אותי תחת גלגלי האוטובוס, תן לי לפחות איזה משהו קטן, זרוק לי איזו עצם שאוכל לשקם את הקלף שלי כחזק ויעיל מול אמריקה.
טראמפ עשוי להיענות לבקשה כזאת ואם כך יהיה, אנו נראה איזו מחווה משמעותית עבור הימין הישראלי, אולי משהו בגיזרת ההתיישבות ביו"ש או הניצחון בעזה, משהו שנתניהו יוכל לנופף בו ולומר: אתם רואים? השמחה לאיד היתה מוקדמת מידי, הנה תראו איזה מהלך בניתי עם טראמפ ואיזה הישגים הבאתי לכם בזכות הידידות שלי איתו.
אסור לשלול מנגד אפשרות, שאולי נופתע יום אחד ונגלה שמדינת ישראל בנתה פה מהלך אזורי דרמטי יד ביד עם טראמפ ואנו רואים כעת רק את תחילתו ולא את התמונה המלאה, אבל כפי שזה נראה כעת, יותר סביר להניח שטראמפ מתנהל כמו טראמפ ונתניהו מתנהל כמו נתניהו. טראמפ עושה מה שטוב עבורו ונתניהו ינסה להוציא מזה את המיטב עבור עצמו. עולם כמנהגו נוהג ומנהיג כמנהגו נוהג.
2.
הח'ליפה והחלופה: טראמפ יוצר סדר עולמי חדש שמראה מה בדיוק היחס שלו למדינת ישראל
בהתנהלות החדשה שלו, הציג השבוע טראמפ זווית נוספת הממחישה עד כמה הוא רואה במהלכים שלו הרפתקה עסקית ולא מהלך מדיני.
ב- 2014 פרץ לחיינו בפתע פתאום ארגון טרור חדש ומחריד בשם דאע"ש. הארגון כבש בסערה את מקומו בראש טבלת ארגוני הטרור המסוכנים בעולם כשהוא מציג אג'נדת טרור חדשה ויצירתית במיוחד שהביאה לעולם דרגות חדשות של רוע.
הארגון החל לפרסם סרטוני זוועה מבויימים היטב, בהם הציג רמה מטורפת של רוע ואכזריות כמו שרק בני ישמעאל יכולים לייצר. אבל התהייה הגדולה ביותר היתה כיצד הצליח הארגון הכל כך אלמוני הזה, שעד אז היה רק פלג קטן בתוך אל-קאעידה, להגיע להישגים כאלה.
דאע"ש היה כבר מתחילתו ארגון הטרור העשיר בעולם והוא התחמש בנשק מסוכן בעלויות מטורפות שלא ברור מי מימן. באותם ימים נפוצה תאוריית קונספירציה לפיה מי שמעביר בסתר את הכספים לארגון הטרור החדש ומי שממריץ אותו לקום ולהתקיים הם לא פחות ולא יותר מאשר גורמים בתוך הממשל האמריקני.
התזה מאחורי הקונספירציה היתה שאמריקה רוצה להפשיר את היחסים עם איראן כדי לקיים איתה קשרי מסחר בעיקר בתחום הנפט. אבל כדי להכשיר את הרפובליקה האסלאמית המסוכנת הזאת היה צריך רעיון מחוץ לקופסה. והוא הגיע בדמות דאע"ש.
הארגון הסוני הוקם כיריב מר של השלטון האיראני השיעי ולכן ככל שהוא יהיה יותר אכזרי ויותר מסוכן, יהיה יותר קל לבנות נגדו קואליציה עולמית. במקרה כזה, כבר ניתן יהיה לדבר על שיתוף פעולה בין ארה"ב לאיראן כאילו לצורך מלחמה משותפת בדאע"ש ועל הדרך אפשר להפשיר את היחסים ולבנות קשרי מסחר.
אבל גם אם לא נקנה את התאוריה הזאת, עדיין ברור שהמפה העולמית שנוצרה אז שירתה את האינטרס האמריקני. הסכם הגרעין שאובמה חתם בזמנו עם איראן שכלל את הפחתת הסנקציות, התאפשר בעיקר בגלל דאע"ש שהיה אויב משותף וכך הפכה איראן להיות "אויב אויבי – אוהבי".
אחת משלוחותיו של דאע"ש היה ארגון ג'בהת א-נוסרה שנלחם בסוריה נגד ממשל אסד. אסד היה מזוהה עם טהרן ויחד הם נלחמו בדאע"ש ובשלוחה הסורית שלו, אותה הוביל מנהיג אלמוני, רוצח אכזר ומחבל מסוכן בשם אל-ג'ולאני, שהיום אחרי המהפך הוא לבש חליפה, גיהץ את זקנו והפך להיות הנשיא הרשמי של סוריה.
והנה השבוע עמד הנשיא טראמפ על אדמת סעודיה ולחץ יד בחמימות לאותו רוצח, תוך שהוא מרעיף עליו שבחים, כאשר באותה נשימה ממש הוא אותת לאיראן שהוא מתקרב להסכם איתה, שיביא בכנפיו את הפחתת הסנקציות גם עליה. כלומר – טראמפ עומד עכשיו ואוחז את החבל משני קצותיו, הוא מחמם יחסים גם עם טהרן וגם עם המנהיג הדאע"שי, שני היריבים המרים שאמריקה נהנתה כל כך מהיריבות ביניהם.
קשה לתאר מה עובר בראשם של בכירי ביטחון ומדיניות באמריקה, שבמשך שנים פעלו לפי המפה העולמית הוותיקה אותה הכירו ובאמצעותה ידעו להיכנס בין הסדקים שבמלחמת השיעים והסונים. טראמפ טרף את כל הקלפים גם בחזית הזאת והוכיח שהוא שואף לנהל את אמריקה ואת העולם כולו לפי כללים של ביזנס, גם אם זה אומר קריסה של כל כללי מדיניות החוץ של אמריקה מול העולם הערבי.
ואם כך הוא הדבר, כבר לא קשה להבין למה הוא עושה זאת לישראל. אם את יחסי החוץ של אמריקה הוא משנה דרמטית בהינף יד מבלי להניד עפעף, אז מה זה בשבילו מדינת ישראל ומי זו בכלל מדינת ישראל, למה שזה יהיה אכפת לו ולמה שזה יפריע לו בעסקים?
3.
בין בני לנפתלי: המגמות השונות של בנט וגנץ מובילות למגמה אחת: לשרוד
בהפרש של יממה זה מזו, פרסמו שני הפרשנים הפוליטיים של חדשות 12 שתי ידיעות פוליטיות, הממחישות את מצבם העגום של ראשי מפלגות לשעבר ולשעתיד.
ביום שלישי פרסמה דפנה ליאל כי סיעת המחנה הממלכתי מתכוונת להגיש הצעת חוק לפיה יחול שינוי דרמטי בפתקי הבחירות במדינת ישראל, והאזרחים יוכלו לא רק להצביע עבור מפלגה אלא גם לסמן מי מהמועמדים בה מועדף עליהם, כלומר שהבחירות יהיו לא רק על מספר המנדטים אלא מעין פריימריז להרכב הרשימה עצמה.
מדובר בהצעה שלכאורה לא תקודם ואיננה צפויה להיות מעשית, אבל היא פותחת צוהר לנעשה בתוך המחנה הממלכתי, שם מתמודדים עם הרצון של איזנקוט להנהיג את המפלגה, במקביל לרצון של גנץ לשמור איכשהו על ההישרדות שלו ולהמציא את עצמו כל הזמן מחדש, לחפש את אהדת הקהל ואת הרעיון שיגרום לאנשים להצביע לו.
יממה לאחר מכן פרסם הפרשן עמית סגל את מצע מפלגתו החדשה של נפתלי "בנט 2026", שם לצד אי אלו סעיפים מאולצים עם הרבה מילים גבוהות וחסרות תוכן על ביטחון ויציבות, מופיעים גם הסעיפים על חוקי המפלגה. מסתבר, כך לפי סגל, שבנט מתכוון לשמור בידיו את מלוא הסמכויות, הוא זה שימנה חברי מפלגה והוא זה שיקבע את מיקומם, הוא יכהן כיו"ר הסיעה בכנסת וכל הסמכויות יהיו אך ורק בידיו, בלי שום פריימריז ובלי שום זכות ביטוי לחברים אחרים מלבדו.
וגם זה מספר את הסיפור העצוב של בנט. הוא לא חזר כדי לשחק בפוליטיקה, הוא בא כדי לנסות ולהשתחל בחורים הקיימים כיום במפה הפוליטית. ולצורך כך הוא לא יכול להיות מחוייב לאף אחד, הוא חייב לשמור לעצמו את כל האופציות כדי שהוא יוכל להתאים את עצמו לכל סיטואציה שתתפתח.
בנט לא יכול לרוץ עם אג'נדה מסויימת, כי עצם הריצה שלו היא האג'נדה. לכן הוא חוסם כבר עכשיו כל אפשרות שתפריע לו ומשאיר אצלו את כל הסמכויות כדי שיוכל לשחק בהן כרצונו בהתאם לצורך.
בבחירות הבאות, כך מסתמן, ירוצו זה לצד זה גנץ אחד שפותח את כל האפשרויות כי הוא מנסה כל דרך להיות רלוונטי גם במחיר המלכת איזנקוט, ובנט אחד שמנסה גם הוא להיות רלוונטי ולכן דווקא חוסם את כל האפשרויות, שלא יפריעו לו. מטרה אחד זהה ושתי דרכים שונות, הכל לפי המבייש והלא מתבייש.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
