שרידות פוליטית כתחביב | פליטת הפה והאסטרטגיה שמאחוריה

1.
בלונים-בלונים, חלולים-חלולים. ביום שאחרי נתניהו, לשמאל לא יהיה קיום ואת זה נתניהו לא רוצה שנזכור

אז כעסנו על יאיר גולן, הזדעזענו מדבריו, לעגנו לטיפשות שלו וריחמנו עליו, ריחמנו גם על פטרונו אהוד ברק שגיבה אותו וגם על אולמרט שהשמיע דברים המעמידים את שפיותו בסימן שאלה, לעגנו גם לחבורת הבוגי-יעלונים ושאר הלשעברים שיושבת באולפנים ומלהגת את עצמה לדעת, אבל האם לרגע שאלנו את עצמנו: האם הם עד כדי כך טיפשים?

את השאלה עצמה נשאיר פתוחה אבל לגופו של ענין, החבורה הזאת ובראשם יאיר גולן יודעים היטב ומבינים טוב מאיתנו איזו השפעה יש לדברים שלהם. דבריו הקשים של גולן לא נאמרו בפליטת פה, הוא ידע היטב איזה אפקט יהיה לדברים שלו ואיזה תגובות הוא יקבל גם מחבריו בשמאל. גולן ורשימת חבריו, בין אם הם מתואמים ביניהם ובין אם לא, מבינים היטב את משמעות דבריהם ואת הכעס שיעוררו במדינת ישראל, ובכל זאת הם עושים זאת.

לאנשים הללו יש מטרה מסוימת במהלך שהם נוקטים בו. מדובר באנשים שמצבם בפוליטיקה הפנימית גם ככה אינו שפיר בלשון המעטה ולכן הם מוכנים לקחת את הסיכון ולעורר עליהם הרבה אנטגוניזם מצד אזרחי ישראל, כי גם ככה אין להם מידי הרבה מה להפסיד. כשהם משמיעים את דבריהם החמורים הם לא מכוונים אם כן לאוזניים ישראליות אלא לאוזניים בינלאומיות.

גם בארצות הברית וגם באירופה, קיים הרי לחץ על מדינת ישראל להפסיק את המלחמה בעזה ולהגיע להסכם כניעה כלשהו. בשבועות האחרונים ראינו גם התנהגות לא ברורה מצידו של טראמפ, שדורשת מנתניהו ואנשיו הרבה מאמצים והרבה זיעה כדי לנסות להסביר לכולם שבכל זאת הכל בסדר וטראמפ עדיין איתנו. אבל המצב הזה יוצר מנוף לחץ ובשמאל הרדיקלי הישראלי מזהים בו שעת כושר.

כשהלחץ גובר מבחוץ, הם עוזרים לו מבפנים. הם מלבים את האש נגד מדינת ישראל, מתוך תקווה שבסופו של דבר נתניהו יכרע תחת הלחץ ויסיים איכשהו את המלחמה, מה שיעמיד אותו במצב קשה מאוד מול הבייס שלו, הוא יצטרך להיות יצירתי מאוד כדי להסביר למה הוא בעצם לא נכנע והיכן ה"כפסע מניצחון" שהבטיח.

בשלב הזה מדינת ישראל כבר תתקרב יותר לבחירות, ומפלגות השמאל ירימו קמפיין ענק בו יציגו את נתניהו ככישלון, הם יצביעו על סיום המלחמה וישאלו מה באמת השיגה מדינת ישראל בלחימה הארוכה הזאת ואיפה הביטחון שהבטיח מר ביטחון. במצב הזה, גם יאיר גולן וחבריו הקיצוניים ינסו למצוא את החרך להשתחל דרכו בחזרה לפוליטיקה, למרות שדווקא אז הם צפויים לקבל את המכה האמיתית. אבל זה לא משנה, הרי הם מבינים היטב גם היום שלשלטון הם לא יגיעו, המקסימום שהם יכולים להשיג זה מפה פוליטית שתאפשר להם אולי להיות חלק.

כך שנראה כי כבר כעת הם מכוונים לשם וזו בעצם כוונתם. הם מרגישים בסדר גמור עם הזעם הציבורי שספגו השבוע, זה לא מעניין אותם, יש להם מטרה אחרת והם ממוקדים בה: להפיל את נתניהו.

מהצד השני עומד הקהל הימני המהווה למעשה רוב טכני במדינת ישראל. וכשהימין ובמיוחד הליכוד יבינו את המצב הזה ואת המטרה אליה חותר השמאל הרדיקלי, הם יעמדו בפני שעת מבחן היסטורית.

נתניהו מצידו הרי ממנף את כל זה לכיוון פשוט, שכרגע רוב הימין מזדהה איתו: יש כאן כוחות אדירים שמנסים להפיל את נתניהו ולכן הימין צריך להתלכד סביבו ולשמור עליו, הדיפ-סטייט מאיים לכבוש את המדינה למרות היותו מיעוט ולכן גם אם אנחנו לא לגמרי מרוצים מנתניהו, חייבים לשמור עליו כי הוא הסמן הימני האחרון ואם הוא יפול – השמאל המאיים יכבוש את כולנו.

מעבר לכך, מגיעה גם השאלה/טענה האלמותית: ומה האלטרנטיבה? אם נתניהו יפול מי יבוא במקומו? והשאלה הזאת מחלחלת לרוב מצביעי הימין ודוחקת הצידה את כל הפחדים, החששות והמחשבות הטורדות. הרי אין אלטרנטיבה, מה לעשות…

אז אולי דווקא עכשיו, כשכולנו נהנים לכעוס ובצדק על יאיר גולן, זה בדיוק הזמן לנסות קצת לבחון את שאלת ה"אין אלטרנטיבה" ואת הסחף לשמור על נתניהו כמגן בפני איזה גל שמאיים על כולנו.

היום שאחרי נתניהו הוא לא שאלה של האם אלא של מתי. הגיל עושה את שלו אצל כל בני האדם, גם אם מדובר במנהיגים דגולים. ביום שנתניהו יירד מהבמה ישראל תיכנס לחוסר אונים ולבלבול מוחלט, אחרי כל כך הרבה שנים שהתרגלנו שנתניהו הוא כל הסיפור וסביבו סובב הכל. כל כך התרגלנו עד שאנחנו מאמינים אוטומטית לכל טענה שתשמור עליו.

הראשונים שישלמו את המחיר ביום שאחרי נתניהו יהיו אנשי השמאל הרדיקלי. רוב העם באופיו הוא ימני, במיוחד אחרי המלחמה כולם רואים את עצמם יותר לאומיים ופטריוטים. זה נתון שאנשים כמו יאיר גולן וחבריו לא ממש מפנימים, הם להוטים להפיל את נתניהו ולא חושבים מה העם יעשה להם ביום שאחרי.

לחלק גדול ומכריע מאנשי השמאל – מרכז, אין מה לעשות פה ביום שאחרי נתניהו. מדובר באנשים שאין להם מה למכור חוץ משנאת נתניהו, אין להם שום אג'נדה פוזיטיבית ושום רעיון חיובי. הם יהיו אומללים ביום שהאויב הכל כך יקר להם ייעלם מהמפה והם יצטרכו למצוא תוכן כלשהו ליצוק לקמפיינים שלהם.

העם ידרוש מהם חשבון יקר וכואב על כל לילות קפלן וטרלולי חסימות הכבישים, סביר להניח שרוב העם יתכנס לתוך מפלגות ימין מתון שיחזירו אליהם את רוב אלה שמוגדרים היום שמאלנים רק משום שהם לא מאוהדי נתניהו. רוב העם ימני וכך תיראה גם המפה הפוליטית. מאוד סביר להניח שנראה אז את רוב אנשי הליכוד יושבים עם ליברמן, עם גנץ ואפילו עם לפיד. העם יילך ויתמרכז ביום שאחרי נתניהו.

מי שישלם את המחיר יהיה השמאל הקיצוני, הימין הקיצוני, המפלגות החרדיות וכמובן נתניהו עצמו. כל אלה לא יקבלו מקום בקואליציה שאחרי נתניהו ולא משנה מי ינהיג אותה.

המצב הזה צריך לחלחל להבנה של רוב הפוליטיקאים בימין ולגרום להם לחשוב כבר היום: מה רע? מה כל כך גרוע במצב הזה ולמה שזה לא יקרה? הרי כשהשמאל יעלה בקמפיין "מה עשה נתניהו בשנתיים מלחמה", אלה בדיוק השאלות שגם הימין ישאל את עצמו. רוב העם מצפה להכרעה שנתניהו עדיין לא מגיע אליה, רוב העם רוצה ניצחון שנתניהו היום עוד לא חותר אליו, רוב העם רוצה שלטון ימני אמיתי שבינתיים לא קורה גם אחרי ארבע שנות ימינ-על-מלא מתוכן שנתיים של מלחמה.

כאן מגיעה כמובן הטענה המסורתית: מה אתם רוצים מנתניהו, הרי אמריקה לא נותנת לו, השמאל לא נותן לו, הבג"ץ, הפרקליטות, היועהמ"שית, התקשורת, סבתא שלו, ומי לא….

וגם זו טענה שצריך לבחון. מה זאת אומרת לא נותנים לו? אחרי 20 שנות שלטון במהלכן הבטיח בקול גדול להיות חזק מול חמאס ומול השמאל, הוא עדיין מספר שלא נותנים לו? שלא מרשים לו? שלא מספרים לו מה קורה בשישי לאוקטובר? הרי בכל חברה מסחרית, מנכ"ל שהיה טוען ככה במשך כל כך הרבה זמן היה מוצא את עצמו מצידה החיצוני של הדלת הנטרקת. אז למה מנהיג מדינה יכול לחסות תחת הטענות הללו במשך כל כך הרבה שנים, ועוד למצוא איתו את רוב הימין מתחבא איתו יחד מאחורי הטענות הללו, בהתקרבנות וכניעה?

דווקא מול ההתנהגות האיומה של יאיר גולן, זה בדיוק הזמן של הימין לקום ולשאול: רגע, אחרי 20 שנה שאתה הבוס כאן, אתה עדיין חלש מולם והם לא נותנים לך? אתה עדיין מספר לנו שאין ניצחון בעזה כי טראמפ והיועהמ"שית לא מרשים לך? אז בבקשה תניח את המפתחות ותלך, ואז כולם יראו את הפלא איך כל האוויר יוצא מהבלון של השמאל והוא קורס באחת אל תוך עצמו.

לשמאל ובמיוחד לשמאל הקיצוני אין קיום ביום שאחרי נתניהו, ואת זה נתניהו לא רוצה שהימין יזכור. אם הימין יפקח עיניים ויפנים את זה, ההדחה תבוא מבפנים. לאנשים כמו סמוטריץ', יריב לוין, שמחה רוטמן ועוד ועוד, תהיה לגיטימציה מלאה מצד העם לחולל רפורמה ולעשות סדר גם במערכות השלטון והצבא, מה שנתניהו לא עשה במשך עשרים שנה.

למרבה האירוניה, דווקא יאיר גולן הוא זה שהפנה פתאום את הזרקור לכיוון הזה. הכעס עליו גורם לכולנו לתהות למה הוא עדיין איש לגיטימי ולמה הימין לא עושה כאן סדר. יאיר גולן מזכיר לכולנו למרבה הצער, שגם הימין במדינת ישראל לא ממש מחפש שלטון אלא מגויס לשמור אישית על נתניהו, גם במחיר המשך הכניעה לשמאל תחת מסווה ההתקרבנות של "לא נותנים לנו" ו"אין אלטרנטיבה".

ובשולי הדברים, הארה אחת נוספת: מה נתניהו כן יכול לעשות אם הוא בכל זאת רוצה לשרוד בלי לנצח את האויב מבחוץ ואת האויב מבפנים? הדבר האחרון שנותר לו לעשות זה לשמור על המפלגות שכן יילכו איתו ויגוננו עליו, קרי הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית והמפלגות החרדיות. דווקא במצב הזה הוא חייב למלא את כל ההבטחות שלו כלפיהן ולשמור עליהן חזק חזק, אין לו כבר סיבה להיות ממלכתי כלפי חוץ, הרי ביום שהימין יפנים את המצב הוא אבוד. נקודה למחשבה.

2.
בוקר לא זורח: חלק מדבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים חידד את מצבו בקרב מצביעי הימין מהדרום

אם היינו זקוקים להוכחה נוספת על מצבו של נתניהו בקרב מצביעי הימין, ולא רק בקרב הימין הקיצוני, הגיעה מסיבת העיתונאים ועוררה מחדש את זעמם של תושבי עוטף עזה.

במסיבת העיתונאים שערך נתניהו ביום רביעי בערב, הוא חזר שוב על שרשרת הניצחונות שהשיגה מדינת ישראל בחסדי שמים עד כה, הדגיש שוב את מבצע הביפרים וחיסול רוב בכירי הטרור ואפילו סיפק כותרת דרמטית על כך שאחרי המלחמה, כל שטחי עזה יהיו בשליטה ביטחונית ישראלית.

אבל כשהגיע שלב שאלות העיתונאים, הוא נשאל דווקא ע"י עיתונאים מהימין היכן הניצחון הקרוב שהבטיח והיכן ה"כפסע". בתוך דבריו הוא השיב לטענה על הכסף הקטארי שאיפשר להכניס לחמאס והשיב כי לא זה מה שגרם לטבח השביעי באוקטובר. הרציונל שהציג היה דווקא מעניין ולא צפוי.

לטענת נתניהו במסיבת העיתונאים, הכסף הקטארי שימש בעיקר לכריית מנהרות והנה אנחנו רואים שעם זה מדינת ישראל התמודדה, יש מכשול תת קרקעי והפלישה היתה מעל הקרקע, עם כלים פשוטים וכפכפים, כלשונו, ולזה לא צריך כסף קטארי.

הטענה הזאת עוררה דווקא את חמתו של אלמוג בוקר, עיתונאי חדשות 12 ותושב הדרום, שזוכה בשנים האחרונות ללא מעט ביקורת משמאל על הדעות הימניות שלו. דווקא הוא, פרסם אתמול ברשת החברתית הודעה ארוכה וזועמת בה תהה "אז לא הבנתי אדוני ראש הממשלה, אתה ראש הממשלה רק מתחת לקרקע? רק במקום שבו הייתה הצלחה ולא חדרו לשטח מדינת ישראל מנהרות כי בנית מכשול?".

על הטענה שהכסף הקטארי לא שימש למתקפת הטרור, טען בוקר כי "מאיפה זה בא? הנה כמה מהתשובות: מהכסף הקטארי שחלקו הלך לתשלום משכורות למחבלים. הלך גם הלך. מנהרות בציר פילדלפי – שבמשך שנים כראש ממשלה בחרת שלא להילחם בהם (למרות שכולנו ידענו מה קורה שם) ומשם הוברחה תחמושת וכסף איראני. מתעשיה שלמה של ייצור אמצעי לחימה שנבנתה מתחת לאדמה, הם אומנם לא נכנסו דרך המנהרות האלה לשטח מדינת ישראל, אבל הם לא הפסיקו לייצר שם למטה אמצעי לחימה. והלילה בעוטף קיבלנו תזכורת, שהם עוד מייצרים, עם 4 רקטות ששוגרו לביתנו".
את דבריו מסכם בוקר במילים "ראש ממשלה, הוא ראש ממשלה מתחת לפני הקרקע (במקום שבו נרשמה הצלחה) וגם מעל פני הקרקע (במקום שבו היה המחדל הגדול ביותר מקום המדינה)".

בהודעה הקצרה שלו, מבטא בוקר את תחושותיהם של כל תושבי העוטף, ולא רק של מצביעי השמאל מהקיבוצים אלא של תושבי נתיבות, שדרות, אשקלון ובאר שבע. התמיכה בנתניהו הולכת וגוברת אבל יחד איתה גובר גם החשש לעתיד הדרום והחשש מאי הכרעת חמאס. וביום פקודה, הם ידברו יותר כמו אלמוג בוקר ופחות כמו ינון מגל למשל.

3.
תרחיש הבלהות: סקר הלמ"ס שהתפרסם השבוע ממחיש את הסכנה הביטחונית הנשקפת ממזרח הארץ

טראומת טבח יהודי הדרום בשביעי לאוקטובר, העלתה את החשש הכבד שעדיין מרחף על ראשינו, מפני תרחיש דומה רח"ל בגיזרת יו"ש ובפרט בגבול עם ירדן, המתפרס לאורך מאות קילומטרים. ירדן היא מדינה עוינת למרות השלום הקר ולא מן הנמנע שהצבא הירדני, המורכב מאזרחים שונאי ישראל, יחליט לפעול בניגוד לדעת הממשל בעמאן.

כבר היום אפשר לראות נוכחות ישראלית – צבאית ואזרחית – דלה יחסית לאורך הגבול עם ירדן, ומנגד אפשר לראות עמדות צבא רבות הממוקמות בצד הירדני, בכל כמה קילומטרים לאורך הגבול. החשש הזה מתעצם במיוחד לאור המצב בכפרי וערי הרשות הפלשתינית הפרוסים ברחבי יו"ש ואפילו מצד ערביי ישראל, שכבר בימי שומר החומות ניתן היה לראות למי נתונה הנאמנות הלאומית שלהם.

השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר די מטריד, לפיו רק כ-30% מערביי ישראל המחזיקים ת.ז. כחולה מגדירים את עצמם כישראלים בהגדרה הראשית או המשנית שלהם. רוב הערבים (56%) מגדירים את מוצאם קודם כל כ"ערבי", 25% מגדירים את עצמם בראש ובראשונה "מוסלמי", 3% בלבד הגדירו את מוצאם העיקרי כפלשתינים, אבל גם בלמ"ס אמרו שמדובר במדד לא אמין משום שלערביי ישראל יש בהחלט אינטרס לא להבליט נאמנות פלשתינית בסקרים ישראליים.

בדרך הטבע, למדינת ישראל אין תשובה למקרה של מתקפה אפשרית היל"ת מצד מזרח, שתקבל סיוע מהפלשתינים ביו"ש ותצרף אליה מהר מאוד את ערביי ישראל. במערכת הביטחון ממעטים לדבר על כך אבל אנשי ביטחון מודים בשיחות סגורות שמדובר בתרחיש בלהות שכרגע אין לו תשובה צבאית. והקב"ה מצילנו מידם.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]