אפליה ברישום? – הרשויות אינן הפתרון אלא הבעיה! / דעה

מכתבו של רבן של ישראל מרן הגר"ד לנדו בעניין הסמינרים, הציף את אחד הנושאים הכואבים במחננו.

במכתבו לדורות כפי שפורסם כאן הוא מורה חד משמעית כי "על מנהלי הסמינרים להתעלם מרשימות השיבוץ שנשלחו אליהם על ידי אגף החינוך בעיריית ירושלים. ולא לשתף פעולה עם מגמה זו", מדובר – עד כמה שהבנתי מהכתבה – ברשימות אשר העירייה כופה על המנהלים בעקבות פנייה של הורים אליהם, פנייה שמובנת מאוד אך אסורה הלכתית.

אחת הבעיות הקשות איתן מתמודד העם החרדי היא עניין הרישום למוסדות החינוך, בדגש על בנות, הנושא הזה הוא בבחינת אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא, אי אפשר להתעלם מדמעותיהם של העשוקים והעשוקות שלא טעמו טעם חטא אבל טועמים כל יום טעמה של אפליה, ניהלתי בעבר בית ספר לבנות והעברתי את המפתחות לאנשים חזקים ממני, לי אין את הכוחות לעמוד מול דמעות ומצד שני אי אפשר לנהל לפי דמעות.

אי אפשר לשקר ולומר שאין שום הבדלים אצלנו, שאין אחוזים ומכסות לפי עדה או מוצא, שיטת בת היענה לא הוכיחה את עצמה בפרקטיקה, הנושא הזה דורש טיפול והבשורות הטובות הן שהיום המצב טוב בהרבה מאשר בעבר, זה לא ממש מנחם את הילד שנותר בבית אך בכל זאת מעודד שהכיוון נכון.

אך מה שברור הוא דבר אחד: את הבעיות פותרים בתוך הבית, "הם" לא יגידו לנו מה לעשות ולפיכך הם אינם הכתובת לתלונות .

בעבר היו אנשים שברוב מרירותם (המובנת) פנו לבארות נשברים עד כדי הלשנה ועתירה לבג"ץ, לכולנו זכורה למשל פרשת עמנואל כאשר משפחות חרדיות מתוך המחנה פנו לאבי אבות הרדיפות נגדנו על מנת לבקש מהם עזר וסיוע כנגד טענת אפליה, איני טוען שלא הייתה שם אפליה וגם איני יודע, אך המציאות היא שבסופו של יום נכלאו חמישים הורים בבית הכלא למרות שלתשעים אחוז מהם לא הייתה כל נגיעה לסיפור, ומאידך לא סייע הדבר לצמצום התופעה הכואבת, אולי להיפך.